יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בהסתדרות הרפואית, ד"ר צבי פישל, שוחח עם אלון גל וליאת רון ב-103FM על מצב המרפאות הפסיכיאטריות מאז פרוץ הקורונה: "כרגע, כשמישהו חדש נכנס למעגל הפסיכיאטריה, מישהו אחר נדחק". נוסף אליו, התראיינה ענבר (שם בדוי), נערה בת 17 עם קשיים נפשיים, וסיפרה על חוויותיה במחלקה הפתוחה: "בגלל ההגבלות, יש הרבה פחות ילדים ממה שיש בדרך כלל, אלו ילדים שצריכים את הטיפול במסגרת".
ענבר (שם בדוי), הגיעה לטיפול במחלקה פתוחה. למה הגעת למחלקה הפתוחה?
"הייתה לי תקופה מאוד קשה עוד לפני הקורונה. סבלתי מדיכאון שמלווה בחרדה. הרגשתי שזה המוצא האחרון שלי לפני שיקרה משהו בלתי הפיך. הייתי בטיפול פסיכולוגי לפני, והפסיכולוגית המליצה לי ללכת למחלקה הפתוחה, ויחד הגענו למחלקה שזה הדבר הכי טוב בשבילי".
כמה זמן חיכית עד שהתקבלת לטיפול?
"זה היה עניין של חודשים, והייתה הידרדרות במצב שלי. שמעתי שיש ילדים שחיכו חצי שנה ויותר. אם לא הייתי מגיעה לשם בזמן אחר - כנראה שמשהו היה קורה לי".
מספר הילדים במחלקה מצומצם בגלל הקורונה?
"כן. בגלל ההגבלות יש הרבה פחות ילדים ממה שיש בדרך כלל. אני מאמינה שאמורים היו להיות שם בערך 20-30 ילדים".
כמה זמן ילדים נמצאים בממוצע במחלקה פתוחה?
"בין חצי שנה לשנה. אני מכירה גם כאלה שישבו שם גם שנה ויותר. חשוב לזכור שמדובר בילדים שנמצאים במצוקה נפשית מאוד גדולה".
את אומרת שמגיעים לשם ילדים שמגיעים לשם במצב קריטי, לא מיועדים למחלקה סגורה, אך אם לא יטופלו במהרה, הם ימצאו את עצמם שם, או משלחים יד בנפשם.
"לגמרי, הם כמובן לא במצב שיכולים לפגוע בעצמם, אבל אלו ילדים שנמצאים במצוקה נפשית גדולה וצריכים את המסגרת ואת הטיפול כדי להגיע למצב שהם מתאזנים".
הקורונה האיצה וגרמה להחמרה במצב שלך?
"חד משמעית כן. חוסר השגרה, העובדה שכולם לחוצים מסביבי, זה גרם לבעיה להתפשט מאוד מהר. למזלי, הם הצליחו לייצב אותי בצורה טובה והצלחתי לעמוד על הרגליים".
האם את ממליצה על הטיפול?
"לגמרי. יש סטיגמה, אבל צריך לסיים עם הדעות הקדומות ואת האגו. אנשים עוברים תהליך מאוד משמעותי שמעצב אותך כבן אדם ועוזר לך לעמוד על הרגליים ולהמשיך לחיות".
ד"ר פישל, מה דעתך?
"לצערי, אנחנו עומדים על מעל 100 אחוזי תפוסה בכל המחלקות בכל בתי החולים בארץ, אבל המחלקות זה לא שם המשחק. לגבי הקורונה: אנחנו כל כך זקוקים לאנשים שיסכימו לספר על תהליכים שהם עוברים, על המצוקות, בדיוק כדי לחבר אנשים עם אופציות טיפוליות כדי שלא יישארו לבד ולא יגיעו למצוקות הרבה יותר קשות ממה שהם צריכים להגיע. אני חושב שאנחנו בקורונה באמת נתקלים בהרבה יותר מצוקות, המצוקות הולכות ומחמירות. אם בהתחלה המצוקות היו ברמה של טלפונים לקווים החמים, לאט לאט אנחנו רואים שזה הולך ומחמיר. התגובות מחמירות, העוצמות מחמירות, ואנשים מגיעים יותר ויותר למרפאות הפסיכיאטריות".
אבל הם לא מקבלים מענה. למה אנשים צריכים לחכות בתור כשמצבם כל כך קשה?
"מדי כמה שבועות אנחנו פונים למשרד הבריאות ואומרים שיהיו כאן בערך עשרה אחוז של אנשים שיזדקקו לטיפול פסיכיאטרי בנוסף ל-4% שכבר זקוקים לטיפול זה".
כמה כסף אתם צריכים?
"בכדי לטפל במערך אנחנו זקוקים מיידית לעוד 200 מיליון שקלים. רק ככה נוכל להוסיף עוד שעות טיפול במרפאות הקהילתיות".
