רופא שחלה בקורונה והחלים: "העיסוק שלי בתחום הגביר את הפחד"

במרץ 2020 החל ד"ר ראפע זועבי, בן 30, התמחות ברפואה פנימית במחלקה פנימית א' במרכז הרפואי כרמל בחיפה, שבה החלו להיות מאושפזים חולי קורונה החל מספטמבר האחרון. "כמה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד במחלקה, עשו בדיקות לכל הצוות ויצאתי חיובי", הוא מספר. "התברר שנחשפתי לחולה שאושפז אצלנו במחלקה הפנימית, עוד לפני שהיא הפכה למחלקת קורונה. לא ידעתי על כך, לא היו לי אז תסמינים. בחמשת הימים הראשונים הייתי בבית. הופיעו לי חום בלילה וכאבי שרירים. לאחר מכן חלה הידרדרות במצב. חשתי קוצר נשימה ושיעול מוגבר והתאשפזתי באותה מחלקה שבה אני עובד".

זועבי לא לבד: המאבק בנגיף קורונה העמיד את אנשי הרפואה בחזית, וחלקם חלו בעצמם בנגיף ונאלצו להתמודד התמודדות כפולה עם המחלה – מקצועית ואישית. "בהתחלה זה היה מוזר, היה קשה לעכל שאני מאושפז", מודה זועבי. "כמו כן, למרות שהכרתי את האנשים שבמחלקה, כולם היו נראים לי ממש אותו הדבר עם ציוד המיגון. במשך שלושה ימים הייתי מאושפז. הייתה לי דלקת ריאות וטופלתי באנטיביוטיקה דרך הווריד והפה. במקביל גם עזרתי פה ושם לצוות הרפואי ולקחתי בדיקות דם דחופות שהיו במחלקה, כולל לאותו חולה שנדבקתי ממנו. לצערי, בסופו של דבר הוא נפטר".

חששת?
"ברור, דווקא מפני שאני עוסק בתחום, זה הגביר את הפחד. ביום שהתאשפזתי היה לי 39 מעלות חום וקוצר נשימה. נכנסתי לפאניקה והתחלתי לחשוב על מה שעלול לקרות בהמשך. האם אגיע להנשמה, להרדמה? אני בריא בדרך כלל, ללא גורמי סיכון, עושה ספורט קבוע. הייתי בטוח שאעבור את זה חלק, אבל כשהמצב החל להחמיר, דאגתי מאוד ואפילו התחילו פחדים וצפו כל מיני מחשבות: אם אהיה מונשם ומורדם, האם אני צריך לעדכן מישהו? האם הקרובים שלי ידעו על כך בזמן או לא? קשה אפילו לתאר את התחושה הזאת".

כיצד השפיעו עליך ימי האשפוז?
"זה נתן לי להרגיש את תחושת הבדידות שהחולים מדברים עליה, מפני שבני המשפחה לא יכולים להיות לצדם. כמו כן, היה גם כאמור פחד מהמחלה, מכיוון שהרבה בה לא נודע. לאחר השחרור מבית החולים המשכתי את הבידוד בבית עד שהחלמתי".
לאחר ההחלמה חזר זועבי לעבוד במקום שבו אושפז. "האשפוז שלי גרם לי לתפנית בהתייחסות למחלה וגם לחולים", הוא מספר. "מניסיון אישי ידעתי איך הם מרגישים והתחלתי לשים דגש לא רק על הצד המקצועי הרפואי, אלא גם על הצד הרגשי. אני מקפיד להחזיק לחולים את היד ולהגיד: 'אני כאן בשבילכם'. עד שחליתי לא הבנתי עד כמה זה חשוב".

יותר אמפתיה

גם איציק ליויאן, סגן אחות אחראית במחלקת ריאות במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא מקבוצת הכללית, חווה את הקורונה על בשרו. החל מהגל הראשון הפכה המחלקה שלו למחלקת קורונה א', וליויאן, 56, אח מוסמך, היה חלק בלתי נפרד ממנה. "באפריל נודע לי שנדבקתי בקורונה", הוא מספר. "היה רופא שהתלונן על תסמינים וכיוון שעבדתי סמוך אליו הייתי צריך לעשות בדיקה, ונמצאתי חיובי. יומיים הייתי בבית ואחרי כן התחלתי להרגיש קוצר נשימה, כאבים בחזה, בקושי נשמתי. הזמינו אמבולנס, בהתחלה הגעתי לטיפול נמרץ נשימתי, אושפזתי שם כמה ימים, ואחר כך הגעתי למחלקה שלי".

