עם צינור מים מול להבות אש גבוהות, ניסה מאיר ביטון ממושב אביבים לכבות את השריפה שפרצה ביקב המשפחתי אחרי ששני טילי נ"ט שירה חיזבאללה פגעו בו שוב. הוא ראה איך מפעל החיים שלו נשרף לנגד עיניו וניסה להילחם עליו, בידיים כמעט ריקות, מלחמה שסופה ידוע מראש. כשמכבי האש הורשו להתקרב למושב שצמוד לגבול לבנון לא נותר מהיקב וממרכז המבקרים הצמוד אליו, שביטון בנה במו ידיו, דבר. רק אודים עשנים והרבה פיח.
"העובדים מהודו יצילו את ענף הבנייה וימתנו את מחירי הדיור"
עומרי עתריה הגיע לשם מיד כשביטון הרים לו טלפון ואמר לו ששוב היקב חטף טיל נ"ט, אבל הפעם לא נשאר כלום. הוא בן 70 ממעלה גמלא בגולן, נשוי, אב לשלושה, סבא לתשעה, חקלאי כבר ארבעה עשורים, אגרונום וכלכלן בהכשרתו ומסוף שנות ה־90 עוסק בשמאות חקלאית. הוא אחד מחמישה שמאים חקלאים בלבד שמ־7 באוקטובר עובדים סביב השעון ביישובי הגדר בעוטף ובצפון, מחליפים את שמאי מס רכוש, שנמנעים מלהגיע למקומות שנמצאים באזורי סכנה ומשמשים חבל הצלה לחקלאים שאיבדו את כל מה שהיה להם וצריכים להילחם עכשיו על הפיצוי מהמדינה.
נחזור לביטון. עתריה הוא השמאי של המשפחה כבר שנים והיה שם מיד אחרי שנפל שם הטיל בפעם הראשונה. "מרכז המבקרים ביקב של מאיר סגור מתחילת המלחמה", אומר עתריה, "והנזק שלו עצום. הוא התקשר אליי וסיפר שלא בצר את הכרמים. יש לו 3,000 דונם והוא לא ייצר יין. הייתי אצלו כמה פעמים ולפני חודש נפל עליו הטיל הראשון. הגעתי ותיעדתי את זה, מתוך ידיעה שלא ייקח הרבה זמן והוא יישרף".
"לא נשאר כלום"
"זה היה המבנה הכי יפה באזור. היה ברור לי שהמחבלים לא ישאירו אותו שלם. הם פגעו לו ביסודות. ידענו שאת המבנה אף אחד לא יבוא לתקן לו עכשיו, אז תיעדתי הכל. הוא הכין מהמלאים שלו את השי לפסח ואז חטף את הנ"ט השני והכל נשרף. הוא ומי שעבד איתו עמדו שם עם צינורות גינה במשך שעה וחצי, עד שמכבי האש הגיעו. חיכו שהמג"ד של הגזרה ייתן מסך עשן כדי שיוכלו להיכנס לעבוד. אבל עד שהגיעו לא נשאר שם כלום".
ביטון, אומר עתריה, הוא אדם חזק. דתי, מאמין ושש אלי קרב להקים את היקב מחדש. הוא הלך לרב שלו בנהריה כדי לשאוב כוחות ומחכה עד סוף המלחמה כדי להגיש תוכניות בנייה. "את מבינה שהוא הפסיד שלוש שנים? ענבים מתיישנים שלוש־ארבע שנים. הוא עוד לא מבין איפה הוא נמצא".
"אני אוסף את החשבוניות של הציוד החדש שהוא קנה לא מזמן, מקבל הצעות מחיר למה שנשרף מאיטליה. רק חבית יין ריקה אחת עולה 700 יורו והיו לו מאה חביות. לכי תשיגי אותן. לעשות שמאות לציוד ומבנה זה קל, נראה אותך עושה שמאות ליין. תוכיחי שכל בקבוק שווה 300־200 שקל".
איפה מס רכוש? מה עושה חקלאי שאין לו שמאי פרטי?
"הם לא מסוגלים לעשות את זה כי אוסרים עליהם להגיע למקומות מסוכנים. בכל מקרה, במס רכוש יש מעט מאוד אנשים שמתעסקים בחקלאות והם לא יכולים להשתלט על אירוע כמו שעברנו. אני גם לא מצפה מהם שיגיעו. אם מכבי אש לא באים, אז למה הם? אם נשרף מטע אבוקדו, מי יידע להגיד כמה יבול היה על העצים ומה נשרף? או כמה ימים הפרות לא נחלבו, כי אי אפשר היה להגיע לרפת ואיך מעריכים לול שכל העופות שבו מתו מרעב, כי הם לא קיבלו אוכל? אני מכיר את זה ממבצעים קודמים, עמוד ענן, צוק איתן, כל שנתיים היה בדרום מבצע ומס רכוש לא הגיעו בזמן".
