הכסף הגדול - או יותר נכון, ההון הגדול - נמצא במחוז תל אביב. שם הוא ממשיך לצמוח ולצמוח, גם בעזרתה של הממשלה הנדיבה. זאת בעוד הדיבור על הפריפריה הוא בדרך כלל מן השפה ולחוץ.
בשנת 2019 פעלו בישראל 4,658 חברות הזנק, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), ומדובר בעלייה שנתית ממוצעת של 5% מאז 2011. חברות ההזנק העסיקו כ־33,000 איש, בשכר חודשי ממוצע של 21,100 שקל, פי שניים מהשכר הממוצע למשרת שכיר. בחברות עם יותר מ־20 עובדים ועד 50 עובדים, השכר אפילו גבוה יותר - 23,200 שקל בחודש.
במחוז תל אביב פעלו 2,047 חברות הזנק. אם נוסיף לכך גם את מחוז המרכז, יתברר כי 73% מהחברות נמצאות במחוזות אלה, שבהם מועסקים 79% מהעובדים בחברות הזנק. בתל אביב משלמים פי 1.3 שכר בחברות הזנק מאשר בירושלים (שאליה נגיע בהמשך).
בשנת 2019 העבירה רשות החדשנות הממשלתית לחברות ההזנק 564 מיליון שקל. בכלל, בין השנים 2017־2019, כ־13% מחברות ההזנק זכו לסיוע ממשלתי מרשות החדשנות. בשנת 2019 גייסו חברות ההזנק 8.3 מיליארד שקל, עלייה של 11% לעומת 2018.
גם כלל תעשיית ההייטק מרוכזת באזור המרכז. היא מעסיקה כ־320 אלף איש, שהם כ־9.2% מהמועסקים במשק. מן הראוי לציין כאן כי בזכות תעשיית ההייטק כולנו חיים ברמת חיים גבוהה בשנים האחרונות. הדבקנו את אירופה בדרך כלל, אף שאנחנו ממשיכים להתלונן. יצוא ההייטק הסתכם בשנת 2019 בכ־46 מיליארד דולר. בכך הוא גורם בין היתר לייסוף השקל, מה שמוזיל רכישות מחו"ל ובכלל זה את התיירות לחו"ל, הזולה מתמיד.
אז מה הפלא שתל אביב (נכון ל־2019) הובילה בתחום איכות החיים? מתוך 52 מדדים לאיכות החיים בישראל, על פי הלמ"ס, בתל אביב ב־36 המצב טוב יותר מהממוצע הארצי ורק ב־16 פחות טוב מהממוצע הארצי. בתל אביב שיעור המועסקים שחושבים שתפקידם מאפשר קידום הוא 51%, לעומת 47% בממוצע הארצי. שיעור תמותת התינוקות הוא 1.8 ל־1,000 לידות, לעומת 3 בממוצע הארצי. השכלה על־תיכונית וגבוהה נרכשה בקרב כ־67% בתל אביב, לעומת כ־54% בממוצע הארצי.
לכן כלל לא מפתיע שעם השכר הגבוה וההשכלה הגבוהה, תחושת הדיכאון בתל אביב היא מנת חלקם של 18% בלבד מהאוכלוסייה, לעומת 24% בממוצע הארצי. בתל אביב ישנה גם שביעות רצון ממערכת המשפט בשיעור של 64%, לעומת כ־56% בארצי. למרות כל התענוגות האמורים, תחושת הבדידות קיימת בקרב כ־24% מתושבי תל אביב, לעומת כ־20% בממוצע הארצי. תחושת ביטחון בעיר ללא הפסקה מרגישים כ־48% תושבים, לעומת 54% בממוצע ארצי. 36% מהתל אביבים סובלים מרעש בדירה, לעומת 29% בממוצע ארצי. גם על הדירה משלמים יותר בתל אביב.
