אפשר לומר דברים רבים, רובם לא טובים, על שנת הקורונה. אולם בכל הנוגע לעלייה ארצה, בפרט בקרב יהודים מצפון אמריקה, הייתה זו שנה מפתיעה. תופעות של אנטישמיות הגבירו את הרצון של יהודים רבים לעלות ארצה, ומכשולים רבים שעמדו בפני הדור הבוגר יותר, בעלי משפחות, שלא רצו לעקור את הילדים מהבית ולעבור למדינה זרה - הפכו קלים יותר. לפני שנבין מדוע ומה קרה בשנה החולפת, מבט קטן על הנתונים מגלה גידול ניכר ומפתיע בעלייה.
"אם אנחנו משווים את שנת 2019 לשנה הנוכחית, אנחנו רואים שעד סוף אוגוסט של שנת 2019 עלו ארצה 2,400 עולים חדשים, והיום, כמה שבועות לפני סוף הקיץ, אנחנו כבר עוברים את ה־3,000 עולים, ועוד היד נטויה", אומר זאב גרשינסקי, סמנכ"ל "נפש בנפש".
נפש בנפש הוא ארגון שהקימו בשנת 2002 הרב יהושע פס ואיש העסקים טוני גלברט, במטרה לקדם את העלייה היהודית מצפון אמריקה ומאנגליה, בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו־JNF-USA.
"אנחנו רואים גידול של 25% בעלייה, ועדיין אי אפשר לומר ש־2021 היא שנה רגילה. עדיין יש קורונה, עדיין יש מלוניות ובידודים. וזה נתון משמח מאוד. בואי נאמר שאם מביטים על גידול הכנסות של חברה ממוצעת, גידול בין 5%־15% הוא נתון חיובי ביותר, פה המספרים הם נתון גדול הרבה יותר".
ארגון נפש בנפש פועל להסרת מכשולים מקצועיים, לוגיסטיים וכלכליים, הן בתהליך העלייה והן במהלך שהותם של העולים בארץ. בד בבד הארגון פועל לייצוג האינטרסים של האוכלוסייה הייחודית אל מול הרשויות, תוך ייעול חסמים בירוקרטיים באמצעות שינוי מדיניות ויוזמה של תהליכי חקיקה. מאז היווסדו סייע הארגון בהעלאתם של כ־70,000 עולים, התורמים לרווחת המשק הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית ודמוגרפית. "אנחנו נכנסים לשנה ה־20 של פעילות הארגון, ונמצאים עם העולים והעולים הפוטנציאלים עוד בשלב הראשוני של ההתלבטות, העידוד לעלייה, ההכנה לעלייה וגם בליווי בתהליכי הקליטה בארץ, על כל המשתמע מכך".
המכשולים העיקריים שבהם העולים נתקלים בארץ הם תעסוקתיים, בוודאי בשנת קורונה. איך אתה מסביר את העלייה הגוברת?
"החסמים העיקריים שעומדים בפני עולים הם ביורוקרטיה, פיננסים, קליטה חברתית והחסם התעסוקתי, שהוא המרכזי ביותר. אני חושב שכל הגופים שעוסקים בעלייה מבינים שבסוף אדם יעלה ארצה רק כשיש לו אופק תעסוקתי, שיש לו ודאות תעסוקתית. ההחלטה שלו תהיה מושפעת מאוד מהיכולת שלו להיקלט בתחום שבו הוא עוסק, או לפחות במשהו שקרוב לכך".
איך פותרים חסמים תעסוקתיים בעידן של אבטלה?
"כשמגיע אלינו מישהו ומצהיר שהוא רוצה לעלות לישראל, אנחנו מבקשים ממנו קודם כל להגיד מה המקצוע שלו. אחר כך אנחנו בודקים אם מדובר במקצוע שקיים גם בארץ ואם הוא רווחי. אם כן, אנחנו עוברים לשלב הבא, של חיבורים למעסיקים פוטנציאליים בארץ או לאנשים שיכולים לסייע בתחום התעסוקה, וכמובן נעשה זאת עד לרמת ההשמה עצמה. לפעמים אנשים עוסקים במשהו שהוא פחות רווחי בארץ, אולי באדפטציה שונה, אולי פחות מצליח מאשר בארה"ב. במקרה כזה אנחנו בודקים אם נדרשת התאמה מסוימת, ברישוי, בביורוקרטיה, בקורסים משלימים. אנחנו רוצים לוודא שאותו אדם עושה את הדיוק הנכון, כדי ששוק העבודה לא יפלוט אותו בצורה מהירה, וזה משהו שבהחלט יכול לקרות אם אתה עוסק למשל במקצוע שנחשב מאוד בארה"ב, אבל בישראל לא ממש נספר".
ומה בנוגע מקצועות שלא קיימים בארץ?
