"האינטרסים של המתמחים הם האינטרסים של אזרחי ישראל"
בשנת 2011, כשד"ר אראל בושינסקי, כיום רופא פנימאי בבית החולים מאיר, היה בסוף השנה החמישית ללימודיו, פרצה מחאת המתמחים בעקבות מחאת הרופאים בבתי החולים על תנאי ההעסקה ושכר, כאשר הסכם קיבוצי שנחתם מול האוצר השאיר את המתמחים בחוץ, בלי הטבה בשכר ובלי התחשבות במשמרות בלתי אפשריות של כמעט 30 שעות למשמרת. בושינסקי לא היסס להוביל את המאבק. “לא היה ייצוג למתמחים בהסכם, ראינו איך סוגרים דברים מעל הראש שלנו והבנו שלא סופרים אותנו", הוא מספר כעת. “יש כיום 5,000 רופאים מתמחים בישראל שעובדים 250 ואפילו 300 שעות בחודש. הבנו שאנחנו חייבים להתאגד, ומה שקרה אחרי הדגים כמה הכוח שלנו גדול. בזכות ההתאגדות שלנו, ההסכם הקיבוצי שכבר נסגר בין הסתדרות הרופאים לאוצר נפתח מחדש, וחלק מהדברים שדרשנו נכנסו אליו. אין לזה תקדים".
בעקבות מאבקם, הקימו המתמחים את הארגון "מרשם", שמייצג כיום מאות רופאים מתמחים בישראל ושם לעצמו למטרה לשפר את פני ההתמחות בישראל.
לא חששת שיציאה למאבק מול הסתדרות הרופאים תפגע בקריירה העתידית שלך?
“לא. הייתי חלק ממקימי הארגון מתוך אותה תחושת שליחות שבגינה בחרתי ללמוד רפואה, ולכן לא חשבתי מה יחשבו עלי במערכת. אני מעדיף לחיות זקוף ולא על הברכיים".
יש דעה רווחת בציבור שמתמחים חייבים לעבוד משמרות מטורפות של 30 שעות, שזה חלק מהליך החניכה של הרופאים. זה באמת הכרחי?
“מתמחים צריכים לעבוד קשה, כי זה חלק חשוב בהכשרה שלנו: לראות כמה שיותר מקרים במהלך ההכשרה, אבל אדם צריך גם לישון, לאכול, ללכת לשירותים ולנהל חיים אישיים. יש חשיבות גדולה שמתמחים ייקחו חלק גדול בעומס העבודה כדי ללמוד כמה שיותר, אבל צריך לחשוב איפה מותחים את הקו, איפה העומס מתחיל לפגוע גם במתמחה וגם ברפואה. אחרי משמרת של 26 שעות, אנחנו בקושי רואים בעיניים. המפעל שלנו מייצר חיים, ומגיעות לנו זכויות. אני מנסה להחזיר את האיזון - לא רק בגלל המתמחים, אלא כי האינטרסים של המתמחים הם האינטרסים של אזרחי ישראל. הציבור יקבל רפואה טובה יותר אם העומס על המתמחים יופחת קצת".
“הרבה אנשים לא מבינים את הצורך בוועד במקום כזה"
כ־50 אלף איש עובדים כיום בתחום ההייטק בישראל, ומתוכם רק עובדי חברת SAP ועוד שתי חברות קטנות מאוגדים בוועד עובדים. גד רביד (47), יו"ר ארגון העובדים ב־SAP, שעובד בחברה מ־1997, היה מי שהשיג עבורם את ההסכם הקיבוצי הראשון בהייטק. ארגון העובדים הוקם ב־2014 לאחר פיטורי עובדים בקבוצת הרשת.
למה בכלל צריך ועדי עובדים בהייטק? מקובל לחשוב שאתם חיים בבועה של זכויות, הטבות ושכר גבוה.
"SAP היא חברה אירופית, ויותר מ־50% מהעובדים בה כבר מאוגדים בוועדי עובדים. כשהחברה מפטרת, היא קודם כל מפטרת במקומות שבהם אין ועדים; לכן היה חשוב לנו להתאגד. נכון שהדעה הרווחת היא שאנחנו נהנים מהטבות, אבל הטבות הן לא בהכרח זכויות של עובדים. אני יודע שהרבה אנשים לא מבינים את הצורך בוועד במקום כזה".
יש כאלו שיאמרו שלחברה שלכם יש זכות להתייעל ולפטר עובדים.
