הרוסים באים: חלון ההזדמנויות של הייצוא הביטחוני לאירופה

חברת "אלביט מערכות" זקוקה לאשרור הפרלמנט השווייצרי בברן, כדי להוציא לפועל את זכייתה במכרז לאספקת ציוד תקשורת רב־ערוצי מתקדם העמיד בפני שיבושי אויב. סכום העסקה בה זכתה החברה הישראלית, לאחר מכרז בינלאומי לאספקתו, עומד על 200 מיליון דולר. השווייצרים ממשיכים ללא הרף לחמש ולצייד את הצבא שלהם בטכנולוגיות המודרניות ביותר, אף על פי שלא יצאו למלחמה כבר 200 שנה.

בשנת 2015 הזמינה שווייץ שישה מטוסים ללא טייס, מל"ט "הרמס 900" לאיסוף מודיעיני, כולל ציוד נלווה בהיקף דומה לעסקה החדשה. כעבור שנה נחתם הסכם בין התעשייה האווירית לבין הבונדסוור Bundeswehr)), צבא גרמניה הפדרלית, במסגרתו הוחכרו חמש מערכות מל"ט מדגם "איתן", או בשמו לצורכי ייצוא, "הרון TP", בהיקף של מיליארד יורו, להפעלתם אולי עד 2025, זמן שבו האירופים מקווים שיהיה בידם נשק התקפי הדומה לזה שבידי ארה"ב, ועל־פי פרסומים, גם בידי ישראל.

על פי הפרסומים, מל"ט זה נושא מערכות חימוש, בנוסף למערכות איסוף מודיעין, והוא פועל בעיקר כדי לסייע לארה"ב במלחמתה באפגניסטן ולהגן על הכוחות הגרמניים המוצבים שם. בשל התנגדות פוליטית בגרמניה מצד הסוציאל דמוקרטים, SPD, נגרר אשרור ההסכם בפרלמנט ואושרר סופית רק ביוני אשתקד. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שרת ההגנה עד לאחרונה אורסולה גרטרוד פון דר ליין, שתתמנה לנשיאת נציבות האיחוד האירופי וראש מטה חיל האוויר הגרמני אינגו גרהרץ, דחפו לאישור העסקה, שבאה לעולם 73 שנים לאחר תום מלחמת העולה השנייה, שבה הובס הצבא הנאצי.

מציאות חדשה

אין ספק שאירופה מתעוררת למציאות חדשה, שהיא לא חפצה בה, פועל יוצא של ההתעצמות וההתחמשות הרוסית. תקציב ההגנה הרוסי עומד על כ־61 מיליארד דולר, רק עשירית מהתקציב האמריקאי שמגיע ל־650 מיליארד דולר. אולם, אם מביאים בחשבון את כוח הקנייה של התקציב, הממומן ברובלים, הרי שהוא מגיע לכ־200 מיליארד דולר. הרובל החלש מאפשר לרוסיה להחזיק מיליון חיילים בסדיר, לבנות צוללות גרעיניות, טילי התקפה מתקדמים שקשה יהיה לגלות, טילים בליסטיים, מטוסי קרב ומסוקים משובחים.

רוסיה כבר הקימה במזרח אוקראינה מדינות חסות - דונצק (Donetsk) המוכרת רק על ידי רוסיה ואוסטיה הדרומית מהקווקז, שגם אותה תלשו הרוסים מגיאורגיה לאחר מלחמה בשנים 1991־1992. מדינת החסות השנייה היא לוהנסק (Luhansk), שסופחה מאוקראינה על ידי מוסקבה. ולכך יש להוסיף את הפלישה הרוסית בפברואר 2014 וסיפוח חצי האי קרים לרוסיה והשתלטות הרוסים והצי הרוסי על הים האזובי ומצרי קרץ' - המעבר בין הים השחור לים האזובי.

האסטרטגיה הרוסית הלאומית הדגישה בשנת 2016 את הצורך לחזק את הצי הרוסי כדרך להבטחת מסחר, שיט מסחרי וצבאי וייבוא וייצוא אנרגיה. רוסיה תלויה לחלוטין בייצוא נפט וגז כדי להבטיח את חיי המשק הרוסי. התיאבון הרוסי הביא לזליגת ההתעצמות הרוסית מהצי הרוסי של הים השחור אל הים התיכון ולהפיכת רוסיה לבעלת המילה האחרונה בסוריה. גם בים הבלטי, הסמוך עוד יותר לאירופה, הצי הרוסי נוכח ומתעצם.