"כשהם באים באיחור הם לא רואים בעיניים איך השדה נשרף, או הטנקים דורסים את המטע ולא רק שהם לא עושים את העבודה שלהם, הם נותנים תחושה לא נוחה, כאילו מנסים לקעקע את העבודה שלי. אני אעשה את זה פשוט: בכל היישובים מ־0 עד 4 ק"מ, אלה שהיו צריכים לקבל מסלול ירוק, צריך להילחם על כל שקל. בדרום מנהלת תקומה מאוד עוזרת לחקלאים, בצפון אין אף אחד שמושיט יד. זרעית, מרגליות, שתולה, אביבים, מנרה הכל ריק, הכל פגוע".
"מה שכן, המקדמות שמס רכוש נתנו בדרום הפתיעו לטובה. הם היו מאוד נדיבים בקיבוצים שנפגעו בטבח. יש קיבוצים עם כוכבית אדומה ליד השם שלהם, בארי, נחל עוז, ניר עוז, וזה עושה צביטה כואבת בלב. בצפון אין הרוגים, אין חטופים, שיסבלו בשקט. מאשרים לחקלאים לצאת לעבוד תחת איום של ירי מלבנון ואם יקרה להם משהו, מבטיחים להגיע תוך ארבע שעות".
"אני הרפתקן"
הוא מאנשי האדמה של פעם. מגיל 20 גר בגולן, עובד מהבית ומהמכונית, נוסע 6,000 ק"מ בחודש, מייצג תמיד את מי שעומד מול מוסדות המדינה, כמו שהוא מגדיר את זה "אלה שלא רוצים לתת להם". כשאני שואלת אם הוא לא פוחד להפוך למטרת ירי כי עם כל הכבוד הוא כבר לא ילד, עתריה צוחק. "אני הרפתקן. אני רואה חשיבות לתעד את הדברים בזמן אמת, בעיקר שאתה יודע שלא מאמינים לך כי הכסף בקופה מוגבל וצריך להוכיח נזק. צריך גם להודות על האמת. לא כל החקלאים צדיקים. לא אצל כולם הכל רשום, מדויק ומדיד".
7 באוקטובר תפס אותו בבית. שבת רגילה של חג. הוא פתח טלוויזיה בשבע ומשהו בבוקר וראה שמשהו קורה בעוטף, ומיד הרים טלפון ללקוחות שלו ברעים ובנירים, אבל אף אחד לא ענה. הם כבר היו עמוק באירוע. בהתחלה לא קישר בין מה שקרה לחקלאים ואפילו נרתע מלנסוע לשם. בשבוע הראשון לא הרים טלפון לאף אחד מהלקוחות שלו, מתוך הבנה שהם נמצאים בתוך מאבק הישרדות, אבל ככל שנקף הזמן הוא הבין שיזדקקו לו.
"מתעד, סופר ומודד"
הקיבוץ הראשון שאליו הגיע היה ניר עוז. הוא עבר על פני אוטובוס החיילים המרוסק, מכוניות שרופות, בתים הרוסים. חלקי גופות. מרכז המטע והפרדס שהגיע מהמלון באילת הגיע לקיבוץ בפעם הראשונה. "גררתי אותו למטע וראיתי את כל המנגו על הרצפה, כי לא קטפו אותו בזמן. מי יאמין שהיה לו יבול חריג השנה של 5 טונות מנגו. מצלמים, תמונות, סרטונים. אחר כך אני מוריד אותם למחשב, כותב דוחות ומעריך את גובה הנזק. אני עובד עם רו"ח ירון רומנו, הבעלים של שמביט, שכשהתחלתי עבדתי אצלו. אני נמצא בשטח, מתעד, סופר, מודד את גודל השטח, מבין למה התייבש התות ומתו הרקפות. מס רכוש מבקש את הממוצעים בשלוש השנים האחרונות ששולם עליהם מס. מאמתים את זה מול החשבוניות ובלחיצת כפתור יודעים מה אתה שווה".
מאוחר יותר הגיע למשתלות של "בן בן" בנתיב העשרה. 100 דונם חממות. "הוא הראשון כי צה"ל לא נתן להם להיכנס. לנירים יש 250 דונם בננות צמוד לגבול ולעין השלושה 150 דונם, ועד היום אסור להם לגשת לשם. אצל בן בן הכל התייבש כי טנק עלה על מערכות המים. ספרתי עשרות אלפי שתילים שמתו ובמס רכוש אמרו שהם מקבלים את הספירה שלי. אל תשכחי שבעוטף הם עברו לא מעט אירועים צבאיים".
אף אחד מהמבצעים לא דומה למלחמת חרבות ברזל.
"הפעם זה חסר פרופורציות. מדובר בנזקים של מיליארדי שקלים".
