יומני הפקיד: ספר על חייו של צבי דינשטיין, מבכירי המערכת הכלכלית בקום המדינה

כשנולדה בת הזקונים שלו, הלך ארתור רופין אל ש"י עגנון. "באיזה שם אקרא לה?", שאל את מי שיהיה חתן פרס נובל. "יקה כמוך יאהב את השם איה, כי כך כונתה אמו של גתה (Frau Aja)", השיב שמואל יוסף, "ואלה גם ראשי התיבות של 'ארץ ישראל העובדת'". רופין, ממעצבי ההתיישבות הציונית, חיבק את הרעיון. מדי לילה, ממש לפני שנעצמו עיניה, היה רופין שואל את בתו הצעירה: "איוס, מה עשית היום בגן למען העם היהודי?", והקטנה, שלא עסקה מדי בהפרחת השממה, נאלצה להמציא. פעם סיפרה שלמדו שיר על ארץ ישראל, פעם הבטיחה שלמחרת ייטעו בה עץ. לא ברור אם העץ המובטח אומנם ניטע, אך ללא ספק הכה שורשים בתודעת הילדה. עשרות שנים הייתה איה משרתת ציבור (יו"ר ויצו העולמית, מתנדבת בבית התפוצות, המועצה לארץ ישראל יפה, ארגון שמע למען ילדים עם ליקויי שמיעה ועוד) ונישאה למי שכל חייו היה משרת ציבור. 

זה סיפור על המשרת, על "הפקיד", כפי שקראה גילי דינשטיין לספר על אביה (הוצאת כנרת זמורה, עורכת מיכל שומר). צבי דינשטיין היה מגה־פקיד. גם כסגן שר הביטחון וסגן שר האוצר היה יותר "סיוויל סרוונט" מאשר פוליטיקאי. ידו הייתה בכל: הקמת נמל אשדוד, מפעלי ים המלח, רשות ניירות הערך, קו צינור הנפט אילת־אשקלון, משא ומתן עם השאה על אספקת נפט מאיראן, פיחותים, מלווים, עידוד הייצוא, פיתוח קשרים עסקיים עם אין ספור מדינות. מה היה סוד כוחו? "אין ספק שפטרוניו אשכול וספיר פתחו לפניו מרחבי עשייה" (יובל אליצור ב"31 דמויות ממעצבי דור המדינה"). 

צֶבי, כך כולם קראו לו, הפך את המרחבים למסלולי המראה. בסדרת המופת "כן, אדוני השר" סר האמפרי מגייס את תככנותו לכדרור בין הקונוסים באצטדיון השירות הציבורי. סר צבי, תמיד מוקפד, תמיד רהוט, תמיד אירופי, היה בין מי שהציבו את הקונוסים באצטדיון. בשנות ה־50 וה־60 המינהל הציבורי היה פרוץ לסלאלום של פקידים זריזי מחשבה. המשק הפרטי עדיין לא שילם מיליונים לבכירים שפרשו ממשרדי הממשלה, וההתמדה השתלמה. הבקיאים בעורמת המסדרונות צברו עוצמה פשוטה. המוכשרים, הלהטוטנים, ידעו לרתום למוצא פיהם את הממונים עליהם. "אני צריך לשאול את צבי אם מותר לי להגיד לעיתונאי", השיב אשכול לעיתונאי ששאל אם תועלה קצבת היוצאים לחו"ל. ההקצבה עמדה אז על 10 דולר, והשוק השחור בלילינבלום היה האתר הראשון שבו ביקר כל תייר ישראלי. דינשטיין פעל להעלות את המימון ל־100 דולר, כדי שנוסעים לא ייאלצו לעבור על החוק. 

אבל כשהיה צורך, ידע להגמיש את החוק. יום אחד נחת בלוד התורם הגדול סר אייזיק וולפסון, שביקש לנסוע לדירתו במכון ויצמן - אבל רק ביגואר הנוצצת שהביא איתו מלונדון. כשבמכס דרשו עליה מס, איים סר אייזיק להתעופף מכאן מיד. השר ספיר ודינשטיין הוזעקו, והנוצצת - משוחררת מאזיקי תשלום - יצאה אל האספלט. "היום היו מקימים על זה ועדת חקירה", אמר יצחק דניאלי, נהגו של דינשטיין שהיה בשטח, "אבל אז זה היה הדבר הנכון לעשות, כי המדינה הרוויחה מזה מיליונים רבים. מה זה המכס על היגואר לעומת כל מה שוולפסון השקיע בישראל?".

