הירידה הכללית בתחלואה בימים אלה נותנת את אותותיה גם בחברה הערבית, אך במגזר עדיין נאבקים על המשך הורדת התחלואה הקשה. אתמול, מתוך תשעה יישובים אדומים שנותרו בישראל, שמונה היו מהמגזר הערבי.
“עד תחילת ספטמבר עמדנו על 10% מהתחלואה בישראל, ועם פתיחת שנת הלימודים החלה עלייה משמעותית וזן הדלתא נכנס לתמונה אצלנו, באיחור של חודש”, אומר איימן סייף, פרויקטור הקורונה לחברה הערבית. “ביחד עם החזרה ללימודים, חתונות ואי־הקפדה על הנחיות, הגענו למצב שבו היינו כ־%40 מהתחלואה היומית הקשה במדינה. זה גם המצב בשבוע האחרון. בחודש ספטמבר בחברה היהודית היו הרבה חופשים וחגים, ואצלנו היה שילוש של כמות הבדיקות. כך הבנו שעיקר התחלואה הוא בגילי 0־18, ושם התמקדנו”.
עד לאחרונה היה שיעור המאומתים במגזר גבוה פי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית. כמו כן, היו 63 יישובים אדומים, מתוכם 58 מהמגזר. בעקבות כך שוחח ראש הממשלה נפתלי בנט עם מנכ"לי קופות החולים ודרש להתמקד בהגברת מבצעי ההתחסנות בציבור הערבי. מה שהוביל לשינוי אטי הוא תוכנית ייעודית שיצאה אל הפועל וכוללת עידוד התחסנות בבתי הספר, הגדלת מספר מתחמי החיסונים, הסברה ברשת וקמפיין ייעודי למגזר.
%37 מהחולים קשה בבתי החולים עדיין באים מהמגזר. איך אתה מסביר את זה?
“יש לכך שתי סיבות עיקריות: יש הרבה מחלות רקע בחברה הערבית כמו סוכרת, עישון וכו’, ולכן מלכתחילה יש מצבי סיכון. בנוסף, האוכלוסייה מגיעה בשלב מאוחר יחסית לבתי החולים, ולכן רבים הופכים לחולים קשה. החולים קשה צעירים יותר אצלנו מאשר בחברה היהודית, והרוב המוחלט של החולים קשה אינם מחוסנים”.
קשה להשיג את הנתונים העדכניים כיום לגבי תחלואה והתחסנות לקורונה במגזר. מטה ההסברה “מגן לישראל” למאבק בנגיף העבירם באופן חלקי, ללא התייחסות לפן ההשוואתי. הנתון שכן הועבר מטעמו של סייף מצביע על %67 מחוסנים במגזר במנה ראשונה בלבד, ו־%52 מהמגזר שכבר התחסנו במנה שלישית.
כיצד אתם מתמודדים עם סוגיית ההתחסנות?
“מתוך 1.8 מיליון אזרחים ערבים, שבתוכם גם אוכלוסיית מזרח ירושלים ותושבי הדרום, אם מפחיתים את גילי 0־12, נשארים 1.32 מיליון בני חיסון. מתוכם מיליון התחסנו ונשארו כ־300 אלף שלא קיבלו מנה ראשונה של חיסון. בכל הנוגע למנה שלישית, אנו עומדים על כ־%50 שהתחסנו. גדלנו משמעותית בחודשיים האחרונים, ושיעור בני ה־50 ומעל שקיבלו את המנה הראשונה עומד על יותר מ־%86".
יחד עם זאת, שיעורי ההתחסנות בכפרי הפזורה וביישובים כמו עילוט, ערערה, רהט ולקייה עומדים על בין 23% ל־%33 בלבד. לא מעט אתגרים עמדו בפני גורמי השטח, ובראשם חוסר האמון בממסד. “בתחילת מבצע החיסונים היו שני אתגרים: הראשון הוא שהנגישות של האוכלוסייה הערבית לחיסונים הייתה נמוכה והיו מתחמי חיסון בודדים", אומר סייף. "פתרנו את זה, וכיום יש 137 מתחמי חיסון. אומנם לא עובדים יום־יום, אבל בגדול יש זמינות שגדלה מאוד. בנוסף, מגיעים לכל יישוב גם בפזורה הבדואית, כולל מאמץ פרסומי חזק, אבל ההיענות שם נמוכה מאוד. האתגר השני הוא מודעות, הסברה ופייק ניוז, שהתבטא בעיקר בקרב האוכלוסייה בדרום. אנחנו עובדים על הסברה. ישנם שלושה משרדי יחסי ציבור שעובדים איתנו על קידום ההסברה: אחד לבדואים, אחד במזרח ירושלים והשלישי ביתר הארץ”.
באילו כלים השתמשתם לעידוד התחסנות?
