כשהיה רק בן ארבע עמד דור בלובשטיין עם הוריו בתחנת אוטובוס בשכונת עמישב בפתח תקווה, מקום מגוריו, ולפתע נשמעה ירייה מאופנוע חולף. חיסול בין עבריינים בוצע לנגד עיניו. בלובשטיין לא נפגע, אך הבין, עד כמה שאפשר להבין בגיל הזה, מה המשמעות לגדול בשכונה הנשלטת על ידי עבריינים. היום, מקץ שנים רבות, הוא עובד כ־QA Engineer בחברת הסטארט־אפ Carbyne, שפיתחה תוכנת איתור מיידית המיועדת למצבי מצוקה, תוכנה שכבר משמשת חברות וארגונים, בעיקר במקסיקו ובארה"ב, ופועלת עם יותר מ־70 גופי ממשל בעולם, שמכסים יותר מ־400 מיליון בני אדם.
Carbyne היא חברת טכנולוגיה גלובלית שהוקמה בשנת 2015 במטרה להוביל את החדשנות הטכנולוגית בתחומי ביטחון הציבור ושירותי החירום. את הרעיון שבבסיס הטכנולוגיה הגה מנכ"ל החברה ואחד ממייסדיה אמיר אליחי לאחר שוד שעבר בחוף הים בתל אביב. כאשר התקשר למשטרה, הוא נתקל בתקשורת מסורבלת, החל מהקושי להסביר את מקום הימצאו המדויק על החוף ועד היעדר היכולת להעביר מידע מהשטח (צילומים ווידיאו) בזמן אמת. העיכוב שנוצר בהגעת העזרה הפחית משמעותית את הסיכויים לקבל עזרה מיידית ולתפוס את העבריין בהקדם האפשרי.
אירוע זה גרם לו להבין שבין שמדובר באירוע טרור, באירוע פלילי, באסון טבע או במפגעים אחרים בסביבת החיים שלנו, הרי שבעידן הדיגיטלי חייבת להיות דרך יעילה ומונגשת יותר לציבור לקבל סיוע מהיר ויעיל יותר בשעת חירום. זה קרה גם לבלובשטיין עצמו לפני כמה חודשים באילת. "הייתי עם אשתי בטיילת ופתאום ראינו מישהו ששתה יותר מדי והתמוטט. לקח לי כל כך הרבה זמן להסביר למד"א היכן אני בדיוק נמצא, כי אני לא מכיר את העיר, עד שבסוף חברים פינו את הנפגע בעצמם".
חלומות של ילד
מדובר בטכנולוגיה חדשנית ששולחת קישור מיידי לכל מי שמתקשר למוקד החירום הפותח וידיאו, צ'ט ואפשרות שיחה קולית, שמייעלת את איתור הנפגע ומסייעת לכוחות ההצלה להגיע אליו במהירות ללא צורך בהורדת אפליקציה. "זה מתאים גם כיום, כשאנחנו נמצאים בגל של אלימות גואה נגד עובדים סוציאליים, עובדי מערכת הבריאות ועובדי מערכת החינוך. כך אפשר להציל אותם ולעקוב אחריהם מיד. זה נועד לעזור ולהציל חיים", מסביר בלובשטיין.
הוא נולד ב־1994 להורים שעלו מברית המועצות לשעבר. אביו, שהיה אחראי למחלקת כלי הנשיפה בתזמורת הצבא האדום, נאלץ לעבוד בארץ במפעל. אמו, שהייתה תופרת, מצאה את עצמה בישראל משלימה הכנסה כגננת. "בבית הייתה מצוקה כלכלית קשה מאוד", מספר בלובשטיין, שנאלץ לצאת לשוק העבודה בגיל 13 כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם, בתחילת שנות ה־2000, שכונת עמישב בפתח תקווה הייתה בעיקר מוקד לצרות. "השכונה נשלטה על ידי משפחות פשע, ומכיוון שהילדים שלהם היו גם החברים שלי, חוויתי במו עיניי דברים שילד נורמלי לא צריך לחוות. כשהייתי בן 13, סבתי חלתה בסרטן, ומפני שהיא לא עבדה בישראל לפני שעלתה ארצה, היא לא קיבלה את מה שכל אזרח חולה מקבל מביטוח לאומי - דבר שאילץ אותי לצאת לעבודה כדי להביא אוכל בסיסי הביתה וגם לחשוב על דרכים יצירתיות להרוויח כסף".