משלמים על ההזנחה
ההשכלה היא המפתח לשוויון חברתי בעתיד, אולם המדינה אינה עושה מספיק בהשקעה במערכות החינוך ביישובים החלשים, כולל הערביים. כ־37% מתושבי מחוז תל אביב והמרכז הם בעלי תואר אקדמי. בירושלים יש אוכלוסייה חרדית נטולת השכלה רלוונטית למשק מודרני ובצפון יש ריכוז של כפרים ערביים, והשיעור של בעלי השכלה גבוהה באזורים אלה הוא כ־28% בלבד.
ואם נבדוק את הנושא ברזולוציה גבוהה יותר, נראה שבתל אביב שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוא 47% ובכפר סבא - 46%. בבני ברק ובבית שמש החרדיות, לעומת זאת, רק 10% ו־18%, בהתאמה. ולא פחות מטריד: בבית שמש ובבני ברק שיעור בעלי תעודת בגרות הוא 6% ו־11% בהתאמה.
לכן כאשר אוכלוסייה חרדית זו, החיה בצפיפות אדירה לעומת בעלי הממון ממרכז הארץ, מתבקשת להבין מאמרים או כתבות בנושא הקורונה, להפנים, ליישם ולעשות, היא אולי אינה מסוגלת לכך, מכיוון שהיא חיה בעולם אחר, הרחק מאור הידע האדיר המתבדר לכל, במחיר שווה לכל נפשו בתקופת האינטרנט, תעשיית המידע והידע.
הם לא מקיימים את הוראות משרד הבריאות לאו דווקא בגלל רצון רע או אטימות, אלא פשוט מפני שחלק מהם חיים כפי שחיו בשטייטל במשך מאות שנים במזרח אירופה, ואת אורח החיים הזה הם ייבאו לישראל. שנות אור מבדילות בין תל אביב לבני ברק, אף שמדובר במרחק של 6־7 קילומטרים בודדים. ההזנחה של החברה הערבית במשך שנים (שעליה נכתב פה ב־6 בנובמבר), וגם ההזנחה של החברה החרדית, מתנקמות עכשיו במשק הישראלי, וגם בעשירים במרכז, הנאלצים להיכנס לעוד ועוד סגרים. הסגר השלישי הגיע אלינו בשל עלייה בתחלואת הקורונה, שעיקרה בחברות שוליות אלה.
בעלי ההכנסה הגבוהה כלל אינם מודעים למצוקת העניים. פעם עוד פגשו אותם באוטובוס או בפאתי העיר וגם נאלצו להתוודע אל העניים החילונים בשירות הצבאי. היום, בחיים עם הזום, עם הטיסות האינסופיות לחו"ל, שעוד יחזרו, ועם יחידות העילית הצבאיות הטכנולוגיות כמו 8200, אין צורך לראות עניים ולהתחבר איתם. לא רואים, לא שומעים ולא מדברים עמם ביום־יום.
לפיכך נספר לכם כי 24% מבעלי השכלה הנמוכה מבוגרי תיכון שנזקקו לתרופות מרשם, ויתרו עליהן מסיבות כלכליות, לעומת 1.5% מבעלי תואר אקדמי. הסיכון לעוני בקרב בעלי השכלה נמוכה מסיום מלא של התיכון הוא 52%, לעומת 8% בלבד בקרב בעלי השכלה אקדמית. בקרב הערבים, שיעור הרשומים במחלקות לשירותים חברתיים גבוה פי שניים מאשר בקרב היהודים, 117 לאלף לעומת 82 לאלף תושבים.
לנשים עדיף לרכוש השכלה. שיעור האבטלה בקרב נשים עם השכלה נמוכה מתעודת בגרות גבוה מאשר בקרב גברים, מכיוון שהגברים יכולים לפצות בעבודות פיזיות על חוסר השכלה. שיעור האבטלה בקרב בעלות תואר אקדמי נמוך משל גברים. כדי לרכוש השכלה, נידרש לאמהות. שיעור הנשירה הגבוה ביותר בכיתות ז'־י"ב' הוא בקרב ילדים שאמם בעלת השכלה הנמוכה מסיום תיכון עם תעודה - פי 3.5 מאשר במשפחות שבהן לאם יש השכלה אקדמית. שיעור הזכאים בקרב האוכלוסייה החזקה להיכנס ללימודים אקדמיים כאשר האם היא בעלת תואר אקדמי הוא 80%, לעומת 37% בקרב ילדים שאמם לא סיימה תיכון.