בעיתונות זמנו כונה אביך "אחד מאריות כלכלת ישראל". מדוע כמעט לא יודעים עליו? 
"אין לי באמת תשובה. כשנכנסתי לארכיונים, מצאתי אלפי ידיעות עליו. בדור שלו ידעו על אודותיו אך הדור הזה אדיש למה שהיה. מי באמת מתעניין במשק ובאנרגיה?".

ב"הפקיד" צללה גילי דינשטיין אל עברו של אבא אך שלתה לא רק דגיגי משק ואנרגיה. לא רק נתונים, אלא בעיקר סיפורים. בסיועה ובתמיכתה הצמודה של העורכת מיכל שומר ("בלעדיה לא היה לי ספר"), התנפלה על הניירת שהשאיר, אצבעותיה גיששו אל השמות שעדיין היו איתנו. "עוד לפני שהייתי בקיאה בחומר, אמרתי לעצמי: 'מהר לראיין אותם לפני שימותו לי'", היא מספרת. כמה מהם - אורי לוברני מנהל לשכת בן־גוריון, רפי מולכו המפקח על מטבע החוץ, משה זנבר נגיד בנק ישראל, ויובל אליצור איש "מעריב" - לא שרדו את שבע שנות עבודתה על הספר. 

דינשטיין, ידידתי מימינו בדסק החדשות של "מעריב", כותבת בזהירות. באה מאהבה אך מנסה לבנות דמות עגולה, לא ליפול לכתיבה בסגנון "ואבא שלי הוא הכי בעולם". כדי לא להיכוות מקרינת הערצה היא יוצאת לגיחות אמיצות במחוזות הצללים. השוביניזם החייכני ("איה'לה, אני מוכן לכוס תה"), אי־הנאמנות המרומזת ("היה שונה מאביו חיים שהיה נאמן לאשתו ריבה באופן טוטאלי"), האטימות הספורדית ("עור של פיל, רגישות ותמיכה לא היו מתכונותיו הדומיננטיות"). 

וחוץ מזה היה מאחר כרוני. כדי שיתייצב בזמן לחופת בכורתו אירית, נאמר לו שהטקס מתחיל שעה קודם. אם בדרכו לפגישה שפקעה שעתה איחר נהגו ברמזור, שאג עליו: "אדון דניאלי, יותר ירוק מזה כבר לא יהיה". כשהוא עצמו אחז בהגה, עשה שמות בחוקי התנועה. טייס כבישים ולוליין מסלולים. "והייתה לו חולשה אחת", הוסיף רפי מולכו מגרעת מחמיאה, "החברים שלו היו בעיניו הכי טובים והכי מוכשרים... ולא פעם זה הכשיל אותו. הוא סמך על אנשים בפזיזות ונתן אמון בקלות". 

הוא היה איש גדול. 186 ס"מ גובה נחו על כפות רגליים במידה 45. נוכחות המשדרת חוזק ושליטה. מהיר תפיסה ומחליטן קצר רוח. פנחס ספיר היה דורש מבן שיחו להתחיל מהסוף. דינשטיין הבין את הסוף עוד לפני ששמע את ההתחלה. הוא לא נכח בלידת אירית, אך כשגדלה, היא ואחותה נתי לא הצטערו על היעדרויותיו. "כשהיה בבית והן דחוסות בחצאיות מיני עמדו לצאת", מספרת אחותן גילי, "היה מטיל מטבע על הרצפה ומצווה שירימו אותה. אם ראה להן את התחתונים, הן נשלחו מיד להחליף בגדים". 

גילי נולדה שנים אחריהן, בתור בת, למרבה האכזבה. את דכדוכו נהג אביה להטביע בהומור מאולץ: "יש לי שתי בנות וילדה", נהג לומר. אבל תוך זמן לא רב התוודה באוזני אשתו שלא היה מחליף את הילדה אפילו תמורת שני בנים. כשהייתה קטנה, כמעט לא ראתה אותו. עוזב עם שחר ושב הרבה לאחר צאת הכוכבים. ואז היה מעיר אותה, מנשק, שואל את מי היא הכי אוהבת בעולם ואמא איה הייתה צועקת שיניח לילדה הרדומה, "אבל הצורך שלו בחיבוק, בנשיקה, במגע, נורא חימם לי את הלב", מחייכת גילי. 