“זכותה של החברה לפטר - בהחלט, אבל בצורה שקולה ותוך פגיעה מינימלית בעובדים. הקמת הוועד קרתה בעקבות הפיטורים בחברה ב־2014, אז החברה פיטרה 80 איש בלי מחשבה שנייה. לקח לנו כמעט שלוש שנים של משא ומתן, אבל ב־2017 נחתם הסכם קיבוצי, הראשון מסוגו בתחום ההייטק. מה שהעיר אותנו, בין היתר, היה נושא הגיל: בתחום ההייטק, בגיל מסוים המעסיק פחות מעוניין להעסיק אותך, אבל אני יכול לומר בבירור שאצלנו בחברה היום זה לא ככה".
לא חששת לעתידך?
“ברור שחששתי, ובהתחלה גם היה ניסיון להרתיע. בכל ניסיון התאגדות יש חשש בהתחלה. אני אב לשלושה ילדים, יש לי שכר דירה לשלם, ובכל זאת כנראה שזה בער בי. לא באנו להשמיד את החברה, להפך - גם אנחנו רוצים שהחברה תהיה רווחית, והחברה שלנו מובילה בזכות ועדי העובדים. אנחנו יוצרים מערכת מאוזנת יותר. בסך הכל שיתוף הפעולה כיום עם ההנהלה הוא מצוין. אני ממליץ לעובדים בחברות הייטק להתאגד כדי להיות חלק מהחברה שבה הם עובדים".
"תחושת אי־הוודאות ואי־השייכות פוגעת בהשכלה הגבוהה"
"בכל שנה אני מפוטר בקיץ, חותם אבטלה ומועסק מחדש בתחילת השנה, כמו כל המרצים מן החוץ", מספר דודי נתן (60), יו"ר הפורום המתאם של ארגוני הסגל במכללות הציבוריות, שהיה שותף בהקמת הארגון "כוח לעובדים" והקים את עמותת "קולות בנגב", והוא גם מרצה להיסטוריה במכללת ספיר ופעיל בארגון הסגל הזוטר במכללה.
אלפי מרצים במוסדות להשכלה גבוהה סובלים מהשיטה. הסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה בישראל נחלק לסגל בכיר ולסגל זוטר, שלו צורות העסקה שונות, ובכללן העסקה במסלול של מורים מן החוץ. אלא שתנאי העסקתם קשים: אין להם ביטחון תעסוקתי, מעמדם במוסד האקדמי אינו ברור, היקף שעות ההוראה שלהם יכול להשתנות בכל רגע, שכרם אינו כולל מרכיב של ותק וחלקם מפוטרים מדי שנה.
אתה מרגיש שהמעמד הארעי משפיע עליכם כמרצים?
"בוודאי. זו תחושת אי־ודאות ואי־שייכות מאוד קשה שפוגעת בהשכלה הגבוהה. להיות פרילנסר בכפייה זה לא מביא ביטחון".
מה גרם לך לקחת חלק במאבק?
"המאבק הוא מפירות המחאה החברתית של 2011. לפני כשבע שנים התחלנו להיאבק על זכויות המרצים מן החוץ והסגל הזוטר, חתמנו הסכם במכללת ספיר שבה אני מלמד, ובשבע השנים האחרונות חתמנו הסכמים ב־15 מתוך 22 המכללות הציבורית בישראל, בשיתוף הארגון 'כוח לעובדים', ועדיין אין שינוי בתנאי ההעסקה של המרצים. אני מרגיש הקשחה מצד משרד האוצר".
אתה מרגיש מאוים לגבי עתידך המקצועי בשל המאבק?
"בגלל הגיל, מפני שילדיי כבר בוגרים ומשום שמכללת ספיר היא מקום שמשרה תחושה של הזדהות עם המאבק, אני לא מרגיש ולא הרגשתי מאוים, אבל מרצים במכללות אחרות שלוקחים חלק במאבק מרגישים מאוימים, וישנם מנהלי מכללות שמרוצים מזה שהמרצים מפוחדים. הישג יהיה ביום שבו ייחתם הסכם עבודה קיבוצי שישפר את היציבות התעסוקתית של המרצים וישים קץ למצב הנוכחי".
אראל בושינסקי, גד רביד ודודי נתן הם בוגרי התוכנית "יוזמים שינוי" של ארגון "הברית הישראלית" - המעודדת פעילות אזרחית כדי להחזיר את הכוח לידי האזרחים.
"הסדרה של תנאי העסקה גורמת לעובדים להיות טובים יותר"
בפברואר 2017 קיבלה הנהלת "קפה נואר" בתל אביב מכתב מהסתדרות הנוער העובד והלומד, שהודיע לה כי עובדי המסעדה – מלצרים, טבחים, מארחות, שוטפי כלים וברמנים - חתמו על הצטרפות להסתדרות והקימו ועד יציג. זו הפעם הראשונה שבה מוקם ועד כזה במסעדה: ענף המסעדנות הוא דינמי, ורוב המועסקים בו לא מנסים לבנות קריירה, אלא רק רוצים להתפרנס בזמן הלימודים.
