בסוף חול המועד סוכות, לנו כמה מאות אנשים באתר הקמפינג של קייקי כפר בלום. בסביבות שמונה בבוקר, כשהידיעות על גודל האסון בעוטף התעצמו, החלו הנופשים לרוץ לרכבים בבהלה, עם הציוד והילדים בידיים. תוך שעה המקום ההומה התרוקן מאדם. "אנשים חשבו שהטויוטות יגיעו מהגבול ונמלטו", אומר גיא ירמק, מנכ"ל קייקי כפר בלום והאיש שמלווה את החברה משנותיה הראשונות. "היה לנו צפי לאלפי אנשים באותה השבת, אבל לאף אחד לא היה אכפת שום דבר. רק לברוח. גם כאלה שהגיע להם זיכוי, או שלא שילמו עדיין".
אושר מתווה פיצויים לעסקים בצפון לחודשים מרץ-יוני
בבת אחת נעצרה העבודה באחת האטרקציות הפעילות ביותר בצפון הארץ, ממאה לאפס. "החלטנו לסגור מיידית את האתר ולשחרר את העובדים, מחשש למטחי טילים, לא רצינו לקחת סיכון. השארתי רק מישהו שיסביר לאלה שכן החליטו להגיע, שאנחנו סגורים. אוקטובר נחשב אצלנו לסוף העונה, אז הקדמנו את הסגירה בשבוע והתחלנו בקיפולים, מתוך מחשבה שעד תחילת העונה הבאה, במרץ, תסתיים המלחמה. לא העליתי על דעתי שנהיה סגורים במשך שמונה חודשים".
קייקי כפר בלום, שקיים כבר למעלה מ־37 שנים, הוא רק אחד משלל עסקי תיירות בצפון שחטף מכת מוות, למרות שאינו נמצא באזור מלחמה פעיל. באמצעות השיחה עם ירמק אפשר לרדת לעומק הפגיעה שחווים העסקים בחבל הארץ היפה הזה, שחלקם נלחמים על חייהם, כיוון שלא קיבלו עדיין את רוב הפיצוי מהמדינה.
קיבוץ כפר בלום לא פונה, אף שהדי הפיצוצים והיירוטים נשמעים בו היטב והאזעקות מופעלות מדי פעם. למרבה האבסורד, ירמק שגר בבית הלל, שנמצא שמרחק יריקה משם, דווקא כן פונה. גרושתו וארבעת ילדיו, נמצאים בתל אביב, והוא נמצא על הקו בין הצפון למרכז.
ירמק, המכונה "גיא גיא", שלפני שלוש שנים קיבל את חייו במתנה, כשקיבל דום לב במהלך משחק כדורגל בבלומפילד וניצל בזכות רופא שהיה בקהל ("אם זה היה קורה בגליל הייתי מת"), בילה בחצבני מילדות ומגיל 14 התחיל לשוט שם באבובים. "בתחילת שנות ה־80 אנשים ניפחו פנימיות של גלגלים ונכנסו למים. אני זוכר שחטפנו קטיושות תוך כדי שיט. הראשונים שזיהו את הפוטנציאל התיירותי היו מעיין ברוך ושדה נחמיה וכפר בלום, שהוא קיבוץ של אמריקאים, היה הראשון שהתחיל להביא קיאקים מארה"ב, מתוך הבנה ששיט על אבובים הוא מאוד מסוכן".
חומה ומגדל
אחרי שהשתחרר מהצבא, חבר לדוד שלו ויחד ייבאו ארצה 30 קיאקים מהמזרח והתחיל להתחרות בקיבוץ השכן. בימים שבהם הכל היה הפקר, והמאבק על האסי נשמע כמו דמיון מופרך, השימוש במשאבי הטבע הציבוריים נשמע סביר לגמרי, וכך הוקמו להם מאחזי קיאקים על שפת המים, בשיטת חומה ומגדל. קודם מקימים את הנקודה, אחר כך מסדירים אותה מול הרשויות.
