כדי שישראל תמשיך להצליח כלכלית: קודם כל חינוך

המשבר לא חלף לחלוטין ותוצאותיו עדיין ניכרות בכלכלה העולמית, אולם אפשר לקבוע כי המשק הישראלי נפגע פחות מרוב המשקים המפותחים. שיעור הצמיחה בישראל המשיך להיות גבוה יחסית ברוב השנים הללו, וזאת למרות מבצעים צבאיים גדולים שגרמו לצמצום זמני של היקפי הפעילות הכלכלית. גם שיעור האבטלה בכלל, ובקרב צעירים בפרט, נותר בין הנמוכים במדינות המפותחות. ובעוד המשבר בשיאו, התקבלה ישראל לארגון OECD - מעין הכרה בינלאומית רשמית בכך שהיא נמנית עם המדינות המפותחות.

אין ספק שאחת הסיבות המרכזיות לחוסן שהוכיח המשק שלנו בשנות המשבר היא היציבות שגילתה מערכת הבנקאות הישראלית. שום בנק ישראלי לא נזקק לסיוע ממשלתי ושום בנק לא נאלץ לנקוט הליכים של התגוננות מפני נושים. זאת בניגוד למה שקרה בארה״ב, בבריטניה, בספרד, באיטליה וכמובן ביוון, שבהן הוכרחו גם הממשלות וגם בנקים מרכזיים להתערב כדי להציל בנקים מפני התמוטטות. מצב זה השפיע לרעה על משקים אלה ועל האזרחים, באופנים שונים, בעוד שלחוסן שמפגינה מערכת בנקאית יש אפקטים חיוביים המשפיעים על המשק כולו. חוסן זה תפס מקום חשוב בין הגורמים שאפשרו לישראל, בשנים הקריטיות של המשבר, לגלות יציבות ולהתקדם יותר, באופן יחסי, מרוב המדינות המפותחות.

מקום חשוב בהצלחה הכלכלית של ישראל בעשורים האחרונים שמור לקשרים המיוחדים עם ארה״ב. התמיכה האמריקאית הייתה חיונית להצלחת התוכנית הכלכלית של 1985, שבאופן מיידי חילצה את ישראל ממלכוד האינפלציה הדוהרת, ובמרוצת הזמן הרימה את המשק הישראלי לגבהים. די אם אזכיר שב־1985 היחס בין התמ״ג השנתי לחוב החיצוני של ישראל היה 280%, וכיום הוא 67%. יחס זה, בשילוב יציבות המערכת הבנקאית, מאפשר לישראל בין היתר לגייס כספים בעלות נמוכה מזו של מדינות אחרות.

קשרים אלה שבין ישראל וארה״ב לא נוצרו מעצמם. הם טופחו במשך שנים בידי מנהיגים ישראלים ואמריקאיים כאחד, ולא פחות מכך - בידי הקהילה היהודית־אמריקאית, שדאגתה, נאמנותה ואהבתה לישראל הן נכס שאי אפשר להפריז בחשיבותו והמתבטא בכל התחומים - ביטחוני, מדיני וכלכלי. זה המקום להזכיר את מלווה העצמאות והפיתוח - מפעל ה״בונדס״ - שמאז 1950 מגייס כספים לפיתוחה של ישראל והוא סמל חשוב לידידות בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. לא במקרה בשפה האנגלית למילה "bond" יש שתי משמעויות - גם קשר או ברית וגם איגרת חוב.

אחד השינויים הגדולים שעבר המשק הישראלי מאז 1985 הוא פיתוח מגזר ההייטק, שזיכה את ישראל בכינוי "-The Start up Nation". ישראל ניצבת במקום השני בעולם, אחרי עמק הסיליקון שבקליפורניה, בהקמת סטארט־אפים, ומדי שנה מוקמים בישראל כ־800 מיזמים טכנולוגיים חדשים בליווי משקיעים. ההצלחות של סטארט־אפים אלה סיפקו ומספקים לישראל עשרות אלפי מקומות עבודה בשכר גבוה, וכבר הזרימו יותר ממאה מיליארד דולר באקזיטים מוצלחים.

אין איש החולק על כך כי גם במאה ה־21 הטכנולוגיה תמשיך בחדירתה לכל תחומי חיי היומיום שלנו. חברות ישראליות בתחומי התקשורת, המחשבים, הסייבר, התרופות והמידע הרפואי מיצבו עצמן בפסגה העולמית של תחומים אלה והצלחתן היא הצלחת כולנו.

