"אנחנו ממשיכים כי אין ברירה, אי אפשר לקום וללכת באמצע המערכה"

כבר שנה וחצי שהצוותים הרפואיים בבתי החולים עובדים מסביב לשעון, מגל לגל נעשים מיומנים יותר בטיפול בחולים בקורונה, ולא רואים את הסוף. בחודשים האחרונים, על רקע מבצע החיסונים והירידה החדה בתחלואה, נסגרו מחלקות הקורונה, והיה נדמה שהרופאים והאחיות חוזרים לשגרה. אולם בשבועות האחרונים המציאות טפחה על פניהם: התחלואה החלה לעלות, מחלקות הקורונה בבתי החולים שבו לפעול, מספר המאושפזים והחולים באורח קשה עלה בהדרגה, ובימים האחרונים אובחנו כמעט 4,000 חולים מאומתים ביממה.

"כשסגרתי את המחלקה, הייתי מאוד אופטימי וחשבתי שהמחלה לא תחזור", מודה אלכס בבט, אח אחראי במחלקת קורונה במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה, המתפקד בשגרה כאח טיפול נמרץ. "חשבתי: איזה יופי, החיסונים עבדו מצוין, כמות הנדבקים ירדה דרסטית, ופתאום אנחנו רואים עלייה לא פרופורציונלית בתחלואה".

בשלושת גלי הקורונה הקודמים עבד בבט במחלקת הקורונה. "ביום שני השבוע פתחנו שוב את המחלקה", הוא מספר. "עד אז היו רק מטופלים בודדים, וכיום יש כבר צורך במחלקה ייעודית לכך".

הספקת לנוח אחרי הגל השלישי?
"ממש לא. עוד לא הספקתי להתאושש מהגלים הקודמים ומסגירת מחלקת הקורונה לפני חודשיים, ועוד פעם אני מוצא את עצמי מתמודד עם המצבים המורכבים של חולי קורונה, עם העומסים, עם העלייה בתחלואה, עם כוח אדם שלפעמים צריך להכשיר. על מנת לפתוח מחלקת קורונה היינו צריכים לגייס אנשי צוות ממחלקות אחרות כי בשגרה המחלקה לא קיימת".

מאפס למאה

על רקע הזינוק בתחלואה והעלייה במספר המונשמים והחולים באורח קשה, התחזית היא שבעוד כשלושה שבועות מספר החולים המאושפזים יכפיל את עצמו ויעמוד על כ־800, מה שייצר אתגרים חדשים עבור צוותי הרפואה בבתי החולים.

"כמובן שהקורונה לא הייתה קלה לנו, הצוותים הרפואיים, גם גופנית וגם נפשית, וברגעי הרגיעה הלא ארוכים שהיו לנו הרגשתי שדי חזרנו לנורמה, ופתאום יש שוב תחושה של חזרה לשגרת הקורונה מאפס למאה", מתאר ד"ר חובב אזולאי, רופא בכיר במחלקת קורונה במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע מקבוצת הכללית. בסבבים הקודמים הוא עבד במחלקות הקורונה ובטיפול נמרץ קורונה.

כרגע ישנם 11 מאושפזים במחלקת הקורונה של סורוקה בדרגות קושי שונות. "כולנו, כמו שאר האוכלוסייה האזרחית, חשבנו ובעיקר ציפינו שהגל השלישי יהיה האחרון, שהנה הקורונה מאחורינו", מציין אזולאי. "הקושי הוא בעיקר מנטלי - לחזור אחורה למגיפה במלוא הדרה כמו שאומרים. כולנו חזרנו להתמודד עם האתגרים שהקורונה החזירה לחיינו וכולנו חדורי מוטיבציה להתמודד עם האתגרים האלה. הקושי המרכזי שלנו הוא לראות שוב את החולים עם המחלה הקשה. למרות שאנו כבר מכירים את המחלה ויודעים לטפל בה, עדיין יש תחושת חוסר אונים אצל החולים הקשים מאוד.

כמובן שעם הזמן נהיה לנו הרבה יותר קל עם כל נוהלי הקורונה, דרישת המיגון, אנחנו הרבה יותר מתורגלים, הרבה יותר קל להתמודד עם המשפחות והמטופלים, אבל מצד שני כמובן מאוד קשה לחזור אחורה, קשה לראות מטופלים מאבדים את חייהם בגלל דברים שאפשר היה למנוע אותם. עיקר התחלואה הקשה היא בחולים הלא מחוסנים. אנחנו רואים שחולים שחוסנו חווים את המחלה בצורה קלה יותר ממי שלא חוסנו, ואני קורא לאנשים ללכת ולהתחסן".

"קשה להגיד שהספקתי להתאושש, השנה האחרונה הייתה מאוד קשה", אומרת יעל פולישוק, מנהלת סיעוד של יחידה לטיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי קפלן ברחובות. "השנה האחרונה הייתה מאוד אינטנסיבית, עבדתי מעבר לשעות העבודה, הייתי במחלקה משש בבוקר עד שבע בערב לפעמים. זה היה המסלול שלי ושל הצוות שלי - בית־עבודה - במשך שנה שלמה, אבל זה המקצוע שלי. זו הייתה שנה שלמה של מלחמה".

בין שחיקה להעצמה

"בשנה האחרונה העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית, זה חייב המון לוגיסטיקה מסביב, כי צוות שמשנע חולי קורונה צריך גם להיות מלווה במאבטחים, בצוות רפואי, וגם אנחנו כמובן היינו צריכים להיות ממוגנים", מספר אלכסיי פיליפנקו, מנהל שינוע במרכז הרפואי לגליל בנהריה.

"היינו משנעים את חולי הקורונה בין המחלקות לפי מצבם ולבדיקות למיניהן. בגל השני עבדנו 12 שעות ברציפות. בקורונה היינו צריכים לתת טיפול מאוד מסור ובטוח לחולי קורונה, ובמקביל היינו צריכים לדאוג גם לצוות שלנו שלא יידבק ולהמשיך לתת שירות לכל המחלקות של המרכז הרפואי. זה לא היה קל מבחינה לוגיסטית, אבל עמדנו במשימה".

עכשיו אתם שוב בתמונה?
"ידעתי והבנתי שזה יכול להיות שוב על הפרק, אבל אחרי הגל השלישי הלחץ ירד מאיתנו, והיה די שקט. חזרנו לשגרה יומיומית מבחינת שעות העבודה ואופי העבודה. ואז פתאום זה התפוצץ לנו בפנים ושוב התווספה עבודה של מטופלי קורונה. זה שוב מצריך המון לוגיסטיקה מסביב, צוותים מיוחדים שנלווים לכל מערך השינוע. זה כמובן שוחק כי העבודה הקיימת לא בורחת מאיתנו.

העבודה עם חולי קורונה מתווספת לצוות הקיים שלא מתוגבר. זה שוב מצריך העלאת שעות עבודה לאנשים, וזה בכלל לא פשוט. נפשית זה גם מלחיץ, אנשים עוברים מצבי לחץ לא פשוטים, אבל אנחנו מנסים להתמודד עם זה כי אין לנו הרבה ברירות. אנחנו כמו בשדה הקרב, חייבים לבצע, והמרכז הרפואי תומך בנו אם יש צורך".