בעבר, ההתרחבות הרוסית (או הסובייטית בגרסתה הקודמת), נתקלה בעמידה איתנה של ארה"ב, אם באמצעות הצבת מערכות טילים בפולין, ביצוע תמרונים ימיים בים השחור או על ידי התערבות ונוכחות מאסיבית בסהר הפורה ובים התיכון. אלא שדוקטרינת הבדלנות של ארה"ב, עליה מכריז הנשיא הרפובליקאי דונלד טראמפ, משאירה את הזירה לרוסים.

טראמפ סבור כי אל לה לארה"ב לבזבז את ממונה כדי להגן על אירופה או על ידידות אחרות במזרח התיכון. אולם, בעוד שמדינות המזרח התיכון שילמו בכסף מלא על הנוכחות האמריקאית באמצעות קניית נשק ומערכות הגנה - פרט לישראל שנהנתה ועדיין נהנית מסיוע צבאי אדיר - הרי אירופה המתחסדת נהנתה ממטריה אמריקאית רצופה מאז תום מלחמת העולם השנייה. ואיך היא גמלה לאמריקה? בעיקר בהתנשאות מסוימת.

לא עוד, אומר טראמפ, שמאמץ מסיבות תקציביות את מדיניות הבדלנות של נשיא ארה"ב ג'יימס מונרו, מדיניות שהוא הכריז עליה בשנת 1823: אמריקה צריכה לדאוג לאמריקאים, ושאירופה תסתדר לבד. לזכותו של טראמפ ייאמר כי הוא הזהיר את אירופה על כוונת הנטישה האמריקאית. אלא שאירופה, בזלזול מה, לא ממש התייחסה ברצינות לאזהרותיו, עד לאחרונה. כעת, באיחור, אירופה מבינה שאין לה ברירה אלא לעמוד בהסכם עם ארה"ב, שבמסגרתו תוציא 2% מהתוצר על ביטחון, הסכם שהיא לא קיימה למרות התחייבויותיה לברית נאט"ו. לא ייתכן שארה"ב תוציא על הביטחון יותר מאשר כל מדינות נאט"ו יחדיו, אמר טראמפ בוועידת נאט"ו בשנת 2017.

אז האירופים התחילו לזוז. על פי הערכות של חברת המחקר IHS Markit בשנת 2021 תקציב הביטחון של אירופה יעלה ל־300 מיליארד דולר. כבר השנה תקציב הביטחון האירופי עולה ב־5% ביחס לשנת 2018. גרמניה, השכנה של פולין ממערב, אותה פולין שנקרעה ונכבשה וחולקה פעמיים בעבר, הגדילה השנה את תקציב הביטחון שלה ב־11%. שוודיה, הנייטרלית, שאינה בברית נאט"ו וסבלה מצוללות רוסיות בחופיה, מגדילה את תקציב ההגנה שלה השנה ב־9%. בריטניה, המבקשת לעזוב את האיחוד האירופי, מתכוונת בעשור הקרוב להוציא סכום השווה ל־186 מיליארד ליש"ט על ציוד צבאי ומכשור ביטחוני, כש־25% מהחומרה שלו תרכש מארה"ב.

חשיפה ב"אקספו"

וכך, התעשייה הביטחונית של ישראל נכנסת ברצון לפרצה שבין דרישות נאט"ו והאמריקאים מאירופה וההפנמה של אירופה שיש להגדיל את תקציב הביטחון, גם על חשבון רמת החיים. ישראל היא יצואנית הנשק השמינית בגודלה בעולם, כך על פי המכון השוודי למחקר בינלאומי לשלום, מוסד מכובד בהערכות בתחום הביטחוני העולמי. ישראל אחראית על 3.1% מהייצוא הביטחוני בעולם. ההערכה היא כי הייצוא הביטחוני שלנו הסתכם בשנת 2018 בכ־7.5 מיליארד דולר. הנתון עצמו אינו מפתיע. מה שמעניין זה שכרבע מהייצוא מיועד לאירופה. לא פלא שחברות בתחום הביטחוני הוציאו גם השנה כסף רב כדי להציג את מרכולתן בסלון האווירי בלה בורז'ה, הסמוך לפריז.