אשת חייו הייתה אמו, שהאריכה ימים אחריו. כשנפטר והיא בת 108, איש לא העז לבשר לה. היא הבינה בעצמה ואיבדה את יכולת הדיבור. צבי היה פסגת גאוותה, והיא הייתה משענת עוצמתו. האיש שאכל אצל שפים וירטואוזים בעולם העריץ את הכרוב הממולא של אמא. כל ארוחת ערב שבת היה מקנח במשפט: "היה חלש היום", והיא הייתה עונה לו: "אז אל תבוא יותר". והוא היה הולך הביתה רק לאחר ש"גנב" מהסליק שלה ריבות מעשה ידיה. גם בעשור התשיעי לחייה והשביעי לחייו השתעשעו במלחמת כריות. כמוה, חגג כל יום את קיומו. אהב את החיים ונגס בהם בלהט. ביבשה ובאוויר. 

"צבי אהב לנסוע ונסע בכל העולם", אמר עליו אורי לוברני, "רק מצא הזדמנות וכבר היה על המטוס". פעם נחת בנתב"ג, עשה סיבוב פרסה, ועם אותן מזוודות זינק לוונצואלה. מהמסעות בשליחות מדינה שקוששה את חמלת נושיה, היה שב עמוס: קוויאר מפרס, סלמי מהונגריה וקממבר מצרפת. כדי לחמוק מנזפנות אשתו שדאגה למשקלו היה מקלף בחשאי את עטיפות השוקולדים משווייץ. "כמה שהוא אהב לאכול", כותבת בתו. 

נהנתנות? כנראה שכן. אבל היא מומנה, עד כמה שידוע, מכיסו. לא ממתנות חברים, לא מתרומות מיליונרים שעוד לא נקראו טייקונים. הנה שורה שצובטת את בלוטות הגעגוע. ב־13 בדצמבר 1970 שואל סגן שר האוצר צבי דינשטיין את היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר: "האם קבלת 1,000 דולר דמי מנהלים מחברת טרנס אסיאטיק מתיישבת עם חברותי בכנסת?". שמגר משיב שלא, והתשלום על השתתפותו של דינשטיין בישיבות הדירקטוריון מועבר מיד לקופת האוצר. 

הוא נולד בתל אביב בבית שקופתו נקובה. במטבח הצר שהיה משותף גם לשכנים ניסרה תמיד הדילמה: האם יהיה מה לאכול בארוחה הבאה? כשהיה בן 4, עברה המשפחה למעונות העובדים בפרישמן, וצבתות המחסור הרפו לחץ. אחיו, פרופ' יורם דינשטיין, שיהיה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, רקטור, נשיא ומהמומחים הגדולים בעולם למשפט בינלאומי, נולד אל הרווחה היחסית. כשנרשם לאוניברסיטה, היה עליו לכתוב ביוגרפיה קצרה. האב חיים, שעזר בחיבור, ביקש ׳שיוסיף את המשפט: "לא סבלתי חרפת רעב מימיי". "הביטוי חרפת רעב היה חלק מהותי מחיי אבינו - והפך גם לחלק חשוב מחייו של צבי", אומר דינשטיין האח. 

צבי לא הבריק בבית הספר אך היה ידען גדול. "כשהתמקד במשהו עשה זאת בהצטיינות - מנגר ועד כנר". בגיל 8־9 כבר נתן קונצרטים לתלמידים. אהב מוזיקה אבל את הים יותר. תמיד חמק אל התכלת. מה שלא הפריע לאמו ריבה, "אישה טורבו", להזניק אותו מעבר לקו האופק של חוף תל אביב. 

צבי יוצא לז'נווה לקראת דוקטורט במשפטים. לאחר שני סמסטרים ושנה אקדמית הוא פוצח בקריירה ציבורית ממושכת. צבי מגויס למוסד לעלייה ד' שעוסק בזיוף דרכונים וסרטיפיקטים. אחר כך הוא מתמנה למינהל הרכש בצרפת. אבל לא רק פגזים ותותחים יביא מארצו של וולטר. 