המדינה תוכל לעמוד בהיקף פיצוי בסדר גודל כזה?
"זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי. אם היא לא תעמוד בזה, אנשים יתמוטטו. חוות השמפיניון בזרעית, שהקימה רוזה דוידיאן, היא אחת משתי החברות ששולטות בשוק. המפעל נמצא על הגדר ומושבת חצי שנה. היא צריכה לשלם משכורות לכ־200 עובדים ולא עומדת בזה כי המדינה לא עוזרת מספיק. הגברת דוידיאן בת 75, שהקימה את העסק עם בעלה והיום הבן מנהל אותו, אוכלת את החסכונות שעוד מעט ייגמרו לה".
עתריה מטפל בקיבוצים צמודי הגדר בצפון, חלקם לקוחות שלו כבר 20 שנים. לאט־לאט הם התחילו לטלפן ולבקש שיגיע. זה לא קטף כרובית, ההוא לא קטף תפוחים וקיווי, מטעי אבוקדו שנשרפו, נשירים שנדרסו תחת שרשראות הטנקים ואלה שלא נפגעו, לא נגזמו, רוססו והושקו, מה שאומר שהיבול של השנה הבאה גמור.
"אנשים לא מבינים שהעוטף הוא אסם הירקות של המדינה. גידולים חד־עונתיים. בעונה הבאה אפשר לשתול או לזרוע מחדש. את האבוקדו שגדל שם לא צריך לזמור ולגזום. המטעים בצפון הם רב־שנתיים. בראש הנקרה משתלה של עצים התייבשה. את יודעת מה אומרים להם ולחקלאים אחרים שנמצאים תחת אש? תבואו לאסוף ביצים ולעבוד במטע, וכשהם מגיעים ומתוח אומרים להם לחזור בלילה".
"הם מסכנים אותם מפחד שלא יקבלו פיצוי. 4,000 שקל הם מקבלים ללול בחודש והביצים שהם מוכרים זאת תוספת. ארבעה לולים בדובב נהרסו, פינו את העופות ואין פרנסה. עד שיהיו להם עופות חדשים תצא להם הנשמה, כי צריך להזמין עופות, הקבלנים לא נכנסים לשטח, החשמלאים. מי יחדש לו את הלול? המכוניות השרופות של עובדי חברת חשמל, שאיבדו שם חבר שלהם, עדיין נמצאות בשטח. אייל אוזן ז"ל, שהיה לקוח שלי, לא התאפק ונהרג".
"אני מייצג את כל מגדלי האדמוניות בארץ. כל פרח נמכר ב־3 יורו וכל צמח צריך לתת 6־8 פרחים. הם נותנים אולי שניים, כי לא הספיקו לרסס אותם. נזק של 20 מיליון שקל. אחד המגדלים נטש כי הוא לא עמד בזה נפשית. לאורך הגדר יש עדרי בקר. הטנקים קרעו את הגדרות וירו. העדרים נפוצו לכל עבר. אנשים איבדו 120־150 ראש, כשעלות כל אחד מהם 8,000 שקל. הם לא יתאוששו מזה".
"רוב גבינות העיזים באות מהגליל. במקום לחלוב אותן שלוש פעמים ביום, חולבים פעמיים ובגלל רעש הירי והטנקים, הן נכנסו לסטרס והן לא מתעברות, הפסד עצום. אני מתחנן בפניהם לחסל את העדרים והם לא מסוגלים לעשות את זה, כי הם קשורים לחיות. כשאני מזמין מדריך של משרד החקלאות, כדי שייתן הוא את ההנחיה לחסל את העדר, מס רכוש טוענים שהם לא מכירים במדריכים האלה, שהם עובדי מדינה".
איך אתה מצליח להכיל את הקושי הזה?
"לפעמים אני קם באמצע הלילה לכתוב משהו מרוב שאני מוטרד. מצב הרוח שלי גרוע, כי אני סובל את סבלם. הנשים שלהן מתקשרות ושואלות מה יהיה. את האמת? אני לא רואה איך החקלאות בעוטף ובצפון מתאוששת מהמכה הזאת. אם הייתי ממנהלי מס רכוש הייתי מקים צוות שיעודד את החקלאים, ייתן להם תקווה ויחזק את החוסן האישי שלהם. ביקשתי מאחד המנהלים שם לדבר עם ביטון. לזכותו ייאמר שהוא שוחח איתו ונתן לו תחושה שהוא לא שקוף, וזה המון".
"הצעתי להם להקים צוות שמאים חקלאיים בהתנדבות שיסייעו לבנות מסלול לפיצוי מהיר, ולצערי לא נעניתי. אולי צריך שיתנדבו כמה אלופים, כמו בקיבוצים בעוטף בתחילת המלחמה, שיאמצו מושב בצפון ויעזרו לתושבים השבורים להתרומם".