בסוף מה ששבר אותי היה פרופיל מזויף בטוויטר.
לא מזויף במובן הרובוטי של המילה - בכל זאת, אדם אמיתי (אף על פי שגם זה מוטל בספק כרגע) ניצב מאחוריו - אבל אנחנו בטוויטר מכנים אותם ״פייקים״, את הפרופילים האנונימיים.
זה אולי החלק המוזר והנפלא ביותר בטוויטר. את יכולה למצוא עצמך מפתחת דיונים ארוכים ומורכבים עם אדם שאין לך מושג קלוש מי הוא, וזה מרגיש בסדר רוב הזמן (אף על פי שלא פעם אני מוצאת עצמי תוהה איך זה היה נראה בעולם האמיתי, ואז מבינה שזה לא היה נראה, כי זה פשוט לא היה קורה). עד שהם מתחילים להטיח בך עלבונות, ואת נזכרת שאת בעצם מתקשרת עם טוקבקיסט, לעתים מהזן הנחות ביותר שיש למין האנושי להציע. את מרגישה שהשיכור המיוזע של הבר התחכך בך, והדרך היחידה לשטוף מעלייך את הגועל שלו היא לבלוע קצת אקונומיקה ולקוות לטוב.
מישהו הסביר לי פעם שהמוח שלנו מכוונן באופן כזה שגורם לנו להתמקד הרבה יותר בתגובות השליליות שאנחנו מקבלים מאשר בחיוביות. הוא עשה את זה לאחר שתהיתי בקול רם למה אני מתרגשת כל כך כשמישהו כותב עלי משהו מרושע ברשת. גם ככה נדמה לי ברוב הזמן שהמוח שלי מכוונן רק לתגובות השליליות, והחלק הזה שמסוגל להכיל גם אהבה ופרגון פשוט נערך החוצה.
זה לא קורה לעתים תכופות מדי שאני מקבלת תגובות שליליות. בכל זאת, את צריכה להיות אדם מעניין ומוכר כדי שלמישהו יהיה אכפת מספיק לגרום לך להרגיש רע בקשר לעצמך. אבל אחת לכמה זמן הייתי מתוודעת לאיזה טוקבק אכזרי שלועג לכתיבה שלי, למראה שלי, לכישרון שלי, לסטטוסים שלי בפייסבוק או להכל יחד.
לפעמים אני סתם מצייצת משהו ולמישהו יש משהו רע להשיב על זה. ובכל פעם מחדש זה נעים ומלטף כמו אגרוף מהענק הירוק. שזה בדיוק כמו שכותב הטוקבק או התגובה קיווה שארגיש. כך שלצד העלבון משתלבים בעסק גם תחושות כמו אשמה ותיעוב עצמי על כך שהעלבון בכלל קיים.
רציתי להאמין שאני מסוגלת לפתח חסינות לזה כי אני פשוט טובה יותר מכל מי שמרגיש דחף לכתוב תגובות מרושעות ברשת. אי אפשר לומר שהכאב לא מתקהה, או שהוא לא גובה פחות אנרגיות עם השנים, אבל הוא אף פעם לא נעלם לחלוטין. וכשהפייק הזה, המרושע, לעג להופעה טלוויזיונית קצרה שלי בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10, זה כאב. הרגשתי. וזה הזכיר לי שאנחנו שוב בתקופה הזאת בשנה שבה אנשים נוטים להיות מרושעים יותר מהרגיל. עוד משהו שאפשר לטפול על דני רופ.
אוגוסט הוא פשוט לא תקופה טובה ברשת, אני אומרת לעצמי כבר כמה ימים. החום בחוץ מעביר אנשים על דעתם. מכיוון שמזג האוויר אינו רשות ממשלתית או גוף ציבורי אחר, אין באמת כלפי מי לבוא בטענות. כך כולנו הופכים לפונדו מבעבע של זעם ותסכול כבושים, ואלה חייבים למצוא פורקן איפשהו. רוב האנשים משחררים קיטור בשני יעדים מרכזיים: בכביש וברשת. מכיוון שהטור הזה אינו על בטיחות בדרכים (אם כי, סעו בזהירות, נבלות) אתמקד במתרחש ברשת. ואני לא מתכוונת לפוסטים נוטפי השנאה, הגזענות והאלימות שמהם אנחנו מביעים הזדעזעות קולקטיבית בהינתן האות (ובואו לא נעבוד על עצמנו, אלה מלווים אותנו לאורך כל עונות השנה), אלא לצורך פרטני, אינדיבידואלי של כל אדם, להפגין רשעות מזוקקת כלפי אדם אחר.
אנשים מרושעים יותר באוגוסט, אני מנחמת את עצמי כבר כמה ימים. מרושעים יותר, ציניים יותר, מיואשים יותר. אבל התירוץ הזה לא עובד. אנשים מרושעים, ואוגוסט הוא סתם הילד המעצבן שלוחץ להם על נקודת ההפעלה. אם הם לא היו מרושעים מלכתחילה זה באמת לא היה משנה אם משתוללת בחוץ סופת שלגים או שחזירים מעופפים בשמיים.
אבל זה גם היתרון הגדול של אוגוסט. שנייה לאחר שמישהו כתב לך משהו מרושע ברשת את שוכחת מזה, וחוזרת לחשוב על כמה חם לך.