1949, גאר דה ליון, פריז. כמנהל הרכש דינשטיין ממתין בתחנת הרכבת לרמטכ"ל יגאל ידין ולזוגתו כרמלה. על הרציף גם אחותה איה רופין ששהתה אז בעיר. לעולם לא יתברר מי התחיל עם מי, ורק עובדה צלולה אחת מזדקרת ללא עוררין: רופין הצעירה הייתה יפהפייה שבדיוק השילה מעליה נישואי בוסר לבחור מניו יורק. היא גדלה בבית לא פשוט עם חוקים קשוחים. האם חנה, אחותו של דוד הכהן (ח"כ, מדינאי ודיפלומט - מ"ח), נהגה לכבד את החברות של בתה בעיקר בצעקות. כשהייתה איה בת 17, מצאה את אביה, ארתור רופין, נשען ללא רוח חיים על המעדר בגינתו. מיומניו יתברר שהמתיישב מספר אחת חרש בתלמים זרים. הרפתקאות עם 20 נשים שתיעד בדייקנות יקית נעלמו מתרגום היומנים לעברית.

יוחאי בן נון היה אהבת נעוריה של איה. במצור על ירושלים שרפה אמה את מכתבי אהבתו לבתה. חנה טענה שחששה פן יסגירו את סודות הפלמ"ח אבל איבתה למי שיהיה מפקד חיל הים ומקים שייטת 13 הייתה נודעת. לעולם לא תסלח לה בתה על משטמתה. 

כשהחליטו להתחתן, הביא צבי את איה אל אמו לקבל את ברכתה. ריבה לא חיבבה את העובדה שכלת בנה גרושה ושמה עין דווקא על אחותה כרמלה. "ג'ינג'ית חכמה וכובשת לב", מתאר פרופ' יורם דינשטיין, "שהצליחה להרגיע את האם המודאגת". איה וצבי התחתנו בדירתם של כרמלה ויגאל ידין בתל אביב. אלה היו ימי הצנע, והזוג הצעיר שעמד לשוב לפריז כיבד את אורחיו בפנקסי התלושים לביצים ולסוכר. 

בספטמבר 1951, בגיל 25 בלבד, מתמנה צבי דינשטיין למנהל משלחת הרכש במערב אירופה. "אתה מורשה לחתום על הסכמים כספיים ואחרים ללא הגבלה", נאמר בכתב המינוי שחתם פנחס ספיר. מהר מאוד מתברר שיש הסכמים ואין כספים. דינשטיין מתחיל לשדר אפלה מעיר האורות. 

"לנוכח התסיסה הפוליטית הפנימית בצרפת, ממליץ בכל לשון לעשות כל מאמץ לגייס כספים לשחרור מיידי של הציוד שרכשנו ומוכן למשלוח", הוא מבריק למנכ"ל משרד הביטחון זאב שינד. "מדובר בין השאר ב־13 זחלים - 175 אלף דולר, 75 תותחים 57 מ"מ ותחמושת - 680 אלף דולר".

ובמברק לשמעון פרס, מחליפו של שינד: "מצבנו כלפי השלטונות הצרפתיים ללא נשוא. מאחר שאיננו פודים הציוד, עיכבו לנו את כל רישיונות הייצוא בטענה שנתחייב מיד על תאריכי משלוח הציוד בזמן הקרוב ביותר. יש גבול גם לאקרובטיקה שאנו מסוגלים לבצע".

ואקרובטיקה גם על הגלים. כשספינת חיטה מארצות הברית בדרך לארץ, עולה מקופת האוצר ריקנות מהדהדת. אבל שר האוצר אשכול מתעקש. אינו רוצה שלישראל ייצא שם של מי שאינה משלמת על סחורות שהיא מקבלת. כדי לעכב את האונייה, ראשי הקהילה היהודית במארסיי מארגנים שביתת סוורים בנמל. טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נשלח לארצות הברית לגייס ירוקים. רק בשובו בכיסים גדושים מתחסלת השביתה וספינת החיטה יוצאת לדרך. 