ואת מי לדעתכם הממשלה מסבסדת לאורך שנים בלימודים האקדמיים? נכון, את החזקים שבאו ממשפחות חזקות ושהוריהם אקדמאים עם הכנסה גבוהה. הממשלה למעשה מאפשרת לימודים אוניברסיטאיים במחיר נמוך מאוד, סבסוד שנמשך לאורך שנים, על חשבון העניים המרודים, בעיקר בדרום הארץ ובקרב החרדים והערבים. שכר הלימוד עבור כל שלוש השנים של תואר ראשון מגיע לכ־30,000־40,000 שקל ולתואר שני כ־28,000 עבור שתי שנות לימוד. 10,198 שקל בשנה לתואר ראשון ו־13,780 שקל לתואר שני. אלו פרוטות במונחי רמת החיים והשכר בישראל. עיקר נטל התשלום מוטל על המדינה - 11.3 מיליארד שקל - ועיקר העזרה של משלם המסים מופנה למשפחות המבוססות.
יותר חולים
באין השכלה גם אין בריאות. מי שבעל השכלה נמוכה, הבעיות הבריאותיות שלו נמשכות פי שלושה מבעלי השכלה גבוהה – חצי שנה בממוצע. מחלות, עוני, השכלה נמוכה, נגישות מועטה להבנת הנעשה סביב, כל אלה מביאים גם להשמנת יתר ולעישון בקרב המשכילים פחות. 31% מהם מעשנים, ויותר ממחציתם סובלים מעודף משקל ועוסקים פחות בפעילות גופנית לעומת המבוססים. לחסרי תעודת בגרות ולעניים, מטבע הדברים, יש גם פחות ביטוח בריאות משלים.
באזור המרכז ישנה הובלה ב־34 מדדים של הלמ"ס מתוך 52, בדומה לתל אביב - שביעות רצון מהעבודה גבוהה יותר מהממוצע, הכנסה חודשית גבוהה יותר וזכאות לבגרות בשיעורים גבוהים יותר. גם נגישות למחשב ושימוש באינטרנט הם רבים יותר - 87% ו־90% בממוצע בהתאמה.
שביעות הרצון מהתחבורה הציבורית נמוכה מהממוצע הארצי. פה נציין כי המדינה, הממשלה והפקידים מעדיפים לעזור למחוז תל אביב והמרכז בנושא תחבורה. הנסיעה בנתיבי איילון (כביש 20) מהרצליה ועד דרומית לראשון לציון היא חינם אין כסף. על חשבון מי, אתם שואלים? על חשבון תושבי הצפון, שמשלמים כדי לנוע בכביש מספר 6. כך גם תושבי הדרום, הנוסעים באותו כביש בחלקו. תושבי חיפה משלמים כדי לנוע במנהרות הכרמל ותושבי ירושלים ואחרים, המבקשים להיכנס לכרך התל אביבי, משלמים בגין השימוש בכביש האגרה משפירים בואך קיבוץ גלויות. הגיוני, לא? הפריפריה מסבסדת את המרכז.
אם נפנה למחוז הדרום, מספר המדדים שבו המצב טוב מהממוצע מגיע רק ל־18 מתוך 52. שיעור תמותת תינוקות בדרום מגיע ל־5% ל־1,000 לידות, לעומת 3% בממוצע הארצי, כאמור. שיעור ההרוגים בתאונות דרכים הוא 2.73% ל־100,000 תושבים, לעומת 1.54% בממוצע הארצי. שיעור המועסקים שתפקידם מאפשר קידום הוא 63%, לעומת 66% בארצי. עניים לא זורקים זבל. חבל להם על אריזות או ציוד שאפשר להשתמש בו או למסור, ומדובר בצמצום המביא לחיסכון. בדרום, הפסולת שמועברת למחזור היא רק 11% מכלל הפסולת, לעומת 23% בממוצע הארצי ו־40% במחוז תל אביב.