"גם כאן מדובר בסיפור מוכר. עוזרי רופא, למשל, מקצוע פופולרי מאוד בצפון אמריקה, הוא משהו שלא קיים בישראל. אנחנו מנסים כבר תקופה לקיים תהליך של קידום המקצוע, ואנחנו עומדים מול משרד הבריאות בנושא הזה. יש מאות עוזרי רופא שעלו או רצו לעלות ולא מצאו את עצמם. גם כאן אנחנו לא עומדים חסרי אונים אלא מתאימים להם משהו חדש, כמו עבודה במרפאות טרם במטרה לקלוט את עוזרות ועוזרי הרופא בתפקיד של אח או אחות 'פלוס' בתוך המרפאה. אגב, גם תחום החינוך נופל בין הכיסאות. יש אנשי חינוך רבים שמגיעים מצפון אמריקה לבתי ספר בישראל ומקבלים שוק".
מול משרד החינוך גם הוריקן לא יעזור. מה עושים מחנכים שרוצים להשתלב?
"במקרה הזה לא הולכים עם הראש בקיר. אנחנו אומרים, בואו לא נדבר על המקצוע שלכם אלא על הכישורים שלכם. לרוב האנשים שעוסקים בתחום החינוך יש אוריינטציה לעולם מכירות ושיווק וכישורים מתאימים. הרבה מאוד מהכישורים הם דומים, ואכן רובם השתלבו בתוך מסלול של הכשרה מקצועית בתחום מכירות ההייטק למשל. אנחנו כבר מסיימים מחזור רביעי של השמה בתחום. אלה, לצורך העניין, הדברים שאנחנו עושים עם העולים בכל הנוגע להכוונה מקצועית, כדי לוודא שהקליטה התעסוקתית שלהם תהיה מיטבית".
איך אתם מגיעים למשרות הללו?
"אנחנו בקשר הדוק ורציף עם 5,000 חברות בישראל שנותנות לנו בנק של משרות פנויות. אנשים לא יודעים את זה, אבל תביאי בחשבון שיש כיום כ־140 אלף משרות פנויות במשק. מדינת ישראל משוועת לידיים עובדות, בעיקר בכל תחום התכנות. יש פריחה ענקית בהייטק, דווקא בעולמות הפריפריאליים כגון עולם הפיתוח האסטרטגי, המכירות וכל הדברים הללו. עולים שמגיעים מצפון אמריקה מגיעים עם עמדת מוצא מעולה מכיוון שהם מביאים את השוק הבינלאומי לתוך החברות האלה. היום אנחנו יודעים לעשות השמות בין אם דרך לוח הדרושים המקוון של הארגון ובין אם ברמה האישית בין כל המשרות הללו, והשידוך בין העולה לבין המעסיק הוא חלק ורציף. אגב, לפעמים יש מעסיקים שמבקשים מאיתנו אנשים בעלי כישורים מסוימים, והיום אני יודע למצוא בפינצטה בין העולים שלי את העולה שאותה חברה מחפשת ולעשות את החיבור ביניהם".
גרשינסקי מסביר ששנת הקורונה שינתה את החשיבה הן בקרב מעסיקים והן בקרב עולים פוטנציאליים, מה שמסביר אולי את הגידול בעלייה ואת הירידה בחשש מאי־השתלבות בשוק העבודה המקומי. "כולנו נכנסנו לסגרים בצורה הססנית מאוד, ותוך כדי קורונה אנחנו שמים לב שיש התעניינות גוברת בעלייה, גם בקרב אנשים שלא האמנו שהם עולים פוטנציאליים. זיהינו שנפלו הרבה מאוד חסמים פסיכולוגיים בכל הנוגע לחיבור המשפחתי ולחיבור לקהילה שלך. כולנו היינו בבית ופתאום הכל התערער. היו אנשים שאמרו לעצמם 'מה אני עושה פה, אני בכלל ציוני מלידה ויושב פה בדטרויט ולא מגשים את החלום'". גרשינסקי מוסיף שבשנים עברו, כשאנשים היו מתעניינים באפשרות לעלייה, הם היו מבקשים לשמור על כך בסוד ושמרו על פרופיל נמוך.
מה היה החשש?
"אנשים חששו בעיקר למקום העבודה שלהם. פתאום השיחות שהיו לנו עם העולים השתנו. אנשים אומרים לי 'תשמע, סיפרתי לבוס שלי שאני אולי עולה לישראל, והתשובה של הבוס שלי הייתה מה אכפת לי, אני גם ככה לא רואה אותך'. התחלנו להבין שיש פה מגמה שיכולה להביא עולים חדשים שלא יעזבו את מקום העבודה שלהם, שאין להם צורך בכך. צריך לדעת ששוק העבודה בארצות הברית הוא מאוד מכוון תפוקות, וכל עוד העובד נותן תפוקה ועושה את עבודתו, למיקום הפיזי אין כל כך משמעות. זה הפיל מחיצת ברזל שהייתה לאנשים שלא רצו להיכנס להרפתקה חסרת ודאות. מובן שעדיין היינו צריכים לעבוד איתם על כל מה שאמרנו קודם מבחינת מיסוי, ביורוקרטיה וקליטה, אבל כשאתה יודע שיש לך את הוודאות התעסוקתית, אתה ממשיך את העבודה שלך. זה משנה את כל השיח".