בתום שליחותו במערב אירופה מקבל דינשטיין מברק מפרס. בפרץ אחווה חד־פעמית מבקש מנכ"ל משרד הביטחון שלא יסגור על אף תפקיד בארץ לפני שידבר איתו. אבל דינשטיין חובר אל פטרונו. ספיר, אז מנכ"ל האוצר, ממנה אותו לסגן המפקח על מטבע החוץ. ד"ר דינשטיין מתחיל לסמן את הטריטוריה שלו בקרב נערי ספיר. הוא יד ימינו, איש אמונו ופותר בעיותיו החשוב. ידוע הסיפור על ספיר, שאסף בחמש בבוקר את ישראל פולק ממלון "הילטון" להוכיח לו שקצרה הדרך מתל אביב לקריית גת. "אבל ללא צבי שהתיר קשרים בנבכי הבירוקרטיה", אומר אחיו יורם, "פולק לא היה מקים את פולגת בקריית גת". 

הצבר שראה אור בהדסה תל אביב, שדיבר עברית בהברה ירושלמית, התמסר בחדווה לשניים "גלותיים" שנולדו ליידיש וספגו את תבונת השטייטעל. הוא העריץ את ספיר ואהב את אשכול ולהפך. ניווט במיומנות בשוני שביניהם. הבין שאשכול הוא בעל החשיבה הרחבה, התמונה הכוללת, וספיר הוא הבולדוזר, איש הפרטים, בעל השאלות אם המפעל יהיה רווחי וכמה פועלים יעסיק. היעילות של ספיר, יכולתו לעבוד תמיד ובכל מצב - הפנטה אותו. כשהיה שר האוצר, למשל, נהג לכנס שתי ישיבות בו־זמנית. לאחר שהשמיע את דבריו באחת ציווה על המשתתפים: "עכשיו תדברו" וחש לאחרת. גם שם השמיע ושב לישיבה הראשונה לשלב הסיכומים. ברגעים של מחלוקת היה שולף כרטיס ביקור, אומר: "כתוב פה שאני שר האוצר, אז אני מחליט". 

פנחס ספיר קיים מילולית את המשפט השגור כיום: "להתעדכן תוך כדי תנועה". כבר ב־4:30 בבוקר המתינו בכיריו - בהם דינשטיין - ברכבם ליד ביתו בארלוזורוב 5, כפר סבא. כשמכוניתו בראש הייתה שיירת השחר מפליגה לירושלים. כל 15 דקות היה רכבו עוצר ומישהו אחר היה נכנס, יושב לצדו לדון בענייניו. 

וחוץ מזה היה איש מצחיק שהלך לאיבוד בגינוני שולחן. לזוועת מארחיו היה מוהל את יינו במים, וכשהוגש טס הסטייקים, היה שואל בתום: "ומה בשבילכם?". פעם התארח בביתו של דינשטיין, שלף מסרק והציע לגילי הקטנה והמתקרצצת לסרק את קרחתו. 

1963 היא דגימת עוצמתו של ד"ר צבי דינשטיין. הוא מחזיק בחמישה מינויים: סמנכ"ל האוצר, המפקח על מטבע החוץ, הממונה על ענייני הדלק במשרד האוצר, ראש רשות ההשקעות ומנהל מרכז ההשקעות. נוסף על אלה היה חבר ב־15 ועדות ודירקטוריונים. איש חרוץ עד אימה, שדרש הרואיקה ממזכירותיו. "ואף אחת לא רצתה לעבוד עם צבי", אומרת ב"הפקיד" בהירה עליוף, "כי עבדו איתו מהבוקר עד אמצע הלילה". כשהחזיר אותה בפעם הראשונה הביתה, נטרקה דלת מכוניתו על האצבע שלה. את הלילה עשתה בבית חולים, אך למחרת על הבוקר המתינו עשר אצבעותיה - אחת חבושה כהוגן - על מקלדת ההרמס. "את הילדים גידלה הסבתא ובעלי לא סבל אותו והפציר בי לעזוב. לא עזרו כל חבילות הפיסטוקים שהביא לי מהשאה הפרסי, שוקולדים מכל נסיעה ומזוודות בגדים מאמריקה שהיו קטנים על הבנות שלו". 

