מי שרוצים להבין את המספרים, את היקף המחקר, את היתרונות ואת האתגרים, ייאלצו לקרוא לא מעט חומר: 44 עמודים של גוף העבודה, עוד כמאה של הנספח הטכני. רוב מה שיש למבקרים זריזים לומר על חסרונותיו של המחקר של פורום קהלת לכלכלה, מקבל תשובה בנספח. קראתי קצת ביקורות על המחקר, ונדמה לי שרבים מהמבקרים הזריזים לא טרחו לעיין בנספח. אם יעיינו, ייאלצו כנראה להשתכנע שהשורה התחתונה נכונה.
לאחר מסקנות תחקיר בארי: זהו הצעד של הבא של הרצי הלוי
"הסימנים יותר חיוביים": ג'ייק סאליבן התייחס להתקדמות במו"מ
הנה היא לפניכם:
משק הבית היהודי הלא חרדי הממוצע משלם כ-6,000 שקל יותר במסים מאשר הוא מקבל בהעברות ושירותים. בעוד שמשק הבית החרדי והערבי הממוצעים מקבלים, בהתאמה, כ-4,000 וכ-1,000 שקל יותר ממה שהם משלמים.
ובעברית: יהודים לא חרדים נותנים למדינה יותר ממה שהם מקבלים ממנה, יהודים חרדים וערבים מקבלים מהמדינה יותר ממה שהם נותנים לה.
ואת זה כמובן צריך מייד לסייג: נותנים באיזה אופן? תשובה: באופן שהמחקר מדבר עליו. הוא לא עוסק בשאלה האם לחרדים יש תרומה דמוגרפית מכרעת למדינה ששווה כל שקל, או האם יש לערבים תרומה תרבותית למדינה ששווה כל שקל. הוא עוסק במה שאפשר למדוד בכסף.
יפעת מקריית חיים משלמת יותר ממה שהיא מקבלת. שלוימי מבית"ר עלית מקבל יותר ממה שהוא משלם. זה הכול. וזה הרבה. כי לפני שמנהלים דיון כלשהו על אתגרי המדינה בהתמודדות עם אוכלוסיות מגוונות צריך להתייחס לנתונים. ולפחות במקרה של החברה החרדית, הנתונים מוכחשים. החרדים מסרבים לקבל את אמיתות הנתונים.
שואלים אותם: האם חרדים תורמים יותר או פחות ממגזרים אחרים? הם משיבים: יותר, או אותו הדבר. מותר לנחש שכמה מהמנהיגים שלהם יכחישו את הנתונים גם הפעם. אבל לרציניים יהיה קצת יותר קשה, כי החוקרים (אריאל קרלינסקי, תום שדה, ערן יוגב, מיכאל שראל) סגרו כמעט כל פירצה.
איזה טענות יש למבקרים? חלק מהטענות נוגעות לדברים שכביכול "נשכחו" במחקר, כמו פנסיה תקציבית, או הוצאה על ספורט או תרבות (שהחרדים לא צורכים). ברוב המקרים הם לא נשכחו, אלא מוזכרים בנספח. חלק מהטענות נוגעות לתרומה אחרת של החרדים – כמו גידול דמוגרפי. אלה טענות חשובות, שאינן ממן העניין.
המחקר לא עוסק בשאלה מה החרדים, או הערבים, תורמים למדינה אלא מה הם תורמים ומקבלים בשווה כסף. חלק מהטענות נוגעות לדברים שאי אפשר ממש לבדוק, כמו הטענה שיש פחות פשע בחברה החרדית ולכן הוא צורך פחות בהוצאה על ביטחון פנים (אפשר לטעון גם ההפך: לציבור החרדי התמים יש פחות משאבים להגן על עצמו אם הפשע ישתולל).
ככל שאני יכול להתרשם, הנתונים מלמדים אותנו לא מעט, ומציבים מספרים ונתונים במקום שבו הייתה הרגשת בטן. אבל אחרי שאמרנו את זה צריך לומר עוד משהו: הנתונים לא אומרים מה צריך לעשות עם המצב. הם רק מלמדים על המצב. מכאן, הבחירה היא של רוב הציבור, זה שנותן יותר ממה שהוא מקבל. הוא יכול להחליט – באמצעות נציגיו – שמתאים לו להמשיך לממן מגזרים שמקבלים יותר.
בעצם, לפחות עד עכשיו, זה מה שהוא עושה. להחלטה להמשיך במצב הקיים יהיה מחיר: הציבור שנותן יותר ממה שהוא מקבל, יחיה ברמת חיים נמוכה יותר מזו שהוא יכול לחיות בה. ומכיוון שהמגמה הדמוגרפית המוכרת היא של צמיחת המגזר שמקבל יותר ממה שהוא נותן (התחזית, למי שלא זוכר: ב-2064 מחצית מאזרחי ישראל יהיו חרדים או ערבים), רמת החיים של מי שנותנים יותר ומקבלים פחות תלך ותרד. הם יצטרכו לתת עוד יותר.
אין שום הכרח לקבל החלטה כזאת או החלטה אחרת. הישראלים יכולים להחליט – כקולקטיב – שיש להם עניין בהתנהלות דומה להיום. יהיו מגזרים שירוויחו יותר, והם יממנו את המגזרים שירוויחו פחות. למה שישראלים ירצו לעשות את זה? אולי כי הם חושבים שלמגזרים הפחות מרוויחים יש תרומה סגולית אחרת למדינה (הם לומדים תורה), אולי כי יש להם גישה סוציאלית (לסייע לעניים), אולי כי הם סבורים שזו הדרך היחידה לשמור על לכידות חברתית או על שקט חברתי (עוני יערער את היציבות), אולי כי זו דרכם לשמור על קואליציה שמאפשרת דברים חשובים אחרים (הם איתי במחנה).
ניתן דוגמה: יכול ישראלי לחשוב שהוא מוכן לקבל פחות ולתת יותר כדי שהמפלגות החרדיות יתמכו בשאיפה שלו להקים עוד התנחלויות; או: יכול ישראלי לחשוב שהוא מוכן לקבל פחות ולתת יותר כדי שנציגי המגזר הערבי יאפשרו הקמה של ממשלת מרכז-שמאל שיש לה רוב דחוק. ובמילים אחרות: סדרי העדיפויות של אזרחים לא מתחילים ונגמרים בשאלות של עלות ותרומה כלכלית.
יש להם עוד רצונות שצריך לאזן מול הנתונים הכלכליים. ובכל זאת, יש חשיבות גדולה לידיעת הנתונים הכלכליים, כי בהעדרם, אפשר לחשוב שלהתנהלות מסוימת אין מחיר – כאשר למעשה יש לה מחיר. וזה כל מה שהמחקר מציג: את המחיר.