השמש לא ריחמה עלינו והחולצה הלבנה, החגיגית, שלבשתי בטרם יצאנו לדרך, נדבקה עכשיו לגוף, לא מחמיאה לאיש גדול מידות שכמוני, בלשון המעטה.
חשד: ישראלי בן 70 הותקף באזור קלקיליה - מצבו קשה
"ויתרת עלינו": לאחר ביטול מינוי הפרויקטור - מכתב חריף לנתניהו
רק שמאז ה-7 באוקטובר, נדמה לי שאיבדתי את הזכות להתלונן, בטח כשממול נמצאים תושבי העוטף, אנשים שהיו שמחים לו חלק מיקיריהם היו זוכים להתלונן על גלי החום של שלהי האביב.
כבר כתבתי על הפרויקט הזה בחלק מהפלטפורמות שהועמדו לרשותי, אבל אף פעם לא ברמה העסקית, זווית צרה שדרכה אפשר להבין חלק מהבעיות שמדינת ישראל נדרשת להתמודד אתן, לתקצב אותן ולטפל בהן, לא תמיד בהצלחה.
פאבליק האוס
נתחיל ברקע: צר עולמי כמפתחה של כוסית צ'ייסר. אולי לכן כבר בשעות הראשונות שלאחר מתקפת הטרור שבה הבטנו כולנו בחדשות, בעיניים קרועות מאימה, חשבתי על הפאבים שביישובי העוטף.
זו מחשבה מוזרה, אני יודע, אבל אז הייתי אולי קצת נאיבי ופעלתי תחת שתי הנחות יסוד שגויות: הראשונה היא שמדינת ישראל, או ליתר דיוק "ישראל המכונה מדינה" (ע"ע "גבעת חלפון"), תדאג לתושבי הדרום לבנייה מחדש, מהמסד ועד לטפחות של כל מה שחרב באותו יום וניתן לשיקום בהנחת אבן על אבן: בתי ספר, גני ילדים, מרפאות, חדרי אוכל, בתי כנסת ועוד.
זה לא שאני חושב עכשיו שהמדינה לא תעשה כן. כלומר, בסוף היא תעשה את המוטל עליה, אבל בינתיים היא לא ממש מחזירה טלפונים למפונים. שרים שאפילו הזוטרים שבהם זכאים ללשכה, נהג, שירותי מזכירות ועוזרים פרלמנטרים בשכר, מגלגלים פניות של מפונים-ניצולים ממשרד למשרד. מזל שבימים האחרונים נראה שמנהלת תקומה מתחילה סוף סוף בתנועה.
הנחת העבודה השנייה שלנו הייתה האמונה שהעקורים יחזרו לבתיהם בתוך חודשים. אז הנה תמונת מצב: בשדרות חזרו בין 70% ל-80% מהתושבים, חלקם כבר מתחרטים. בקיבוץ מרוחק (הכל יחסי: הכוונה למרוחק מבין היישובים שפונו) כמו קיבוץ גבולות, חזרו רוב התושבים לבתיהם לפני כחודשיים.
במושב נתיב העשרה מתכוונים לחזור עד סוף הקיץ – בהתחלה דיברו שם על יולי, אחר כך עד אוגוסט ועתה הם מכוונים לפתיחת שנת הלימודים. בקיבוצים כמו ניר עוז, בארי וכפר עזה למשל, אפילו לא רואים את הסוף, בקושי את שלב הביניים שייחל עת יעברו כקהילות (שעד כה היו מפוזרות בין בתי מלון, כפרי נופש ופתרונות דיור אחרים) ליישובים מארחים, כמו רוחמה או חצרים. את כל זה כמובן לא ידענו בטרם יצאנו לדרך עם פרויקט שהחל בחלום: להחיות מחדש את הפאבים הקהילתיים ביישובי הדרום.
מה שעמד מאחורי הפרויקט, כבר משלב הרעיון, הוא שממש כשם שאבדו חיים ורכוש, מה שספג מכה אנושה לא פחות הם חיי הקהילה. מדובר לרוב ביישובים קטנים בני כמה מאות תושבים, כלומר, אין כמעט מישהו שניצל מהאירועים ולא איבד בן משפחה או חבר קרוב. מכאן שגילינו מולנו קהילות ששרויות באבלן. חלק מהן גם מתוך הבנה שהשלב הקשה בהתמודדות עוד לא הגיע.
כאן נפתח סוגריים ונפנה עוד חץ של ביקורת כלפי המדינה: מעבר לתקציבים ולעזרה של ממש, חלק גדול מהתושבים לא שמע ממדינת ישראל אפילו מילים של נחמה, למשל איש ציבור שיניח יד על כתפם ויבטיח שהוא אתם. המדינה, בהכללה, כשלה כאן כשל מוסרי עוד הרבה לפני שכשלה כשל תפעולי.
טוב (או מוזר) ככל שיהיה הרעיון, הרי שלא די ברצון טוב וצריך לרתום לו גם שותף עסקי. השותף נמצא מהר מאוד בדמות CBC ישראל, החברה המרכזית למשקאות. הצגתי את הרעיון לתומר סגיס, הדובר והאחראי על התקשורת בחברה – ובדיעבד ניתן לומר שאלמלא ההתלהבות והמחויבות שגילה לעניין, ספק אם היינו מגיעים עד לכאן - וממנו המשכנו ביחד למנכ"ל, ניר לוינגר, שלא אכזב ונתן מיד את ברכת הדרך לפרויקט.
