שם: איציק לוי, בן 64, מנכ"ל קצא"א.
מי אני: מאמין בניהול מקצועי, לא וורקוהוליק, למרות שאשתי טוענת שכן -ומתחיל לעבוד בחמש וחצי-שש בבוקר. עובד רק בצוות, סומך על הצוות המקצועי שלי ובאנשים תחתי.
שורשים: משפחתו של אבא מקזבלנקה, מרוקו. את סבא וסבתא לא הכרתי, כי הם נשארו שם ואבא הגיע לארץ לבדו למרות התנגדותם כשהיה בן 16 - והקשר ביניהם ניתק. אחיו הצעיר עלה לישראל 15 שנים אחריו והוא גר לידנו. אבא התחיל לעבוד כפועל פשוט בבניין ביפו, פגש שם את אמא והתגייס למשטרה. הוא יצא לקורס קצינים והגיע לדרגת סגן ניצב, בתפקידו האחרון היה במחלקת החקירות במחוז צפון. אני זוכר שאחרי 67' הוא פיקד על תחנת שכם ואני באתי אתו לעבודה והסתובבתי שם ברחובות לבד.
אמא נולדה בפולין. היא הייתה ילדה צעירה כשפרצה המלחמה והייתה תקופה קצרה במחנה ריכוז, איבדה את הוריה והגיעה לסיביר עם שתי אחיותיה. הן הגיעו יחד לארץ, אמא גרה ביפו והן בתל אביב ואחרי שהתחתנה עם אבא, הם נדדו ממקום למקום בעקבות העבודה שלו, בעיקר בצפון. היא הייתה אחות בבית החולים העמק כשגרנו בעפולה וכשעברנו לנוף הגליל, שנקראה אז נצרת עילית, היא גידלה את שלושתנו.
הילדות שלי: נולדתי בעפולה וכשהייתי בן שש עברנו לנוף הגליל, המצב הכלכלי היה סביר, לא נחסך ממני שום דבק. למדתי עד התיכון בנצרת ובגיל 14 עברתי לבית ספר לקציני ים בעכו. לא הייתה לי משיכה לים, אבל הייתי מאוד טכני, בחופשים עבדתי אצל קבלן לבניית מכלים ובנגריה, כל מה שקשור לידיים והיה לי ברור שבית הספר הטכני זה המקום שלי.
שירות צבאי: בחרתי במסלול הכנה לקצין מכונה ולא לפיקוד אוניות, כי אני לא אוהב את הים, ים זה בשביל דגים. אם תשאלי אותי אם אני רוצה להפליג או לשבת על החוף, אין בכלל דילמה, הבחירה היא בחוף. בין השנה השלישית לרביעית הפלגתי בצי הסוחר והתגייסתי לסטי"לים כמכונאי בשארם א-שיך ואחרי שנה התנדבתי לקורס חובלים.
המשכתי במסלול של קצין מכונה, הייתי בתפקידי חוף, אחראי על הפלגה הטכנית בנמל אשדוד ואחר כך על הפלגה הטכנית בשייטת 13. שם הכרתי את יואב גלנט ומאז אנחנו בידידות. עשיתי עוד תפקיד של אל"מ בקריה, בתכנון ואחזקה. בשדה הזה יש 5-6 אלופי משנה, שמהם נבחר רק אחד לדרגת תא"ל. כשמישהו אחר הועלה בדרגה, פרשתי.
נעמי: אשתי, ד"ר לתרפיה במוסיקה. היא למדה פסנתר ואורגן, עשתה השלמות והסבה לתרפיה והיום יש לה קליניקה לטיפול במוסיקה ו-CBT ,והיא מתמחה בילדים ובני נוער. כשאני הייתי בקורס חובלים היא הייתה בקורס אחר בבה"ד חיל הים, הסתכלנו אחד על השנייה והשאר היסטוריה. יש לנו בן טייס ובת שעוסקת בטיפול בבני נוער שהוצאו מהבית.