מותר להתגאות בכך שישראל מדורגת במקומות הראשונים בעולם מבחינת ההשקעה במחקר ובפיתוח, הכישורים בתחום טכנולוגיית המידע, איכות מוסדות המחקר, רישום פטנטים וחדשנות. אלא שדירוג זה משקף מצב נוכחי, שהושג בזכות השקעות נכונות בעבר, ואין שום ערובה לכך שנזכה לדירוג מסוג זה גם בעשורים הבאים.

אל לנו לנוח על זרי הדפנה ולהשלות את עצמנו שהצלחות העבר מבטיחות לנו שגשוג גם בעתיד. המשק העולמי עדיין לא התייצב. עליית המזרח והשווקים המתעוררים שינו לעומק את שוקי התעשייה והצריכה, ובין היתר גרמו לכך שהגלים הכלכליים מהירים וחזקים יותר משהיו בעבר. ואומנם אנו עדים בימים אלה לזעזועים כלכליים בסין, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, המשפיעים לרעה על הבורסות בעולם כולו.

ישראל, כמדינה מוטת יצוא מובהקת (כ־40% מן התל"ג נובעים מן היצוא), חשופה יותר ממדינות אחרות לזעזועים בכלכלה הגלובלית, ליחסי החוץ של ישראל עם מדינות העולם ולשינויים גיאו־פוליטיים באזור. בנוסף לכך, אל לנו לשכוח שהעולם אינו קופא על שמריו. מדינות אחרות - גם מפותחות וגם כאלה המוגדרות כ׳׳משקים מתעוררים" - מבינות כי כדי להישאר בקדמת החזית הכלכלית והטכנולוגית יש ליצור תנאים מתאימים. אפשר לקבוע כי מי שאינו רץ, לא רק שלא יתקדם, אלא ימצא את עצמו מפגר.

התנאי להמשך התקדמותה של ישראל הוא יצירת חדשנות מבוססת טכנולוגיה לכלל המשק. גם עסקים קטנים וגם חברות מסורתיות חייבים להשתלב במעגל החדשנות כדי להעלות את הפריון, ובמקביל - את ההכנסה לעובד. חדשנות כלל־משקית היא גם זו שתבטיח, יותר מכל פקטור אחר, יצירת מקומות עבודה חדשים ברמה גבוהה ועתיד טוב לדור הצעיר.

לשם כך אנו זקוקים לאוריינטציה חינוכית של כלכלת ידע - כלכלה המבוססת על חינוך שמאפשר למספר מרבי של צעירים להשתלב במקומות העבודה הנותנים את השכר הגבוה יותר והמספקים אתגר מקצועי. אוריינטציה זו יכולה להיות מושגת רק על ידי מערכת חינוך שנבנתה והותאמה לכך, ואין זה אתגר פשוט. חינוך והשכלה גבוהה הם תשתית, ותשתית אי אפשר לשנות ברגע. השקעות בתשתית, מטבען, הן תהליך בנייה ארוך ומתוכנן. מקבלי ההחלטות, בעיקר ברמות הבכירות, חייבים לקחת נשימה ארוכה,ולהיות מודעים לכך שגם אם יתקבלו ההחלטות הנכונות וייושמו בדרך הנכונה, את פירותיהן אפשר יהיה לקצור רק כעבור שנים.

השוואה בין התוצאות הממוצעות שמשיגים תלמידים ישראלים לבין אלה שמשיגים תלמידי מדינות אחרות במבחני אוריינות קריאה, מתמטיקה ומדעים - מבחני PISA הנערכים על ידי ^OECD ומבחני TIMSS הנערכים על ידי הארגון הבינלאומי להערכת הישגים בחינוך - אינה מחמיאה לישראל, בלשון המעטה. בשום תחום אין אנו נמצאים בין עשר המדינות הראשונות. אומנם אחוז התלמידים המוגדרים כמצוינים בישראל גבוה מעט מן האחוז המקביל באירופה, אבל בבדיקה של כלל התלמידים ישראל מוצאת עצמה במקומות שממוקמים הרבה אחרי האמצע.

אני רואה במצב זה איום של ממש על עתיד המדינה והחברה הישראלית, שאינו פחות בחומרתו מאיומים ביטחוניים. אך טמונה בו גם הבטחה - כי לתקוותי, אם נהיה כולנו, ובראש ובראשונה מקבלי ההחלטות, מודעים למצב זה ולסכנות ולהזדמנויות שהוא טומן בחובו, נדע גם להתמודד עמו. צעד ראשון להתמודדות הוא ההכרה - לא בדיבורים, כי אם במעשים. החינוך הוא המפתח העיקרי להגדלת העוגה הכלכלית, לצמיחה ולהבטחת עתידם של הדורות הבאים.