מאת: אביב לביא
רפי גינת לא הפר שום חוק כשחצה את הקווים לעולם הפרסום והתחיל לשווק מוצרים במקום תחקירים עיתונאיים.
מבחינה פורמלית, זכותו לקחת את מיתרי הקול המפורסמים שלו ואת האמינות שלפחות חלק מהציבור מייחס לו, ולתרגם אותם לצ'ק שמן מתנובה ומתאגידים אחרים. זה כשר, אבל אם מהחלב של תנובה היה עולה ריח כמו ממיזם הפרסום החדש של גינת ־ אפילו הוא היה מתקשה להמליץ עליו.
גינת לקח לא רק את עצמו, אלא גם את הקונספט הוויזואלי והטלוויזיוני: אולפן דמוי כלבוטק, "תחקיר" כאילו הוא עדיין מגיש תוכנית עיתונאית בפריים טיים, בדיקות המעבדה המפורסמות שפעם גילו קוליפורמים ופוספטים והיום מספרות לנו שהכל מושלם.
הצופים המיומנים של 2015 אמורים לדעת להבחין בין הפסקות הפרסומות לתוכניות שביניהן, אבל גינת עושה הכל על מנת לטשטש את ההבדלים: זה אותו רפי, זו אותה מעבדה, אז מה אם עכשיו הוא מדבר אלינו בחסות האות "פ" שמופיעה בפינת המסך.
הצופים המיומנים של 2015 אמורים לדעת להבחין בין הפסקות הפרסומות לתוכניות שביניהן, אבל גינת עושה הכל על מנת לטשטש את ההבדלים: זה אותו רפי, זו אותה מעבדה, אז מה אם עכשיו הוא מדבר אלינו בחסות האות "פ" שמופיעה בפינת המסך.
כמו נבחר ציבור?
הפסאדה נראית כמעט אותו דבר, מאחרי הקלעים הכל שונה: בתוכנית תחקירים עיתונאית הכסף (לבדיקות המעבדה, לשכר התחקירנים, לחשבון הבנק של גינת) מגיע מהמערכת, והמטרה המוצהרת היא חקר האמת והגנה על האינטרס הציבורי. בפרסומת הכסף מגיע מהתאגיד שרוצה למכור לנו דג. גינת מציע לנו להתעלם מההיבט הכספי ולהאמין שהוא לא ישפיע על שיקול דעתו ולא יפתה אותו לדחוף לנו לוקשים, אבל אם כך (עם כל ההבדלים שבעולם) ראש עיר יכול לקבל מיליונים מקבלן ולטעון שאין לזה שום קשר להיתר הבנייה שנתן לפרויקט שלו.
גינת טוען שאין הבדל בינו לבין עיתונאים בדימוס שתרגמו את המוניטין שלהם למעמד בתחומים אחרים - למשל שלי יחימוביץ' ושאר העיתונאים שדילגו לפוליטיקה. אלא שיחימוביץ' וינון מגל, ניצן הורוביץ ואורי אורבך המנוח ניצלו את המוניטין שלהם כדי לעבור משדה ציבורי אחד לשדה אחר של עשייה למען הציבור.
ברוב המקרים השכר שלהם דווקא ירד. גינת הולך לרעות בשדות הכסף, ובמובן הזה המהלך שלו מזכיר יותר את בכירי האוצר ומערכות ממשלתיות אחרות שמדלגים לצמרת התאגידים שרק אתמול פיקחו עליהם. זה חוקי, אבל זה מעלה תהיות נוגות באשר לשאלה למי ולמה הם מחויבים. גם אם מדובר באנשים ההגונים ביותר בעולם, כשברגעי ההכרעה של המשק יושבים מצד אחד של השולחן בכירי האוצר ומנגד בכירי האוצר לשעבר, הציבור רשאי לשאול את עצמו אם יש בחדר מישהו שבאמת מחויב אך ורק לאינטרס שלו.
ברוב המקרים השכר שלהם דווקא ירד. גינת הולך לרעות בשדות הכסף, ובמובן הזה המהלך שלו מזכיר יותר את בכירי האוצר ומערכות ממשלתיות אחרות שמדלגים לצמרת התאגידים שרק אתמול פיקחו עליהם. זה חוקי, אבל זה מעלה תהיות נוגות באשר לשאלה למי ולמה הם מחויבים. גם אם מדובר באנשים ההגונים ביותר בעולם, כשברגעי ההכרעה של המשק יושבים מצד אחד של השולחן בכירי האוצר ומנגד בכירי האוצר לשעבר, הציבור רשאי לשאול את עצמו אם יש בחדר מישהו שבאמת מחויב אך ורק לאינטרס שלו.
אבל יותר מהתהיות האתיות, המהלך של גינת מספק עוד תזכורת למצבה העגום של התקשורת הישראלית. בעולם מושלם ובמדינה בריאה, עיתונאות היא משלח יד שמכבד את העוסקים בו, שמאפשר להם להזדקן במקצוע ולשרת את הציבור כשהם משוחררים מלחצים ומתוך תחושת שליחות עמוקה.
עיתונאי אמיתי לא עומד למכירה. כשאני רואה עיתונאים מצוינים - ועדיין יש בעיתונות הישראלית לא מעט כאלה - מפרסמים תחקיר נוקב על תאגיד, אני רוצה להאמין שגם אם מחר יקבלו הצעה לשווק את מוצריו הם לא יהיו מסוגלים לעשות את זה, כי המילים ייתקעו להם בגרון. זה חזון יפה, אבל כשאין אופק כלכלי וביטחון תעסוקתי, יש פחות ופחות עיתונאים אמיתיים, ויותר ויותר עיתונאים שמדלגים אל שדרות היחצ"נות והדוברות. אל רבים מהם קשה לבוא בטענות: כשיוקר המחייה עולה והמשכורת יורדת, חופש הבחירה מצטמצם. זה כמובן לא המקרה של גינת. אם אחד העיתונאים העשירים בישראל לא מהסס להפוך לפרסומאי, מה יגידו איזובי הקיר שמחפשים כל חודש מאיפה לשלם את המשכנתה?