אמיר אמסלם יודע עד כמה גדול המחיר הכלכלי של מכור כבד בישראל. "יקר מאוד להיות מכור פעיל או משתמש, וזה מצריך הרבה כסף. זה יכול להגיע ל־4,000 שקל ביום. בהתחלה מדובר ב־500 שקל. מהר מאוד זה עולה ל־1,000 שקל, וככל שמידרדרים, המספרים גבוהים יותר. זה תלוי גם בסוגי הסם".
ולהיגמל?
"לא יקר מבחינה כלכלית להיות מכור נקי, אבל זאת עבודה קשה מאוד. עובדים בעיקר על רגש, על גבולות, על אורח חיים ועל שינוי דרך חיים, מקיפים את עצמנו בקבוצות תמיכה, בחונך ובחברים נקיים, וכל הזמן דואגים למעטפת בריאה סביבנו".
וזה לא יקר?
"מרכז גמילה יכול להיות זול או יקר יותר. בתקופתי היקרים לא היו קיימים. אחרי מרכז הגמילה עברתי למרכז יום טיפולי דרך המדינה והרווחה. לשם כך, צריך סכום סמלי ואין הרבה השקעה כלכלית".
אמסלם יודע על מה הוא מדבר. הבחור המרשים והקוהרנטי, אישיות של ממש, היה מכור לסמים, נגמל והקים עתה מרכז גמילה חדש "שביל הדרך לחיים" בבאר יעקב באישור משרד הבריאות. במרכז הזה הוא מקפיד שהמחיר יהיה נגיש לכל כיס עד כמה שאפשר.
לדבריו, הקורונה לא סייעה למכורים. "הקורונה הצטרפה לשגרת חיים שוחקת, לעבודה בשעות מרובות, למצב ביטחוני מתוח ולהישרדות כלכלית. היו כאלה שהרגישו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם ונמלטו לעבר כל מה שיכול להקהות את החושים: סמים, אלכוהול, מין, הימורים ואפילו צפייה מרתונית ואובססיבית בטלוויזיה או בפורנו".
מכדורגל לכדורים
את מרכז הגמילה החדש, חלום של שנים, הקים אמסלם, לאחר שחייו ניצלו בזכות מרכז גמילה אחר שהאמין ביכולותיו לחזור לחיים. בילדותו היה ממושמע ושקט, חביב המורים. מגיל 6 שיחק כדורגל והרגיש שהמשחק מביא אותו לידי ביטוי כנער עדין וביישן. אמסלם תמיד היה הילד החכם בסביבה ואלוף בתשבצים ובמשחקי מילים. עם ראש של יזם ובהיותו בעל יכולות עסקיות מפותחות סייע לאביו בעסק המשפחתי, חברת פוליש, כבר בצעירותו.
בגיל 14 החלום שלו להיות שחקן כדורגל נקטע עקב פציעה. הוא עזב את הליגה ברמלה שבה שיחק, והדרך להידרדר לסמים קלים נסללה עבורו, אחרי שנאלץ לוותר על החלום להפוך לשחקן כדורגל מקצועי. אמסלם היה בן 16 כשהחל להשתמש בסמים קשים.
כנגד כל הסיכויים הצליח אמסלם לסיים 12 שנות לימוד. עם הזמן כבר לא היה מסוגל לעבוד או להיות חלק ממסגרת, מפני שהסמים ניהלו אותו. בין לבין היה פותח בסטות בשווקים כדי לייצר הכנסה ולעזור בבית. הוא ניהל בסטה בטיילת באילת כדי לעבוד שם. במשך כל שנות התמכרותו מעולם לא ביקש כסף מהוריו, אלא עבד והתקיים בעצמו.
לאורך השנים ניסה אין־ספור פעמים להיגמל מסמים, אך לא הצליח. הוא היה בן 30 כשלקה באירוע מוחי משימוש ממושך בסמים, אושפז בשיקום יום והבין שהוא חייב להחליט בין החיים לסמים. היה לו מספיק זמן לחשוב, אחרי שנאלץ לבלות כשנה בכיסא גלגלים.
לאחר 21 שנה שבהן היה מכור, זה קרה. "כנראה עד אז לא הייתי בטוח שאני רוצה להיגמל, ולא הבנתי את המשמעות של שינוי דרך החיים לחלוטין. אומנם נותר צוהר קטן שאפשר לי לחזור לסמים, אך כשהייתי בן 34 היה בי פחד, ואני חושב שהפחד הזה ריתק אותי והשאיר אותי במרכז הגמילה ומנע ממני לצאת החוצה ולהשתמש. ניסיתי בפעם ההיא לעשות משהו שונה - לא להקשיב לראש שלי, אלא לתת למי שאני מאמין בו לכוון אותי בדרך. אז הצליחו ללוות אותי במרכז הגמילה חצי שנה, ומיד המשכתי במרכז יום טיפולי לשנה. זאת הייתה הכניעה האמיתית שלי לשנות את דרך חיי באופן יסודי ומשמעותי".
איך הרגשת כשהבנת שנגמלת?