עם הזמן החלו להתגבש תקנות בטיחות, הוגשו תוכניות מסודרות, סומנו מקומות שבהם מותר ואסור להיכנס למים. "על הנחל אין שכירות, כי הנדל"ן שייך לקיבוץ, קרקע חקלאית ששינתה ייעוד. ההוצאות הגדולות שלנו הם על שינוע, אוטובוסים, תחזוקת והחלפת הקיאקים בסירות רפטינג, שהם הרבה יותר בטיחותיות, שיכול להשיט בין 6 ל־10 אנשים, ועולה 12 אלף שקל לסירה. הפחת הוא מיליונים בשנה ו־40% מהמחזור הם הוצאות שכר. יש לנו 130 עובדים קבועים ועוד 250 עובדים בשיא העונה".
שנתיים אחרי שהצטרף לעסק של הדוד, התמזגו המושבניקים מבית הלל עם הקיבוצניקים של כפר בלום. לקח זמן לגשר על התרבות הניהולית השונה וחוסר האמון, אבל מהר מאוד הבינו כולם שירמק, שלקח פיקוד על העסק, מתאים לנהל אותו. בהתחלה חלק בתפקיד עם בן הקיבוץ ומ־ 2010 לקח את המשוטים לידיו.
"היו חסרות לי יכולות לנהל עסק מסודר עם תוכניות ותקציבים, אבל היה לי רצון ומוטיבציה", הוא אומר. "קצת אחרי המיזוג נפתח מסלול לתואר ראשון במדעי המחשב בתל חי ותוך כדי לימודים היו לי מחשבות לזוז הצדה מהתיירות לכיוון הטכנולוגיה. עד היום אני לא יודע אם אני מצטער שלא עשיתי את זה, כי אני לא איש תיירות קלאסי. אני לא אוהב לעמוד מול אנשים ולשווק מוצר. אני שירותי, אבל האינטראקציה הבינאישית היא לא מגרש המשחקים שלי".
הקפיצה הגדולה בפעילות העסקית של האתר הייתה אחרי נסיגת צה"ל מלבנון בתחילת המילניום, כשעם ישראל גילה את מקורות המים בצפון, ועד תחילתה של מלחמה לבנון השנייה הקיאקים הפכו לאטרקציה משוגעת. כשכמות המבקרים גדלה, גם הדרישה ללינה מהשוק המאורגן גדלה איתה, וכך התחילו להציע לינת דשא וקמפינג, פארק חבלים ושירותי הסעדה, שהרגיעו את הרעב לאלה שיצאו מהמים, וארוחות צהריים וערב לילדי בית הספר שהגיעו לשם. ישראלים לא מוכנים להשיט קיאקים בחורף, אף שבמקומות אחרים בעולם זה קורה. "לצערי, לא הצלחנו לפצח את זה עדיין, לכן אין לנו תיירות חורף".
שקר לבנון השנייה
בתקופת השגשוג ההיא התפתחו אטרקציות נוספות באזור, צוק מנרה, אגמון החולה, תיירות הציפורים והטרקטורונים, יקבים בגליל ובגולן, ומאוחר יותר גם תיירות הקיץ של החרמון. "השוק המאורגן, שזה אומר אוטובוסים של תיירים, בתי ספר, ועדי עובדים, רווחה וגמלאים, שפחות מגיעים אלינו, מחפש לתפור יום פעילות מלא, של יותר מאטרקציה אחת. רובם מגיעים לביקור חד־יומי. יוצאים בשמונה בבוקר ורוצים להספיק כמה שיותר בחבילה משולבת. אנחנו משתפים פעולה עם אטרקציות אחרות גם בשיווק משותף וגם בהשתתפות בתערוכות ביחד, וככה מרוויחים שיווק רחב יותר ומשאירים עוד כסף בגליל".
מלחמת לבנון השנייה עצרה הכל למשך חודש וחצי. "קיבלנו פיצוי הוגן מהמדינה, ואחרי שבועיים עם ישראל חזר אלינו בהמוניו. בדיעבד, אולי לא היינו אז מספיק אגרסיביים מול חיזבאללה, אבל במבחן התוצאה היה שקט מוחלט, אך מרמה, כי אנחנו מבינים היום איזה מפלצת גדלה שם. אולי אם היינו יוצאים לפעולה בלבנון כל חמש שנים, זה לא היה קורה".