אבל בהירה - גברת לא פראיירית - ידעה לבקש פיצוי. "אני חייבת דירה", אמרה לו פעם בין הדפסה להכתבה, והוא, ברגע מכונן שבו נולדה כנראה האבחנה "כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה", הזעיק את מנכ"ל משרד השיכון ואמר לו: "אתה רואה אותה? סדר לה דירה". תמורת 5,000 לירות זכתה בהירה בדירת שלושה חדרים בבנייני הרכבת בבקעה. "והיו לנו שלושה חדרים משלנו ואמבטיה עם מים זורמים, וזה היה ענק! זה היה פלא". 

זאת לא הייתה רק יכולתו לסדר, זה היה גם השארם שאפף אותו. "הרבה נשים אהבו את צבי", אומרת מזכירה אחרת, ארנונה שמש. "היו גברות שביקשו להיכנס אליו 'רק כדי לומר שלום'. אבל אני ראיתי אותן לפני כן מורחות ליפסטיק במסדרון". היא הייתה מקציבה לכל אחת עשר דקות ואז מודיעה שמחכים לו. "אבל למיטב ידיעתי הוא לא בגד מעולם באיה, גם לא היה לו זמן לזה". 

מזכירה אחרת טוענת שהייתה לאביך מישהי - י"כ - שנסעה אחריו כשמונה לציר כלכלי בניו יורק.
"לא יכולה לומר לך שהיה לו רומן עם זאת או אחרת. אבל אני לא תמימה. אני מבינה שבאותן שנים זה בא עם הפרסטיז'ה, כפי שסיפרה אחת המזכירות". 

אז מה את אומרת לעצמך?
"שכנראה היו, אבל לא שתפסתי אותו על חם". 

בנובמבר 1965 נבחר צבי דינשטיין לכנסת, מה שמאפשר לראש הממשלה אשכול למנותו לסגנו במשרד הביטחון. תהום מפרידה בין תפיסתו הניהולית של דינשטיין לזאת של קודמו. שמעון פרס יצר מבנה מבוזר, של מחקר, פיתוח וייצור, "כך עלה בידו לנהל את המשרד בשיטת הפרד ומשול", כותב אבנר כהן ב"ישראל והפצצה". דינשטיין ביקש לארגן את כל אלה תחת גג אחד או כפי שהורה לו אשכול: "יונגערמאן (ביידיש: איש צעיר - מ"ח), צריך להכניס חשיבה כלכלית למערכת". 

ברפאל מוצא דינשטיין אנשים מעולים שעובדים ללא זיקה ליחידות אחרות. כשאשכול שואל את הרמטכ"ל מה עושים ברפאל, משיב רא"ל יצחק רבין: "אל תשאלני, איני יודע". דינשטיין מבקש לשנות את שיטות העבודה ברפאל. המהפכה הארגונית שלו מעוררת את התנגדות המנכ"ל מוניה מרדור, שמבקש לשמור על עצמאותו. העימות מגיע אל אשכול, שמתגלה במיטב הווירטואוזיות הפייסנית ומגבש הסכם שגורם לשני הנִצים להרגיש שניצחו. אבל היו טינות שסירבו להתפוגג. 

12 שנים - כעוזר לשר וכסגנו - עשה שמעון פרס במשרד הביטחון. "וחשב שאיש לא יכול להיכנס לנעליו", קובעת גילי דינשטיין. "כשאבא התחיל גם להצליח, אהב אותו פחות ופחות". מפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון היא למדה כיצד ירד לחיי אביה. "על כל מה שאמר, הוא אמר ההפך: 'למה ויתרת?', 'למה מינית?', 'תביא לנו עוד אישור'". 

זאת הייתה התכתשות שהדהדה מבטן האדמה. מחול חרבות בין שני מחנות שקוד ההפעלה של כל אחד מהם הוכתב מטמפרמנט מנהיגו. אנשי אשכול באו מהסולחה, מהפשרה, מהתשוקה ליישר הדורים. זיקתם הייתה כלכלית, והם הסתייעו במספרים ובטבלאות. בן־גוריון הקרין על אנשיו נחרצות וכריזמה. סחף אותם בלהט נבואי. בלט משה דיין, שנחשב למייצג נאמן של "החוצפה הישראלית". הוא הביא איתו ברק גנרלים וקיצר את ימיו של האזרח דינשטיין במשרד הביטחון. 