העבריינים ניצלו את חזותו התמימה של בלובשטיין והשתמשו בו, תמורת תשלום כמובן, בהעברת כל מיני חומרים שהשתיקה יפה להם. "באותו רגע זה מגניב: מקבלים הרבה כסף ומביאים הביתה. וההורים שלי, שגדלו בצל הקומוניזם, לא שאלו יותר מדי שאלות. הם ראו שמגיע כסף וקיבלו את זה. אבל זה גם מפחיד להסתובב עם אנשים שהם לא הכי טובים. בכל מקרה, מה שהיה חשוב לי הוא העניין של הכסף. ידעתי כל הזמן שמדובר במחיר גדול מדי שאני עלול לשלם בסוף".
והתשלום לא איחר להגיע: היתקלויות אומנם מינוריות אך לא נעימות עם החוק, כשהיה קטין, ובשורה מבית הספר שהוא נאלץ להישאר כיתה. "כיתה י' הייתה מכה ממש גדולה עבורי, מכה שבדיעבד העירה אותי, ואז הבנתי שאני נמצא בלופ וחייב למצוא דרך לצאת ממנו".
היו לך חלומות?
"אני תמיד אוהב להגיד שגדלתי בריצה. התבגרתי בריצה. ההורים שלי לא היו שם בשביל לבוא לחנך ולתמוך, כי הם עבדו, והכל אני עשיתי בעצמי. אני אומר את זה אחרי שנים שחשבתי על הדברים שעברתי, ואני מבין היום שנטו הכל היה תלוי בי. אז החלומות היו באותו רגע לתמוך במשפחה ובסבתי, שגידלה אותנו מגיל אפס. והיו לי חלומות רגילים של ילד - להיות עשיר עם בית גדול".
רבים מחבריו הקרובים ביותר נפלטו ממערכת החינוך, חלקם נכנסו לכלא, חמישה מחבריו לשכבה נהרגו בגיל צעיר מאוד מאלימות וחלקם מסמים. ובשנה ההיא, כשנאלץ להישאר כיתה ולהתמודד עם ההשפלה, "היו מורים שהיו רואים אותי בכיתה ועוד לפני שהוצאתי מילה ביקשו שאצא החוצה". אימצו אותו שניים - סיגל רוזן, המחנכת דאז, ודוד בר ששת, מורה שהוא עצמו תושב השכונה, שהכיר את בלובשטיין כילד שמשוטט ברחובות עם ילדי העבריינים והציע לו להצטרף לפרויקט רובוטיקה.
"מדובר בפרויקט שהיה מיועד לילדים מצטיינים בלבד, ואני, לא רק שהייתי רחוק מזה, זה גם לא עניין אותי בכלל. אבל דוד התעקש שאני אגיע בטענה שהוא צריך נוכחות של הרבה ילדים כדי לקדם את החוג הזה. הסכמתי ללכת אז, רק כי הוא הבטיח שייתן לי פטור משיעורי היסטוריה".
השכנוע עבד ובלובשטיין, שחשב שרובוטים יש רק בסרטים, פתאום הבין שמדובר בתעשייה אמיתית לגמרי.
"זאת הייתה מעין נבחרת כזאת שלקחה חלק במסגרת תיכון עמל בכל מיני תחרויות ארציות ובינלאומיות. עשו שם שיתופי פעולה עם גוגל, מיקרוסופט וחברות הייטק גדולות, ופתאום הבנתי שכל מה שאנחנו בונים מקבל חיים והרובוטים זזים. זה הקסים אותי ועד מהרה הפכתי להיות קפטן הנבחרת. אולי זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני מסוגל להצטיין במשהו".
הפרויקט שהציל את חייו נקרא FIRST. מדובר בקהילת רובוטיקה עולמית המכינה צעירים לעתיד באמצעות תוכניות רובוטיקה ייחודיות ללימודי מדע, טכנולוגיה, מתמטיקה והנדסה החל מגן חובה ועד כיתה י״ב. הקבוצות פועלות בתמיכה עולמית של אנשי חינוך, מתנדבים ונותני חסות שונים.
"הייתי שם לצד ילדים שהיו להם את כל הקלפים הנכונים בחיים, והתמזל מזלי להיות בתוכנית המיועדת למצטיינים ולבעלי אמצעים בלבד. נשאבתי לשם, וזה נתן לי מקום מפלט במקום להסתובב ברחובות. הייתי נשאר בבית הספר לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, וההורים שלי שמחו שאני עושה משהו שהוא לא להסתובב בשכונה".
