כהונת רשם הפטנטים היא משרה בכירה, שלפי חוק הפטנטים מ-1967 מקבילה לשופט מחוזי, והמינוי לה ניתן ע"י שר המשפטים. הליכי איוש המשרה מצויים באחריות ישירה של משרד המשפטים ונציבות שירות המדינה, ונועדו להבטיח בחירה מיטבית. נדרשת הקמת ועדת איתור בת 5 חברים, לרבות נציגי ציבור, הגשת מסמכי רקע אישיים ומקצועיים מטעם כל מועמד, בדיקה דקדקנית של עמידה בתנאי הסף למשרה, סינון ראשוני, ראיון אישי, ניקוד המועמדים ולבסוף - המלצה על המועמד הראוי ביותר. שר המשפטים בוחן את ההמלצה לא רק על בסיס תוצאות האיתור, אלא תוך התחשבות בשיקולי מדיניות מתחייבים, ביניהם ייצוג הולם לנשים, עידוד קידום מועמדים פנימיים וטובת הציבור.
עם תום כהונה בת 6 שנים של הרשם הנוכחי, הגישה עו"ד ז'קלין ברכה, המועסקת במשרד הפטנטים 18 שנים רצופות, מועמדות לתפקיד. היא משמשת זה 13 שנים כסגנית הרשם, ניסתה להיבחר לתפקיד כבר בשנת 2017 אך מועמד אחר, גבר, הועדף על פניה. קשה לחשוב על מינוי ראוי ממנה מבחינת ותק, ניסיון, היכרות עם דרישות התפקיד והתמצאות בנבכי הבירוקרטיה הציבורית. במישור הערכי, מינוי אישה מקצועית ומוכשרת מתוך המערכת משרת את חובת הייצוג ההולם הקבועה בחוק, משדר אופק קידום פנימי ומעודד קליטת עובדים לשירות הציבורי.
למרות זאת, לתפקיד נבחר מועמד אחר, חיצוני, גבר כמובן, שקיים ספק ממשי אם הוא בכלל עומד בתנאי הסף למשרה. רק שהפעם עו"ד ברכה לא ויתרה והביאה את הליך האיתור לבחינת בית הדין לעבודה. מקריאת פסק הדין שניתן בעניינה עולה הרושם כי הליך הבחירה, שהובל ע"י חבורת גברים שוביניסטית, מוכוונת מטרה (החל משר המשפטים יריב לוין, דרך נציב שירות המדינה, פרופ' דניאל הרשקוביץ, ועד מנכ"ל משרד המשפטים, איתמר דוננפלד, שגם שימש כיו"ר ועדת האיתור – היה מביך ומוטה. כל שלושת בעלי התפקידים הבכירים שהופקדו על ההליך חטאו בהכשלתה המכוונת של עו"ד ברכה. המינוי הפגום בוטל כמובן ע"י ביה"ד, בפסק דין שכלל ביקורת נוקבת על התנהלות הגורמים הבכירים במערכת אכיפת החוק.
עובדות המקרה מעלות תמונה מטרידה ביותר של הפער בין חובת השוויון הקבועה בחוקי היסוד וחקיקה נוספת, לבין המציאות בה מתנהל השירות הציבורי הנוכחי. תהליך הבחירה חשף שלל פגמים מצד גורמי שלטון החוק, בין היתר ניסיון לחסום את מועמדותה של ברכה מראש, על בסיס טענת סרק להיעדר ניסיון ניהולי הולם, בגינו היא נאלצה להגיש ערר לנציבות, אשר נדחה ונתקבל רק לאחר פנייתה לביה"ד לעבודה והוצאת צו נגד המשך ההליך, תוך שהמדינה מודה כי טעתה, והתובעת כשירה להתחרות; מנגד, המועמד המתחרה קיבל הנחות נדיבות ביחס לדרישות הסף, מסמכים שהגיש ביחס לניסיון ניהולי לא נבדקו בקפדנות, עד כדי כך שבמחווה מיוחדת הותר לו להציג אסמכתה מאוחרת לניסיון ניהולי שאימותה נעשה ע"י פקידת עזר באמצעות בחיפוש בגוגל (!); המבחן היחיד בו גבר המועמד על התובעת היה לא מדיד וכונה "התרשמות כללית"; כשהתובעת ביקשה לעיין במסמכים שעמדו בפני ועדת האיתור – סירבה המדינה למסרם מטעמי "צנעת הפרט" והחלק שנחשף בביה"ד הבהיר מדוע הוסתרו; ועוד ועוד.
ביה"ד התייחס במפורש לחובת הייצוג ההולם החלה בשירות הציבורי. ההתגייסות המערכתית האנטי מגדרית לטובת מינוי גבר לתפקיד, זעקה מכל עבר וחייבה אמירה נוקבת מצד ביה"ד, כדי לעצור תכסיסים מלוכלכים עתידיים מצד האליטה הגברית שמופקדת על המינויים הבכירים. בהתאם, נדחתה הפרשנות המחפירה של המדינה למונח "יצוג הולם", כאילו די במספר הנשים המועסקות בשירות הציבורי, ואין צורך בבחינה איכותית של המשרות בהן הן מכהנות. שדולת הנשים, שהצטרפה להליך, הבהירה כיצד יש לבחון את עקרון הייצוג ההולם המגדרי, והציגה נתונים ברורים על אפליית נשים במינוי למשרות בכירות בשירות הציבורי. עמדת השדולה היא חלק מתוצאת הפסיקה, כאשר ביה"ד הבהיר למדינה את המובן מאליו: שוויון אינו "ספירת גולגלות", ואין דין מזכירה, קלדנית ומתמחה כדין מנכ"לית, נציבה, רשמת או שרה.
אפשר להתנחם בכך שהמעסיקים במגזר העסקי, שעליהם דווקא לא חלה חובת ייצוג הולם, לא פועלים לפי הפרשנות העקומה של המדינה וממנים יותר נשים לתפקידים בכירים. עם זאת, הפער לטובת כהונת גברים במשרות בכירות הוא משמעותי, במיוחד בישראל. הבעיה בשירות הציבורי היא מהותית ושורשית – מי שאמור לשמש דוגמא ולפעול לפי סטנדרטים מחמירים של שוויון, מתנהל כמו מועדון חברים אנגלי מהמאה הקודמת. גם שמם של התפקידים הוא גברי בהגדרה – רשם הפטנטים, נציב שירות המדינה, הפרקליט הצבאי הראשי וכו'. זו גם הסיבה שאף אחד מהגברים שקיבלו החלטות בתהליך המגונה לא התייצב לעדות ולקח אחריות לשגיאות (זה ממילא לא באופנה). במקום זה, נשלחו שתי פקידות להעיד ולקבל עבור מנהליהן הבכירים את סטירת הלחי המצלצלת.
לא ברור אילו פטנטים יירשמו בעתיד ע"י רשמת הפטנטים, אבל את התרגיל המסואב הנוכחי כבר רשמה המדינה על שמה. זה כנראה לא מזיז לה, כי המדינה היא אומנם נקבה, אבל הריבון הוא זכר.
הכותבת היא מייסדת משרד דפנה שמואלביץ ושות', המתמחה בדיני עבודה ומייצג מעסיקים גדולים במשק