בישראל ישנם עשרות אלפי עובדים בענף המסעדנות, רובם בני 18־30. ורד גרנסקי (35), שעובדת במחלקת הנוער בתנועת הנוער העובד והלומד במסגרת "דרור ישראל", מייצגת את העובדים עד גיל 25 במסעדנות, ובין הישגיה היו המאבק המתוקשר להקמת ועד העובדים של "קפה נואר", לצד הקמת ועדי עובדים בבורגר ראנץ' ובפיצה האט.
מקובל לחשוב שזה ענף שעובדים בו חודשים ספורים. העובדים מודעים לזכויות?
“בדרך כלל, בשלב מסוים הם מבינים מהסביבה או מההורים ומהחברים שמגיעות להם זכויות מסוימות, ואז הם מגיעים אלינו לטיפול פרטני. אני מטפלים גם במקרים פרטניים, אבל גם במקרים של הקמת ועדים וייצוג קבוצתי. הבסיס הוא מאבק פרטני כדי לאפשר לכל העובדים, גם כאלו שלא מאוגדים, לממש את הזכויות שלהם".
מעסיקים טוענים שאין צורך בוועד כי מלצרות היא עבודה זמנית ורווחית.
“אני מכירה את הטענות, אבל אני חושבת שעדיף לכולם להסדיר תנאי העסקה, גם כדי שהעובד והמעביד יידעו בדיוק מה הם מקבלים, וגם מכיוון שבהרבה מקרים כיום עבודה בענף המסעדנות היא עניין של שלוש־חמש שנים במהלך הלימודים, כלומר בהחלט לא עניין זמני. בכל מקרה שבו עובדים פונים אלינו, נציע להם להתאגד, ויש גם מעסיקים שמבינים כיום את הצורך ופונים אלינו מיוזמתם. הסדרה של תנאי העסקה גורמת גם לעובדים להיות עובדים טובים יותר, כאלו שמרגישים שייכות למקום, ויש להם תחושה של כבוד בתעסוקה. עד כה לא הצלחנו להגיע להסדרה, אבל יש הרבה מאוד פעילות בשטח".
“סולידריות זה להיאבק גם כשזה לא המאבק האישי שלך"
עשרות אלפי פלסטינים עובדים באישור בישראל, רובם בתנאי שכר מחפירים, כ־110 שקלים ליום עבודה מלא, חצי משכר המינימום. בשנת 2017 נחתם הסכם קיבוצי פורץ דרך הנוגע לעובדים פלסטינים ב"מוסך צרפתי", אחד המוסכים הגדולים באזור התעשייה מישור אדומים שבשטח C. אחד השותפים להישג הזה היה יואב גל־טמיר (36), שעובד בשבע השנים האחרונות בארגון העובדים “מען" ונאבק למען זכויות העובדים הפלסטינים בישראל.
מקובל לחשוב שעובדים פלסטינים לא מתאגדים ולא מוחים בגלל חששם שיפוטרו. איך אתם מתמודדים עם זה?
“זה נכון, היה לנו מקרה מוצלח של מאבק עובדים במוסך בירושלים. העובדים התאגדו, ואף על פי שראש המאבק פוטר וישב שנתיים ללא עבודה, הם ניצחו. זה מקרה חריג כי הם היו עובדים מקצועיים וחזקים יחסית, ועדיין המאבק שלהם היה קשה ולקח ארבע שנים. בעקבות הניצחון שלהם, שכלל את החזרתו של ראש המאבק לעבודה, אנחנו רואים מעסיקים שקצת מיטיבים את התנאים, מנסים להפריש לפנסיה כדי שלא לעורר מאבקים דומים. ועדיין, רוב העובדים האלו עובדים ללא תנאים, בשכר זעום, ואין מי שידבר עבורם. אנחנו רואים היום הרבה יותר פניות של עובדים שרוצים להתאגד. הנושא הזה של הסדרת זכויות גם לעובדים פלסטינים לא נמצא בדיון הציבורי, והוא צריך להיות כי הוא משפיע עלינו כחברה".
אתה מתייאש לפעמים?
“אסור לי להתייאש. בסופו של יום, האנשים האלו צריכים ללכת לעבודה. אלו עובדים חלשים ואני צריך להיות שם ולהציע דרך פעולה לשינוי. אנחנו מאמינים בסולידריות ובאיחוד מאבקים. הרבה פעמים אני רואה אנשים שנאבקים למען מטרה אחת ולא רואים מטרות של מאבקים אחרים - זו לא סולידריות בעיניי. סולידריות זה להיאבק גם כשזה לא המאבק האישי שלך".