קצא"א 1: המעבר לאזרחות היה קל ומהיר. יום אחרי כשהשתחררתי כבר התחלתי לעבוד בקצא"א. בחופשת השחרור התחלתי לחפש עבודה ובמתקן באשקלון היו כמה אנשי חיל הים שהכרתי בעבר וכשהתפנה שם תפקיד, זימנו אותי לשיחה עם עם המנכ"ל והתחלתי לעבוד שם כאחראי על התפעול במתקן.
לא התעסקתי בדלק בצבא, אבל התעסקתי במדחסים וצנרת והיה לי ניסיון בתחום כיבוי האש. תחום הדלק הוא תחום נרכש ואת מה שלא ידעתי למדתי תוך כדי. אחרי כמה שנים קיבלתי על עצמי את ניהול הנמל של קצא"א באשקלון והפכתי לחבר הנהלה. אחרי שבע שנים התפנה תפקיד של סמנכ"ל תפעול, זכיתי במכרז וכשהמנכ"ל עזב התמניתי לממלא מקומו ואחרי שנתיים קיבלתי את ניהול החברה.
קצא"א 2: החברה נוסדה ב- 1968, כשת"פ בין ישראל לאירן, בבעלות שווה. בגלל הייחודיות במיזם, חוקקה המדינה את "חוק הזיכיון" שהגדיר אותה כחברה פרטית בבעלות המדינה. עד 1978 התנהלה פעילות ענפה עם האיראנים, וכשהשאה נפל, המדינה לקחה על עצמה להפעיל את המחצית של האיראנים. מייד אחר כך פתחו האיראנים בהליך משפטי נגד ישראל בהאג, כדי לקבל את חלקם, ואנחנו לא מתעסקים בבוררות, אלא המדינה.
ב- 2017, כשהסתיים "חוק הזיכיון", המדינה הייתה צריכה להחליט מה הלאה וחוקקה את "חוק התשתיות" שלפיו, כל הפעילו של קצא"א הישנה תעבור לחברה חדשה שתפעל בתקופת מעבר של שלוש שנים, ואז היא הפכה לחברה ממשלתית. רק על דבר אחד נשאר חוק החיסיון, על הדו"חות הכספיים של החברה.
בגלל ענייני הבוררות הדו"חות לא מפורסמים, אבל מפוקחים. אנחנו לא רוצים לחשוף את הקלפים בפני אויבנו האיראנים. החיסיון הזה רק מכביד עלינו, כי כשאנחנו רוצים לקחת הלוואה מהבנק או לעשות עסקים עם חברות בינלאומיות, אני לא יכול לתת נתונים.
הסתרת תקלות: אנחנו מבוקרים ומפוקחים מכל הכיוונים וכל אירוע ואירוע דווח למשרד להגנת הסביבה באופן מלא וכפוף לתקנות. לכן, להאשמות נגדנו אין כל בסיס. 15 התקלות שהוזכרו בתחקיר עלינו, למעט נחל צין, עברונה ואילת, היו אירועים קטנים שדווחו, כולל החשש לדליפה בחיפה. זה שהציבור לא ידע עליה, לא אשמתנו.
אי חידוש היתר רעלים: כל חברה שעוסקת ברעלים, מקבל "היתר רעלים" מהמשרד להגנת הסביבה במסגרת "חוק חומרים מסוכנים". שלנו כולל את סוגי החומרים המותרים לשימוש ואת הכמות המקסימלית שמותר לנו לאחסן, בהסתמך על ההצהרה שלנו.
המשרד החליט להתעקש שלא נחרוג מהכמות המבוקשת, גם אם יש לנו גידול, למשל בעקבות ההסכם עם האמירויות, מה שעלול למוטט אותנו. היינו בדיונים משפטיים על הסוגיה ומה שמצער, שהממשלה, שהיא הבעלים של החברה, לא התכנסה בכלל לדון במחלוקת והמשרד לאיכות הסביבה עושה מחטף.
אסונות אקולוגיים: היו מספר אירועים שבחלקם היה לנו במה להשתפר והשתפרנו, וחלק לא היו באשמת קצא"א.