ב-CBC החליטו להתחבר לפרויקט דרך מותג הבירה "שקמה" – שיש חפיפה גדולה בין ערכי המותג שלו לרוח המבצע (על רגל אחת: בירת קראפט שמבושלת בנגב משעורה מקומית שגדלה בשדותיו ומסמלת תחייה של מסורת בישול בירה קדומה, שהתפתחה בארץ ישראל עוד לפני תקופת המקרא).
חלומות של אתמול
כך החל להתגלגל הפרויקט וביחד עם חבריי לקבוצת "סנהדרינק", כולם מוכרים בענף האלכוהול הישראלי: בעלי תפקידים, מיקסולוגים, שפים ועיתונאים, אפילו חשבנו על כמה רעיונות... אבל אז התברר לנו שהקדמנו את המאוחר.
למה? כי בהתחלה האמנו שדי יהיה לתקצב שיפוץ קטן לפאב מסוים: עלויות של סיוד, עבודות נגרות, קצת חשמל ואינסטלציה, ועוד השלמות כמו ריהוט בר (שכן למעט זיקים שספג נזק בלתי הפיך, נותרו כל הפאבים האחרים על תילם). על כל אלה רצינו להוסיף תוכן, כמו תפריט משקאות מחודש, או ייעוץ קולינרי מטעמו של שף או מסעדן מומחה – ועם כל אלה לצאת לדרך. מהר מאוד הבנו שאנחנו חולמים באספמיה.
בגבולות, שדרות ונתיב העשרה למשל, כבר חזרו או יחזרו בקרוב לפעילות, אבל בחלק מהיישובים יצטרך הפרויקט לעבור, ממש כמו התושבים, התאמה למתקנים שישרתו אותם ביישובים המארחים. כלומר – יותר תוכן ופחות חומר.
דווקא הגילוי הזה, שהכריח אותנו לחשב מסלול מחדש באשר לעזרה הנדרשת על ידי חלק מהקהילות, הוא אולי נקודה מקילה לביצועים הכושלים של משרדי הממשלה: קשה מאוד לתקצב פרויקט שאופיו משתנה תוך כדי תנועה.
כאן נעצור לרגע ונחתוך לנקודה הכי מרגשת עד כה במסע, המפגש עם התושבים: הקלישאה "באתי לנחם ויצאתי מנוחם" קיבלה פרשנות מעט שונה, אם כי לא פחות מדויקת: באנו לעזור ויצאנו נעזרים. האנשים האלה, שספגו מכה כה אכזרית שלרובנו מוכרת רק ממסכי הטלוויזיה, נטעו בנו את האמונה שעוד יבואו ימים יפים יותר.
הם לא עושים זאת במילים גבוהות, אלא במעשים קטנים-גדולים, כמו לזרוע מחדש, לעבד את השטחים החקלאיים, לטפח את הנוי על אף שנמצאים ביישוב רק מתי מעט, או למשל תושבי נתיב העשרה, שהתעקשו לחגוג 42 שנים לעליית המושב על הקרקע בפאב "הגן" שטיפחו באהבה למען הקהילה המקומית, על אף שהם עדיין בחזקת מפונים.
תמונת הניצחון
נוכח עוז רוחם של אלה, התחלנו להפנים שמה שיצא לדרך כפרויקט קטן שנועד להביא "לגימה של שקמה" (קראנו לו על שם המותג שפרש עליו את חסותו) הוא הרבה יותר מכוס של בירה, אלא נוגע ממש במהות החיים.
אם כשיצאנו אל הדרך חשבנו שהבנייה מחדש היא פריווילגיה של השורדים, הרי שמהר מאוד הבנו שזהו הכורח שלהם, שהמסע שלהם לשיקום אישי יעבור רק דרך התקומה, ממש כמו שמו החדש של חבל הארץ שהכרנו כולנו בשם "עוטף עזה".
אחזור ברשותכם לעולמי הצר כקוטרה של כוסית צ'ייסר: מדברים פה לא מעט על "היום שאחרי" ועל "ניצחון מוחלט". ובכן, מה זה אומר מבחינה צבאית ומדינית, אנו משאירים לגנרלים ולמדינאים. מה יהיה הניצחון המוחלט של הקמפיין הצנוע שלנו? היום שבו ייכנסו אל הפאב הקהילתי באחד מיישובי העוטף שני אנשים צעירים.
יזמינו כוס של בירה, ילגמו בהנאה ויחליפו... בהתחלה מבטים גנובים, אחר כך כמה חיוכים, אחרי עוד בירה, אולי גם כמה מילים ומספרי טלפון – וייצאו מהפאב יד ביד, מנצחים באהבתם הצעירה את הכאב שהותירו המרצחים. ביום שנשקיף עליהם בעיניים מצועפות מעבר לבר, אפילו אם מדובר בפאב זמני שהוכשר בתוך מקלט, נדע שהושג הניצחון המוחלט.