ובעוד שרכישות ביטחוניות על ידי מדינות אירופה מרכזיות נעשות בדרך כלל בגלוי, ככל האפשר, כפי שציינו קודם לכן, מתקיים ייצוא רב למדינות אחרות, ולא תמיד ברמת שקיפות מרבית, בלשון המעטה. הודו, שרוכשת ציוד ותחמושת מישראל, מגדילה את הייבוא מדי שנה. אם כי היא מתנה זאת בכך שחלק מהציוד יירכש במסגרת שיתוף פעולה בין חברות ישראליות והודיות, כאשר חלקן בעוגה של החברות ההודיות, שמקבלות מידע והכשרה, הולך ועולה. ההחלטה של הודו, ממש מסוף אוקטובר, לשלוט ישירות במחוזות ג'אמו וקשמיר וכן במחוז לאדאק הגובל בסין, לראשונה מאז פיצול תת־היבשת ההודית בין פקיסטאן והודו בתום הכיבוש הבריטי, תביא לעלייה במתח ובתקריות בין צבאות הודו ופקיסטאן, שתי מדינות גרעיניות.

טענות נשמעות גם על חימוש הצבא של אזרבייג'אן. אשתקד, הנשיא אילהם אלייב טען שארצו רכשה במשך השנים ציוד ביטחוני בהיקף 5 מיליארד דולר מישראל. כמובן שישראל מייצאת גם ציוד צבאי למדינות באפריקה ובדרום מזרח אסיה. מדי פעם, נשמעות טענות על הייצוא הזה, שמביא סבל ודיכוי לעמים או לשבטים, הסובלים מהשימוש בכלי המשחית או בכלי איסוף המודיעין שישראל מעניקה לממשלות הנלחמות במורדים או נדכאים, תלוי בעיני המתבונן.

במדינות מוסלמיות, שלרוב אין לישראל קשרים דיפלומטיים רשמיים עימן, פועל לעתים המוסד כזרוע של ישראל. דיווחים זרים טוענים שהייצוא לשם הוא בעיקר של מערכות בקרה, מעקב, ניטור והאזנה, החיוניים למשטרים, המבקשים לסכל פיגועים של ארגונים איסלאמיסטיים רדיקליים.

אין פלא אפוא שמהשבוע ישראל משתתפת באופן רשמי בתערוכת "אקספו" העולמית בדובאי, באיחוד האמירויות, כאחת מתוך 190 מדינות המשתתפות בתערוכה שתימשך חצי שנה. מיליוני אנשים יעברו דרך הביתן הישראלי לאורך החודשים, ומדובר בהחלט בהשקעה טובה של 50 מיליון השקלים שזה עולה למשלם המסים. מובן שלא יהיו עסקאות נשק בתערוכה האזרחית והמסחרית מטבעה. אולם, בוודאי יהיו שיחות עם מתעניינים בנושאים אזרחיים כגון סייבר, ומשם אפשר להגיע בהמשך הדרך לעסקאות ענק.

ישראל אולי אינה רוצה להצטייר כיצואנית נשק. עדיף שתצטייר כמדינת תיירות אטרקטיבית או כיצואנית של מחקר ופיתוח עבור חברות רב־לאומיות. אלא שבפועל, אם אין ייצוא מאסיבי של מערכות נשק, בקרה וניטור, אזי העלות לצה"ל גבוהה יותר. ככל שמייצרים סדרות קטנות יותר, העלות ליחידה גבוהה יותר. הייצוא הביטחוני של ישראל מאפשר לעסוק בעוד ועוד מחקר ופיתוח ולפזר את ההוצאה על היקפים גדולים לצריכה מקומית וייצוא. ברגע שמערכת נשק הופכת לתפעולית, אפשר להחזיר את ההשקעה החמקמקה במחקר ופיתוח רק באמצעות סדרות גדולות, הכרוכות בייצוא ביטחוני.

לכן אירופה יכולה וחייבת להיות פתרון לייצוא הביטחוני של ישראל, שיאפשר הפחתת עלויות, בסופו של דבר, גם ללקוח העיקרי של התעשייה הביטחונית - צה"ל. צריך עם זאת להטמיע מהר את העובדה שחלון ההזדמנויות באירופה יהיה קצר. אירופה, הנמצאת בהאטה של ממש, עם בסיס מדעי וטכנולוגי מתקדם, תחפש לחקור, לייצר ולרכוש תוצרת ביטחונית משלה וכן לרכוש תוצרת אמריקאית - כדי לרצות את ארה"ב הנרגזת על ניצולה לאורך שנים על ידי האירופאים.