איך הרגשת במחלקה שבה כולם מכירים אותך?
"קודם כל, זו תחושה עילאית שאתה מכיר אנשים שאכפת להם ממך, שכל הזמן מתעניינים. אבל זה גם בעייתי כשכולם מכירים אותך. פיפי לא יכולתי לעשות (הוא צוחק), הכל מצולם. עכשיו אני מספר לאנשים שמאושפזים שם שאני מבין אותם, כי הייתי שם. ישנתי, הייתי חלש, אבל דרשתי מעצמי לא להיכנע למחלה. בזמן שהייתי מאושפז גם טיפלתי בחולים שהיו בפנים, ביניהם גם כאלה שטיפלתי בהם עוד לפני שחליתי".
ליויאן מציין שבמחלקה נפתחה גם מרפאת מעקב לחולי קורונה בראשותו של פרופ' דוד שטרית. "זו מרפאה שעוסקת בשיקום חולי קורונה, ואני הייתי המטופל הראשון של המרפאה", הוא מספר. "שם גם פגשתי את החולים שטיפלתי בהם לפני שנדבקתי וגם כשהייתי חולה. אני זיהיתי אותם, הם לא זיהו אותי".

עם תחילת מבצע החיסונים הארצי היה ליויאן בין אלה שעסקו במלאכת החיסונים של צוות בית החולים. כיום הוא ממשיך לעבוד במחלקת הקורונה ומודה כי בגלל אשפוזו הוא חש יותר אמפתיה לאלה שחלו במחלה. "אני מדבר איתם הרבה יותר, כי אני כבר הייתי בצד השני. אני מספר להם מה עברתי, שיסתכלו עליי ויראו שיש להם תקווה", הוא אומר.

תחושת גאווה

זה כעשרה חודשים עובדת דועא מדלג׳, 27, מכפר קרע, כסטאז׳רית לרפואה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה. במסגרת הסטאז' היא עשתה סבב במחלקות שונות, ביניהן מיון ביולוגי לחשודים וחולי קורונה. בתחילת ינואר חלתה מדלג׳ בקורונה יחד עם משפחתה, לאחר שככל הנראה נדבקה מהם. היא נאלצה להישאר בבית עד להחלמתה. בהמשך היא שבה לעבודתה בבית החולים וביקשה לעבוד במחלקת מחלות זיהומיות א׳, המחלקה שבה מאושפזים מאומתי קורונה. היא לא תיארה לעצמה שאביה, נדיר, יתאשפז באותה מחלקה בדיוק ביום שבו החלה לעבוד בה. "כמי שחלתה והחלימה מקורונה, חשתי בטוחה יותר וביקשתי לסייע לצוות המטפל בחולי קורונה ולחולים עצמם", היא מספרת. "יש עומס כבד על הצוותים הרפואיים במחלקת הקורונה, וביקשתי להשתבץ במחלקה הזאת. יום לפני כן הגעתי בערב עם אבי למיון כי מצבו הידרדר והוחלט לאשפזו. יום למחרת הגעתי לעבוד במחלקה שבה מאושפזים חולי קורונה, אותה מחלקה שאבא אושפז בה".

איך הרגשת במצב הזה?
"זו תחושה מעורבת. יש תחושה של פחד מהמחלה עצמה, ואני גם לא רגילה שאבא נמצא בבית חולים. מצד שני, הרגשתי שמחה שאני לידו, לוקחת לו את כל הבדיקות, מעודדת אותו, צמודה אליו כל הזמן. בחרתי להיות צמודה אליו אפילו בלילות, כדי שירגיש יותר נוח מבחינה נפשית. כמעט לא יצאתי מבית החולים בתקופה הזאת. הייתי יוצאת רק להחליף בגדים וחוזרת. אחד הדברים הקשים עבור החולים במחלקה הוא חוסר היכולת לראות ולהיפגש עם קרובי משפחה. אני שמחה שבמקרה הזה היה באפשרותי לתמוך באבי ולעודד אותו מקרוב שיהיה בסדר".

אביה של מדלג׳ היה מאושפז שבוע במצב בינוני. "בפעם הראשונה בחיים הרגשתי תחושה של דאגה כל כך רבה, שאסור לי לפספס שום דבר: אם זה מההיבט הרפואי או הנפשי שלו", היא מספרת. "כמובן שבמקביל טיפלתי במסירות גם בשאר החולים שבמחלקה. הייתי מפיצה להם אנרגיות טובות, אומרת: 'גם אבא שלי נמצא פה'".