ראיתם שזה מביא גם אנשים בני 40־50, שלהם שינוי תעסוקתי קשה יותר?
"בהחלט. פתאום העולה הממוצע זה לא רק אותו אחד שהיה פה בסיור תגלית וראה את תל אביב המגניבה ואת רמת החייל ולקחו אותו לסיבוב במובילאיי או באינטל ועכשיו הוא רוצה להתחבר רק לעולם ההייטק. מדובר כאן על אנשים יותר מבוססים, עם משפחות, שאומרים אני לא לוקח סיכון גדול. פעם זה היה הרבה יותר קשה כי אתה מעביר משפחה, וכדי לעשות כזה מהלך אתה צריך להיות עם אידיאל כלשהו או רצון פנימי עמוק. זה היה סיכון גדול בעבר, והיום הוא קטן מאוד, וזה פותח לאנשים אפשרויות שלא העזו לחלום עליהן".
עד כמה העולים שנשארים בעבודתם בארה"ב עושים בסופו של דבר הסבה מקצועית בארץ?
"לא הרבה. זה קורה בעיקר בקרב אנשים שאנחנו מרגישים שעולם התוכן של העבודה הנוכחית שלהם הוא לא משהו שאנחנו יכולים לראות בו ודאות תעסוקתית שתייצר להם את ההכנסה שהם צריכים. אנחנו נכנסים לקורס שיווק, שיתחיל בשבועות הקרובים. החיבור לעולמות ההייטק הוא מאוד חשוב ומשמעותי כי הוא קצר הצלחה פה, ואנחנו רוצים לחבר את העולים לסיפור הזה ומנסים לחבר את כל מי שיש לו את הכישורים המתאימים להכשרה מקצועית כזאת".
אתם מטפלים במיסוי של מי שממשיך לעבוד בחברה אמריקאית? אני מתארת לעצמי שהביורוקרטיה כאן היא איומה, וזה חלק מכאב הראש שצריך להתמודד איתו לצד הקליטה.
"נכון, זה באמת כאב ראש, ואחד החסמים הוא התכנון הפיננסי. כשאתה עושה את המעבר התעסוקתי הזה, אתה צריך להיות מודע למה שצריך לעשות. יש לנו סוללה של מומחי מיסוי מקצועיים שאנחנו מפנים אליהם את העולים. אנחנו לא לוקחים אחריות על עולם תוכן שהוא אינדיבידואלי מאוד. בסוף אתה תופר חליפת מיסוי שהיא פרסונלית מאוד לאותו אדם, על פי ההכנסות שלו וההוצאות שלו. יש לנו סוללה של רואי חשבון שחיים בשני העולמות - הישראלי והאמריקאי - ויודעים לעשות את ההתאמות האלה. אנחנו מפנים אליהם את העולים לליווי צמוד".
מה בנוגע ליזמות? מדברים הרבה על בריחת המוחות הישראליים. האם אתם מנסים להביא את "המוח היהודי" היזמי בכיוון ההפוך?
"אנחנו פועלים הרבה מאוד עם עולים שהם יזמים, וכאן צריך להבדיל, מכיוון שזה תלוי מאוד בגודל העסק או היזמות. אנחנו לא נעודד אנשים לבוא למשהו שהוא הרפתקה גדולה מדי, נוסף לכל האתגרים שקשורים להגירה. מה שכן, פתחנו 'האב' שמיועד לעולים ומתחם עבודה, מעין WEWORK חינמי לעולים, שם אנחנו רואים לפעמים חיבורים מעניינים. הרוח היזמית מייצרת מדי פעם משהו חדש. יש פרס שאנחנו מעניקים אחת לשנה, מעין מענק למיזמים בכל מיני תחומים, במטרה לנסות לעודד את היזמות פה. אבל זה לא משהו שאנחנו לוחצים עליו או דוחפים אליו מכיוון שהאתגרים בשנה הראשונה לעלייה הם גדולים כל כך, שזה לא מתאים לכולם. צריך להיות בן אדם מיוחד מאוד כדי להצליח בכך".
אומנם אתם עוגן ובית עבור עולים בכל זמן נתון וללא הגבלת זמן, אבל האם קרה שאנשים החליטו שקשה להם מדי וחזרו?
"אחרי כמה חודשים של עלייה אנחנו יכולים לקבל טלפון ולשמוע 'קשה לי פה'. כשאומרים לי שקשה, אני מנסה להבין לעומק מה קשה. ואם זה הסיפור התעסוקתיף אנחנו נכנסים עוד יותר חזק להשמה ומנסים לדייק אותה, בין אם בחיבורים ובין אם בהכשרה מקצועית. בסופו של דבר, ב־20 השנים האחרונות אנחנו שמחים שיש לנו קליטה של 90% של עולים. 10% עזבו מסיבות אישיות, כלכליות, תעסוקתיות, וזה מספר סביר. את הרוב לשמחתנו הצלחנו להשאיר כאן".