ארבעה ימים לפני מלחמת ששת הימים אולץ אשכול למסור את מושכות הביטחון לידי דיין. יום לפני שפקד על צה"ל לצאת למלחמה, כתב לדינשטיין: "צבי היקר, היות ואשכול העלה עכשיו את שאלת המשך עבודתך ונאלצתי להשיב לו במקום - אני רואה לנכון לומר לך מיד ובפתק חטוף כי תשובתי היא שלא אבקש ממך להמשיך. הסיבה האחת והיחידה היא שיכול להיות רק סגן אחד ואני רוצה שצ'רה (הרמטכ"ל השישי - מ"ח) יבוא לעבוד איתי (כסגן). עם צ'רה יש לי מסכת עבודה ממושכת (הוא היה ראש מטה שלי בפיקוד הדרומי) ובמצב הנוכחי - שאני רואה אותו כמצב מלחמה - אני רואה בו את האיש המתאים ביותר לעבודה הדוקה. אני מקווה שאתה מאמין לי שאך ורק טובת העבודה, כפי שהיא נראית לי, עמדה לנגד עיני בהחלטה זו". 

אביך הצליח אי־פעם לסלוח לדיין על ה"פתק החטוף"?
"אבא לא העריך את דיין. הוא ראה בו שודד עתיקות ונשים". 

גם אמה איה שילמה את מחיר החיים החדשים. היא נאלצה לנטוש את תפקידה הבכיר בוויצו ולהפוך מאשת קריירה ל"אשתו של". הריחוק מבנותיה אירית ונתי השרה עליה דיכאון, אך הליטוף מצד בעלה בושש. "אבא לא באמת היה שם בשבילה, גם משום שרגישות ותמיכה לא היו התכונות הדומיננטיות שלו וגם כי לו עצמו לא היה קל". 

שנים לאחר שובם לארץ לקתה איה באלצהיימר. "כל יום מתה לי קצת מול העיניים", כותבת הבת. ב־2009 הלכה לעולמה. שלוש שנים לאחר מכן יצא בעלה צבי מאולם קולנוע, מעד ושבר חלק ממפרק הירך. הוא שכב שבוע באורתופדית של איכילוב ועמד לעבור לשיקום. עודו מאושפז הזכיר לגילי שהם אמורים לראות יחד את "מדאם באטרפליי" של פוצ'יני. "ואני רוצה ללכת לאופרה, אל תעבירי לאיש את הכרטיסים", קרא מתוך תאוות חייו. "ואני לא הבנתי, הבן אדם שוכב בבית החולים עם אגן שבור ובטוח שתכף יוכל לשבת שלוש שעות באופרה". 

למחרת, אף שהרופאים שאסרו עליו לזוז, דרש להשתתף בליל הסדר אצל בתו אירית. כתמיד, איש לא העז להתווכח איתו. משלחת התייצבה, הרימה אותו ממיטתו, הושיבה בכיסא גלגלים, העלתה למכונית וגנבה אותו מאיכילוב. בפיג'מת בית חולים פרומה ישב אל שולחן הסדר, כבכל שנה החביא בכיסו את האפיקומן וניצח כאשר משך יותר מכולם את ה"אחד אלוהינו" האחרון ב"אחד מי יודע". 
יומיים לאחר ליל הסדר, שש בבוקר. על הקו הפיליפינית מאיכילוב: "בואו מהר, אבא לא יכול לנשום". "ואני חשבתי שזאת בטח העברית הלא טובה שלה", אומרת גילי, "מה לרגל ולבעיות נשימה?". 

שלוש אחיות היסטריות מוצאות צוות החייאה עמל על אביהן. מורידים ל־MRI. והרמקול שוב מהדהד: צוות החייאה לטיפול נמרץ. "והיה לי ברור שמדובר באבא". חולפות דקות ורופאו המסור יגאל יכיני יוצא אל האחיות. פניו פוטרות אותו מהצורך במילים. קריש דם מצא את ריאתו של צבי דינשטיין ושם קץ לחייו. יומיים אחריו, על בימת האופרה, מתה גם מדאם באטרפליי.