זה יתרון או חיסרון לטפל בבן משפחה?
"יש שמעדיפים לא לעשות זאת, אבל אני ספציפית לא יכולה שלא להיות צמודה לבן משפחה שלי, לא יכולה לעזוב אותו לבד. אני לא מאלה שעומדים בצד ומסתכלים. היו שואלים אותי למשל: 'איך את יכולה לקחת בדיקות מאבא שלך?'. למרות שזה אולי לא פשוט, אני כל הזמן רציתי לעשות את זה. כמובן שגם מאוד דאגתי. כשלמשל הייתי יוצאת החוצה כדי לשתות מים, אפילו בזמן השתייה הייתי יושבת ליד מסך הסטורציה ומסתכלת על המדדים שלו. אחרי שאבא שוחרר המשכתי לעבוד במחלקה ולטפל בו בבית במקביל. כשהוא השתחרר מבית החולים, הייתה לו תחושה של גאווה. הוא היה גאה שהייתי לידו".

תמיכה הדדית

בימי שגרה האחים אלונה וקסמן, 42, ואריי גדייב, 33, עובדים במחלקות שונות במרכז הרפואי העמק בעפולה, היא כאחות מוסמכת במחלקה כירורגית, והוא כאח מוסמך במחלקה הפנימית. הקורונה הפגישה ביניהם בעבודתם. "אחי עבד במחלקת קורונה חמישה חודשים", מספרת וקסמן. "הוא הגיע למחלקת הקורונה בגל השני, ואני הצטרפתי אליו בגל השני למשך שבועיים. חזרתי לשם גם בגל השלישי ושוב יצא לנו לעבוד יחד. לרוב, אחים לא עובדים יחד באותה מחלקה מבחינת מדיניות, אבל לא הייתה ברירה, כי היו צריכים כוח אדם. יצא לנו אפילו לעשות כמה משמרות חופפות, וזה היה מאוד נחמד. התלהבתי שיוצא לנו לעבוד יחד. גם אריי מאוד שמח, אפילו היה אוסף אותי מהבית. אחי היה יותר עם המונשמים, אני יותר עם האנשים שהיו במצב עצמאי יותר. במשך שלוש השנים האחרונות עברנו כמה דברים לא פשוטים במשפחה. איבדנו אח ואבא, ואני כמעט איבדתי את בעלי מהתקף לב. לאחי היה קשה במחלקת הקורונה, כי זה היה מזכיר לו איך שהוא היה כל הזמן ליד המיטה של אח שלנו. כל פעם כשהיינו נכנסים יחד למחלקה, הייתי נותנת לו יד, שואלת אם הוא רוצה שאעזור לו. יש לנו קשר מאוד מיוחד".

"אלונה קצת איזנה אותי", מוסיף גדייב. "היא עזרה לי נפשית, היה לי קל יותר כשהיא לידי. גם אני תמכתי בה. זה לא היה פשוט לראות אנשים נפטרים. היה מצב שהנשמנו גם בני 50. כשהגילים של הנפטרים החלו לרדת, היה לאלונה קשה מאוד לראות את זה ואני תמכתי בה".

"אחי היה עוזר לי בכל מה שאפשר, גם פיזית - למשל להחליף לחולה חיתול", מוסיפה וקסמן. "הוא גם היה מבחין אם אני נכנסת למצב שבו קשה לי לראות את מה שהולך שם. אלה מראות לא קלים, והוא היה מנסה להרגיע ולעודד. באחת השבתות, למשל, טיפלתי בשתי חולות. יומיים לאחר מכן הן נפטרו. בכיתי והתקשרתי אליו. היו גם חולים שטיפלנו בהם יחד. היינו מדברים על החולים גם מחוץ לבית החולים. טיפלתי למשל בחולה כשאחי לא היה במשמרת, ואז כשהגעתי אליו לארוחת ערב, הוא סיפר לי שהחולה נפטר. לקחתי את זה קשה אחרי שטיפלנו בו ביחד".

איך אמכם הגיבה לעובדה ששניכם עבדתם במחלקת קורונה?
וקסמן: "היא מתלהבת מכך שאנחנו אחים ועובדים באותו בית החולים. אבל כשעבדנו במחלקת קורונה היא לא רצתה מגע איתנו, ולא נפגשנו איתה בזמן הזה. למרות ששנינו התחסנו, היא מאוד דאגה. פחדה שאם אחד יחלה, השני יחלה".

כיום השניים חזרו לעבוד במחלקות המקוריות שלהם. "הספיק לי מהקורונה", מודה גדייב. "אני רוצה קצת לנוח מהמחלקה כי אלה מראות לא קלים", אומרת גם וקסמן. "אבל אני משערת לעצמי שאם התחלואה תימשך, ניפגש שם שוב".