איך החברים מעולם הפשע התייחסו לחנוניות שצמחה בך פתאום?
"הם היו צוחקים עליי כמובן, יורדים עליי, אבל לאט לאט התחלתי להתרחק. יצאתי פחות מהבית להסתובב, וזה היה נתק שהחל ותפס תאוצה עם הזמן, ככל שהעמקתי בתוך הפרויקט שהיה כמו חיים חדשים".
אולם, שמבחינת הגיוס לצבא זה היה מאוחר מדי. הנתונים האישיים של בלובשטיין לצד ההיתקלויות כנער עם המשטרה מנעו ממנו להגשים חלום בצבא. ובכן, כמעט. המטרה שהוא שם לנגד עיניו הייתה לעבור את המיונים ליחידת 8200, והוא נלחם כמו שרק נער שגדל בשכונת פשע מסוגל. "לא ויתרתי. אני אפילו לא יודע איך היו לי הכוחות לא להתייאש, אבל זה הצליח. אני חושב שבעיקר כי סיפרתי את הסיפור האישי שלי והסברתי את התהליך שעברתי בזכות פרויקט הרובוטיקה".
ההייטק משתלם מהפשע
אחרי שירות במסלול סיגמא ב' ב־8200, עם הכשרה של טכנאי אלקטרוניקה, קיבל בלובשטיין תפקיד זוטר בחברת בת של רפאל בזכות מנהל באותה החברה, שהכיר אותו מימיו בפרויקט הרובוטיקה בתיכון. משם הוא המשיך להתפתח עד שהגיע לתפקידו הנוכחי בחברת Carbyne.
עד כמה יצר היזמות בוער בך?
"אני כרגע אוהב מאוד את החברה שאני עובד בה ומאמין מאוד במוצר. כמי שגדל במקום שגדל, אני רואה בכך ערך מוסף שמסייע גם לאנשים בזמן מצוקה וגם לחברות ולארגונים. חוץ מזה, החברה מאמינה באנשים, היא האמינה בי, ונתנה לי מקום להתבטא בו, ואני מרגיש שזה המקום עבורי להתפתח בו".
מדברים הרבה על קהילת ההייטק הישראלית ועל המועדון הסגור שלה - עד כמה אתה מרגיש אאוטסיידר?
"האמת היא שאני מודה שלפעמים אני עדיין מרגיש חריג בסביבה שלי, גם אם הקולגות שלי כאן מקסימים ואני רואה בהם חבר'ה נהדרים. אבל רוב החברים שלי אפילו לא גויסו לצבא לא בגלל חוסר רצון לשרת. החבר'ה שהיו סביבי הם לא החבר'ה שאני רואה היום. ואני תמיד מרגיש טוב פחות, גם אם אני יודע לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר. אני תמיד מרגיש טוב פחות, גם אם אני יודע את העבודה שאני עושה. אני מרגיש תמיד שקהילת ההייטק היא פחות החבורות שאני רגיל אליהם. ויש שם אנשים מדהימים, אני שואף להיות כמותם, ויש לי מה ללמוד מהם".
אחד הדברים שעומדים כרגע לנגד עיניו של בלובשטיין הוא הרצון להדגיש את החשיבות בכך שאפשר להצליח כנגד כל הסיכויים. הוא רוצה לתת את התקווה הזאת לילדים בשכונות מצוקה שחולמים על סטארט־אפ וגם לחברים שלו שהיום החליטו לעשות שינוי בחיים. "מדברים איתי הרבה אנשים שגדלו איתי בשכונה והחליטו שהם רוצים לפנות למקום אחר בחיים. אז אני מייעץ להם, ויש גם הצלחות. יש לי חבר שגדל איתי שסיים היום תואר בהצטיינות וגם הוא מתחיל להשתלב בהייטק. אומנם לא האמנתי אף פעם באלוהים, אבל אני מאמין שהמנטורים שלי נשלחו אליי. כל ילד צריך מישהו שיאמין בו כדי להצליח, ואני ההוכחה. יש תמיד דרכים להיכנס לתחום ואתם לא חייבים להיות ב־8200 או להיות בעלי תואר כדי להצליח בתעשייה הזאת. יש בחברות רבות האנשים שזה בדיוק תפקידם - לאתר את האנשים הטובים והנכונים. ואני אומר שייקחו אתכם אם תשקיעו בזה אמונה, רצון וזמן".