מעניין כי למרות תנאי העוני היחסיים בדרום, תחושת האפליה פחותה מהממוצע הארצי - 19% לעומת 25% . במחוז ירושלים - שם מובילים בטוב ב־16 בלבד מתוך 52 הפרמטרים של הלמ"ס - דווקא מרוצים ממערכת הבריאות: 79% לעומת 72% בממוצע הארצי. המעורבות האזרחית, האופיינית לחברה החרדית והערבית, היא 19% לעומת 14% בממוצע הארצי; ושביעות הרצון מהאיזון בין עבודה לתחומי החיים האחרים מגיעה ל־63% לעומת 61% בארצי. שביעות הרצון מהמצב הכלכלי מגיעה רק ל־56% לעומת 63% בממוצע הארצי, ורק 39% מרוצים מרמת הניקיון, לעומת 57% בממוצע הארצי.
ביהודה ושומרון יש ללמ"ס 47 פרמטרים, ו־29 מתוכם טובים שם מהממוצע הארצי. מדובר ביישובים היהודיים, שהממשלה מזרימה אליהם מיליארדי שקל עודפים מדי שנה. ממש כיף ביהודה ושומרון. ההערכה העצמית של הבריאות שם גבוהה מהממוצע, יותר מ־94% לעומת 84%, שביעות הרצון מאזור המגורים - 91% לעומת 86% בממוצע הארצי, פעילות התנדבותית - 43% לעומת 23% בממוצע הארצי - והצפי בנוגע לעתיד הוא ממש טוב: 72% לעומת 56% בממוצע הארצי.
בעיית תקשורת
פחות כדאי להיות ערבי בישראל. ההכנסה למשק בית ערבי שבו ראש המשפחה לא סיים תיכון היא 11,878 שקל, לעומת 17,533 שקל למשפחה יהודית. ההוצאה של המשפחה הערבית מסתכמת ב־15,638 שקל, לעומת 13,875 שקל בקרב היהודים באותה קטגוריה. הכנסתה של משפחה ערבית שראש המשפחה בה הוא אקדמאי, מגיעה ל־21,686 שקל, לעומת 31,104 שקל במשפחה יהודית דומה. שיעור המועסקים בהייטק בקרב יהודים שלמדו מקצועות הייטק הוא 77%, לעומת רק 55% בקרב הערבים.
כך שאולי טוב שראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה לשתף פעולה עם מנהיגי הערבים כדי לזכות בבחירות הקרובות, ואולי על הדרך גם יהיה אפשר לתקן עוול של שנים כלפי החברה הערבית. צריך לקוות כי הערבים אכן מבינים את דבריו של נתניהו, שכן מנתוני הלמ"ס מתברר כי רק 32% מהערבים שולטים היטב בשפה העברית. ל־54% מהערביות רמת שליטה בינונית, חלשה או שאינן יודעות כלל לדבר עברית בישראל של 2021.
מבין כל חברות ההזנק, המידע רפואי והתרופות, המסחר אלקטרוני, היישומים לטלפון הנייד, האינטרנט והטכנולוגיה הנקייה - לא נמצאה חברת הזנק אחת שתעסוק בדרכים לצמצום הפער בהשכלה, בהכנסה ובבריאות, בשוויון ההזדמנויות ובחלוקה צודקת יותר של משאבי המדינה, ההולכת לבחירות פעם נוספת. נדגיש כי ככל שחברה היא שוויונית יותר, הצמיחה גדולה יותר. לכן אנו זקוקים לחברה המאפשרת שוויון בהזדמנויות.