"לא פשוט. יש כאבי גדילה בהתחלה, מוותרים על עולם שהיה חלק מאיתנו במשך עשרות שנים. לא הרגשתי כשהתמכרתי, ולא הרגשתי כשנגמלתי. ההבנה לחיות חיים חדשים, לצאת מחיי הרחוב והעבריינות ולהתחיל דרך חדשה עם המון ויתורים היא דבר לא פשוט. צריך בגיל 34 ללמוד מחדש, כמו תינוק, לחיות חיים נורמטיביים שלא יודעים מה הם".
אמסלם, בן 48, במקור מרמלה, מגיע ממשפחה חמה ואוהבת מאוד. כיום הוא נשוי לאסתי, אב לשני ילדים וגר ברחובות. ממשפחתה של אשתו רק היא ידעה שהיה מכור ושמרה על כך בסוד. לאחר עשר שנות נישואים התגלה למשפחה המורחבת עברו של החתן. "פתחתי את המרכז ואביה שאל: 'מה לאמיר ולמרכז גמילה?', והיא סיפרה לו שהייתי מכור. זה היה מפתיע, והוא אמר לה שהוא גאה בי מאוד", הוא מספר.
אחרי החתונה פתח אמסלם חברת ניהול ואחזקת מבנים ברמלה, והיא היום אחת מהחברות היציבות והמוכרות בשוק. את "שביל הדרך לחיים" פתח דווקא בעיתוי שבו מספר המכורים נמצא בעלייה מטרידה ומתמדת, והיכולת של המשפחות והמדינה להתמודד עם ההשלכות ולספק תהליך ריפוי מיטבי קטנה עד לא קיימת.
בעיה של חיים
במרכז הגמילה נגמלים מסמים, מאלכוהול, מהימורים, מתרופות וממשככי כאבים. זוהי וילה רחבת ידיים שטובלת בירוק ומציעה חוויית מגורים באווירה ביתית. הצוות מקצועי, מיומן ומכיר את העבודה. יש פה, בין היתר, רופא נרקולוג, אחות מוסמכת, עובדים סוציאליים קליניים, צוות סיעודי ומדריכים חברתיים שנוכחים במקום 24 שעות ביממה.
המרכז גם כולל מתקני כושר, מטבח מאובזר, ג'קוזי מחומם, חדרים נקיים וסלון מרווח. בחצר חוות סוסים המשמשים כאלמנט טיפולי. שגרת היום במתחם עשירה בעשייה אפקטיבית ובתכנים מגוונים, יש אפשרות לטיפולים פרטניים או קבוצתיים המתקיימים כמה פעמים ביום, והמחיר פחות מזה של חמישה ימי התמכרות של מכור כבד.
"מרכז הגמילה הוא חלום שחלמתי במשך עשר שנים", מספר אמסלם. "אנחנו עושים עבודה שורשית - לאו דווקא גמילה פיזית מסם, מאלכוהול, מהימורים או מכל דבר שאנשים מכורים אליו, אלא עבודה פנימית על רגשות, על שינוי דרך חיים ועל סדר יום. בסופו של דבר אנחנו יודעים שאין לנו בעיה של סמים או של אלכוהול - יש לנו בעיה של חיים".
את המרכז הקים אמסלם עם שותף שמעדיף להישאר בצל. "אנחנו מכירים 40 שנה. אנחנו גם משפחה וגם השתמשנו ביחד, ואנחנו נקיים אותה תקופה".
המרכז מחזיק ברישיון לעד 12 מטופלים. "אנחנו שומרים מיטה אחת למעוטי יכולת ולמי שאין ברשותו כסף לשלם, כי אנחנו רוצים לנסות לעזור לו".
אין בך בושה כלל, כשאתה מדבר על זה.
"כבר לא. בהתחלה הייתה. לא פשוט לי לחשוף את עצמי, אבל אני מבין את המטרה ואני מדבר הרבה על ניסיון החיים שלי, על מה שעברתי. אני מספר את סיפור חיי במסגרת הרצאות, כדי שהשליחות הזאת תעזור למשפחות לאבחן את יקיריהם ולמכורים להזדהות עם הסיפור שלי. ואם הצלתי עוד נפש אחת בזכות סיפור חיי, מבחינתי עשיתי את שלי".
צריך להיות אדם חזק כמוך כדי להצליח להיגמל?
"אדם צריך לדעת מה הוא צריך לעשות. אם נמאס לו מהקטסטרופה של החיים שלו, אין שום סיבה שלא יבנה לעצמו חוט שדרה. נוסף על מרכז הגמילה, אני מנחה כבר 12 שנה קבוצת צעדים, ויש חבר'ה שנמצאים איתי עשר שנים. כשאני רואה אותם בונים יציבות, זה האושר האמיתי שלי".
תמיד יש סכנה שמכורים ייפלו שוב.
"נכון. הפחד מכך שומר עליי, אבל לא משתק אותי. כל עוד אני קם בבוקר ויודע מה אני צריך לעשות, אין סיבה שלא אישאר נקי. מעבר לכך, אני לא חושב קדימה. שואלים אותי: 'מה יקרה אם הילדים...?', אבל אני לא חושב רחוק. אני חי את הרגע. מה יהיה עוד עשר שנים? אין לדעת. הילדים שלי בריאים, אני מפזר אותם במסגרות. אני קם בבוקר ויודע שאני צריך לעבוד, לעשות את השירות שלי, את השליחות שלי".