אבל לתקשורת קל להיות פופוליסטית, להשתמש בנתונים לא מדויקים ולהפוך אותנו לשק חבטות. הם לא מבינים מה זה עושה לעובדים שלנו ולמשפחות שלהם, אנשים שעובדים פה 45 שנים.
באים אלינו בטענות שאנחנו לא פתוחים לציבור וקשה לי לשמוע אותן. עשיתי כבר עשרה מפגשים עם עיתונאים, כשהתחיל האירוע עם הסכם האמירויות הזמנו את כל הארגונים הירוקים והצגתי אותו בפניהם, אבל לא את הנתונים הכספיים כי אסור לי.
נחל צין לא היה בתקופתי. נשפטנו והואשמנו באי היערכות מלאה לתקלה בשיפוץ הקו, כשכף של טרקטור פגע בצינור בסוף יום עבודה. בעברונה היה אירוע תוך כדי עבודות אחזקה שלא היה צריך לקרות והפגיעה בשמורת האלמוגים באילת קרתה בגלל תקלה בטיפול בעמודי המזח, עליהם צומחים האלמוגים. אני יכול לומר, שבמחצית מהחוף שהחזרנו לאילת, שמורת האלמוגים נראית כמו חורבה ולא באשמתנו.
ההסכם עם האמירויות: ב- 30 השנים האחרונות לא הייתה באילת דליפת נפט אחת ולא זיהמנו את הים מעולם. הטענה של הארגונים הירוקים נגדנו היא שגידול בפעילות מכליות הנפט בנמל בעקבות ההסכם, יעלה את הסיכון לזיהום. מה ששוכחים, שבתקופת האיראנים היו אצלנו 350 אוניות בשנה ובין 2000 ל- 2020, היא ירדה ל- 12 בשנה. כשרצינו להגדיל את הכמות ל- 50 מכליות בשנה, לא הוספנו או בנינו שום דבר חדש, אלא ביקשנו לחזור לכמות שהייתה לנו לפני 20 שנים.
בנוסף, עד שנת 2000 לא היו אוניות עם דופן כפולה והיום כל האוניות שמגיעות לקצא"א הן כאלה, מה שמעלה את הבטיחות. כל אוניה נעטפת ב"חוסם ימי", מערכת שמאושרת על ידי המשרד להגנת הסביבה, ומוודאת שאם תקרה חלילה דליפה, היא תיחסם ותישאב. בחזרה. הבעיה היא שהפוליטיקאים השתמשו בהסכם כדי לרכוש את אמון הבוחרים שלהם וזה מה שגורם לנו לעבוד בהיקפים נמוכים, במקביל לדיונים בבית המשפט.
סגירת נמל אילת: אם ההגבלה עלינו לא תוסר, הדבר יוביל לסגירת נמל אילת, כי לא יהיה כדאי להפעיל אותו. 80% מהדלק של מדינת ישראל מגיע דרכנו. כל העולם, וגם ישראל ואנחנו, שואפים להתקדם לכיוון אנרגיות מתחדשות.
ברור לכולם שבעשורים הקרובים עדיין יהיה דלק וכל עוד הוא ישנו, נצטרך לשנע אותו ולקבל אותו בשגרה וחירום. האופציה היחידה בחירום היא להכניס את הדל דרך אילת. עשינו סקר סיכונים והגשנו אותו להערכה. השרה להגנת הסביבה מסרבת לבדוק אותו ולכן ביקשנו מביהמ"ש להורות לה לבדוק אותו.
פנאי: נמצא עם הנכדים והאישה כמה שאפשר ואוהב לטייל בארץ.
צופה פני עתיד: קצא"א מבינה שבעוד איקס שנים צריכת הדלק תרד עד שיעלם - ולכן אנחנו צריכים לבנות מקורות הכנסה נוספים שיוכלו לקיים את החברה. התחומים שאנחנו מתמקדים בהם, הם אנרגיה מתחדשת ואגירת אנרגיה, זאת אומרת לאגור במכלים את עודף האנרגיה השמש שנאספת בשעות האור ולא מנוצלת, באמצעות תשתית ומערכת שאנחנו מפתחים. את שואלת עם אני נשאר בחברה? לא עוזב עד שיזרקו אותי.