גם הקורונה הייתה אתגר לא פשוט. הקיאקים היו סגורים ממרץ עד תחילת מאי ואז נפתחו ונסגרו שוב ושוב בהוראת משרד הבריאות, מה שפגע בפעילות וברווח. "שנת 2021 הייתה שנת שיא, כי ישראלים לא טסו לחו"ל. ב־2022 נפתחה התיירות היוצאת והייתה ירידה במספר המבקרים. שנת 2023 התחילה לא רע בכלל, עד שהכל נעצר בתחילת אוקטובר.
"אצלנו האירוע היה יותר קל ממקומות תיירותיים אחרים, כי באתר שלנו הפעילות היא עונתית. רוב העובדים שלנו יודעים שבסוף אוקטובר, כשמסתיימת העונה, הם ממשיכים בדרכם. רובם לא עובדים קבועים, חלקם חוזרים לתיכונים או לאוניברסיטאות, או טסים לטיול. יש לנו כמה עשרות עובדים עונתיים קבועים שיוצאים לחל"ת של שלושה־ארבעה חודשים, עד שאנחנו פותחים שוב".
והם עדיין בחל"ת.
"גם שישה־שבעה עובדים קבועים יצאו לחל"ת. חלקם מפונים וחלקם לא. וזה הפרדוקס. אני מבית הלל ואני מפונה, ואילו קיבוץ כפר בלום, שנמצא במרחק אווירי של קילומטר, לא מפונה. אז כששומעים את ההתראות, אנחנו נכנסים ויוצאים מהממ"דים, שומעים את היציאות מכיפת ברזל שממוקמת בסביבה וכמעט כל יום מוצאים נפלים אצלנו".
אם כפר בלום לא מפונה, עקרונית יכולת לפתוח את האתר, לא?
"מה פתאום? זאת סכנה. כתושב הצפון אני שומע את השריקות והפיצוצים ואני פוחד, אבל למי שלא רגיל לזה – אלה חרדות קשות. הילדים הלא מפונים חווים את זה כל יום בדרך לבית הספר, זאת צלקת שתישאר להם לכל החיים. זה משהו שיצטרכו לטפל בו. ליד האתר של כפר בלום יש בית ספר תיכון ויסודי ובין שריקה לשיגור מנסים ללמוד".
כדי להחזיק מעמד, עסקי תיירות כמו קייקי כפר בלום זקוקים לפיצוי מהמדינה כמו אוויר לנשימה. לירמק יש מזל, כי אומנם הקיבוץ לא נחשב כיישוב מפונה, אבל האתר כן, למרבה הפלא. עוד אחד מהאבסורדים הבלתי נתפסים של מדינת ישראל. "עסקים אחרים, שאינם עסקי תיירות ולא פונו, זכאים להרבה פחות, אם בכלל. אנחנו זכאים לפיצויים המקסימליים, אבל עד היום קיבלנו חצי מיליון שקל על אוקטובר".
ואנחנו ביוני.
"הפיצוי נגזר ממחזורים קודמים. בינואר ופברואר 2023 לא היינו פעילים, אז לא מגיע לנו כלום. אני מקווה שנקבל על מרץ ואפריל. הייתה לי שיחה עם אמיר דהן, מנהל קרן הפיצויים של מס רכוש, אחלה בן אדם. יש לו לב. הוא מבין ואני מאמין לו, כשאמר שמגיע לנו פיצוי ונקבל אותו.
"יש לנו אנשי מקצוע מתל אביב שמייצגים אותנו מול מס רכוש ואנחנו מבינים שההתאוששות תהיה אטית יותר והתביעה תהיה במסלול אדום, בגלל הנזקים העקיפים, וזה ייקח זמן. אנחנו מבינים שהמציאות הביטחונית תגזור עלינו עולם תיירות שונה מזה שהכרנו. ברמה הפרטית שלנו, אנחנו יושבים על אוצר ברמת הטבע. הצפון קיבל את הציפורים, השלג בחרמון, מקורות המים, ואת זה לא יצליחו לנצח. אם היו לי צימרים במרגליות או במטולה, מצבי היה הרבה יותר קשה. אפילו אם נצא למלחמה וננצח, לאנשים לא יהיה קל לישון ליד הגבול".