“פילחנו את האוכלוסייה וראינו שקבוצת הגיל של בני 12־15 לא רוצים להתחסן. עשינו קבוצת מיקוד ובדקנו מה החשש שלהם. גילינו שהשיח של משרד הבריאות לא מתאים לגיל שלהם, והמסר לא עובר טוב. חסר להם מידע מדעי רפואי שמדבר בשפה שלהם על חשיבות החיסון. לקחנו משפיענים ברשתות החברתיות מהחברה הערבית, וביחד עם רופאים עשינו סרטוני הסברה איתם. זיהינו שגם ההורים הם גורם משמעותי כי הם משפיעים על הילדים וגם על הוריהם הקשישים. החשש שלהם היה מהשלכות החיסון, תופעות לוואי. יש הרבה פייק ניוז שזה פוגע בפוריות. קיימנו וובינרים של הורים עם רופאים שענו על השאלות. ברמה היישובית, מתקיימים מפגשים עם משפחות, שיתוף פעולה עם ראשי רשויות ומנהיגות דתית מקומית”.
היכן נותרו הקשיים?
“הקושי הכי גדול שלנו כעת הוא בגילי 12־15. עכשיו המאמצים ממוקדים במנה השלישית. אומנם גדלנו כאמור לכ־%50 התחסנות במנה השלישית במגזר, אבל אני רוצה להגיע ל־%85. אנחנו מתקדמים. חשוב לי להעביר את המסר שיש שיפור ועושים המון מאמצים, וכן, גם לומדים מטעויות עבר ומתקדמים”.
להבין את השטח
לפי נתוני סקר במטה ההסברה, 75% מהציבור הערבי שאינם מתחסנים – נוהגים כך בשל חשש מתופעות הלוואי. הפער טמון כאמור, בין היתר, בחוסר האמון של הציבור הערבי בממסד ובשליחיו. “זה מתחיל בכך שלא חושבים בערבית. ההסברה והנהלים מתקיימים רק בעברית”, אומר פרופ’ פאהד חכים, מנהל בית החולים האנגלי בנצרת. “יש מחשבה רק על מרכז המדינה, והמתווים הם כלליים. לא נותנים משקל להבדלים תרבותיים משמעותיים ביותר, כגון איך אזרח יתנהל בנוהל חתונה, איך להיכנס למסגד או לכנסייה. יש פה אלמנטים תרבותיים שונים. החברה הערבית עובדת מהבטן ומהלב ופחות מהשכל, וצריך לבוא אליה עם הרבה לב. השיטה של הורדת החלטות מלמעלה למטה לא עובדת. צריך לבוא בשיח, בגובה העיניים, מלמטה למעלה. ללכת ברחובות ולהסביר ולענות על שאלות. התפקיד של פרויקטור החברה הערבית הוא להוות צינור דו־צדדי. להעביר את מה שהממשלה מחליטה ליישום ולהעביר מסרים מהשטח לתוך הקבינט. אבל זה לא תמיד עוזר. אני אומר דברים בישיבות, ולא תמיד זה מתממש”.
אילו עוד פערים תרבותיים צריכים לבוא לידי ביטוי בהסברה?
“בעקבות המגיפה נדרש להימנע מהפגנת חיבה וחום. זה נוגד את הטקסיות שלנו, וזה לא ישתנה לפתע בגלל החלטה. אז מה עושים? צריך לאפשר אלטרנטיבה. קודם כל להבין שיש רבדים שונים גם בחברה הערבית. גם הצפיפות תורמת להדבקה. אנו חיים בכפרים בצפיפות. מדובר בחברה משפחתית. קיבלתי למשל טלפון מחוקרת אפידמיולוגית שביקשה להבין מה פשר המנהג שבו 30 גברים מקלחים את החתן ביום חתונתו. אלו מנהגים שלא ניתן לשנות ביום. במקביל, מתקיים גם מיזוג גדול בין החברות. סביב נצרת יש תושבי כפרים רבים שלומדים בה ומגיעים אליה. חשוב להבין את השטח. זה קורה, אבל לא ברמה הכי מהירה והכי ישימה. אם אני צריך לחסן בני 12, צריך לדבר איתם ולא עם הורים ורופאים. ואם יש בעיה עם בני 60 ומעלה, צריך להגיע אליהם”.
החברה הערבית אינה מקשה אחת כמובן: כפריי הפזורה בדרום אינם דומים לתושבי מזרח ירושלים שאינם מתנהלים כתושב נצרת או אום אל־פחם. “מאז שהחלה הקורונה החברה הערבית נחלקה לכמה רבדים: אנשים שלא האמינו שהקורונה בכלל קיימת, אלה שמביטים מן הצד וטוענים שלצד המחלה יש המון פוליטיקה, ואלה שלוקחים אותה מאוד ברצינות”, אומר פרופ’ חכים. “אני עסוק המון בלשכנע אנשים ולייצר אמון, שזו אחת הבעיות הקשות שלנו. נוצר מצב שהוטלה אשמה על החברה הערבית כולה, אבל אני לא אומר לחולה עם סרטן שבגלל שעישן הוא אשם שחלה”.
איך מעודדים התחסנות?
“היום זה השתפר מאוד. נפגשנו עם הילדים, ביקרנו בבתים והבנו שצריך לדבר אליהם באמצעות משפיענים ברשתות. לא ברדיו, ולא דרך השייח' או הכומר. הם לא ישפיעו עליהם. הבנו שהמניע שלהם אחר. הם רוצים תו ירוק כדי לא להיכלא בבית, ומסר בריאותי לא ידבר אליהם. לכן המסר הפרסומי שונה לאיך הם ירוויחו מהחיסון, וזה עבד”.
מה לדעתך נדרש עוד לבצע?
“צריך להשקיע הרבה יותר כסף כי ההסברה היא נקודתית עד כה, ויש צורך בשינוי תודעה ציבורית. החברה הערבית בסופו של יום היא מבינה ומחבקת. אחד הדברים הקשים היה לקחת מהחברה את מנהג האירוח של אנשים בבית. נאלצנו גם להשתמש באבטחה כדי לעצור את התופעה. גם הקורונה הכלכלית משפיעה. לא מדובר בתעשיית הייטק, ורוב העסקים קרסו. אני מכיר אנשים שהיו מעדיפים להידבק ולמות מאשר לא לגמור את החודש. בנוסף, ראוי להקדיש יתר תשומת לב לדור הילדים שגדל בתוך הקורונה, יהודים וערבים כאחד. חלקם מבוהלים ולא רואים עתיד, חשופים כל הזמן לביטויים של מוות, מחלה וכו’”.
הגיע באיחור
לפרופ’ ניהאיה דאוד, חוקרת באוניברסיטת בן גוריון ומומחית בבריאות הציבור, יש ביקורת רבה על הטיפול בקורונה, והיא סבורה שהתושבים הערבים סובלים מהקורונה יותר מאשר האוכלוסייה הכללית. “מדובר באוכלוסייה עם גורמי סיכון בריאותיים רבים, ובמצב סוציו־אקונומי נמוך בפריפריה", היא אומרת.
“יש אינטראקציה בין מצב כלכלי לבין לאום בארץ. המיקום בפריפריה מייצר פחות שירותי בריאות. מתחילת הקורונה ניחשנו שהיישובים הערביים יהפכו לאדומים בשל הפגיעות של אוכלוסייה בסיכון. זה אומר מבחינת קובעי המדיניות השקעה גדולה יותר באוכלוסייה זו כדי שתתגבר ותשתווה לאוכלוסייה הכללית. אבל לא ראינו את ההשקעה הזו. זה הגיע תמיד באיחור לכל אורך הדרך. הסברה, תחנות בדיקות, חיסונים והנגשתם - גם הגיעו מאוחר. בנוסף, הייתי מצפה שאנשי מקצוע יטפלו בחברה הערבית, ואת זה אנחנו לא רואים. הפרויקטור והצוות שלו הם לא אנשי מקצוע בתחום בריאות הציבור. לוקחים אנשים שהם לא אנשי בריאות ולא מבינים איך מחלה זיהומית עובדת, ולכן הדברים הופכים לטכניים ולא יחלחלו לאוכלוסייה. הסוגיה הזו יושבת על בעיה אינהרנטית קשה מאוד בתוך משרדי הממשלה: מינוי ממונים שלא מיומנים מקצועית, רק כי הם גם ערבים. אני יכולה לספור ערבים בודדים שמונו לתפקידי טיפול בקורונה מתחילתה”.
יש לך ביקורת קשה גם על תחום ההסברה.
“הגישה שדוברות משרד הבריאות בערבית הציגה בעבר היא פאסה. האשימו את האוכלוסייה. לצורך העניין, בסוגיית החתונות היו גם בחברה החרדית, אבל זה הוצג כבעיה של המגזר. מנהלים את זה לא נכון ומסתכנים בשיעורי תמותה גבוהים”.
פרופ’ דאוד זועמת על נתוני התחלואה הגבוהים שלדבריה ניתן היה למנוע: “הטיפול בקורונה בחברה הערבית אינו מקצועי. בסופו של דבר, זה מעגל שפוגע בכולם, גם באוכלוסייה היהודית בכלל הארץ. אנשים כמונו צריכים לשבת סביב שולחן קבלת החלטות ולעזור לקובעי מדיניות לנהל את המשבר בחברה הערבית. צריך לשאול למה משרד הבריאות לא נותן אמון באנשי מקצוע ערבים שישבו ויקבלו החלטות יחד סביב השולחן”
