ננסי ברנדס: "בלי המוזיקה, לא היו מעריכים אותי כסטנדאפיסט"

מאז שהוא זוכר את עצמו, ההומור היה חלק בלתי נפרד מחייו של ננסי ברנדס. יתרה מזאת, הוא היה עבורו חבל הצלה. “הייתה לי ילדות אומללה, ההורים שלי לא בדיוק ידעו איך להתמודד איתי ואיך לגדל בן יחיד", הוא מספר. “הם רצו להתגאות בי ולא נתתי להם סיבה, כי הייתי גם התלמיד הכי גרוע בבית הספר. הם גרמו לי להרגיש שאני אכזבה".

כבר בגיל 5 גילה ברנדס את ההומור ככלי הישרדותי. “הבנתי שאם לא אשתמש בהומור כדי להצחיק אותם או את הסביבה, לא אצליח להתחבב עליהם ולהתחבר אליהם", הוא נזכר. “בכל תקופת בית הספר הייתי ‘ליצן הכיתה’ והפרעתי למורים. זרקו אותי מיותר מ־12 בתי ספר. ההומור היה הדרך שלי לגרום לאנשים לאהוב אותי".

מה כוחו של ההומור בעיניך?
“ההומור הוא נשק לא קונבנציונלי. זה בומרנג. אם אין לך מינון, ההומור יכול להפוך אותך לאדם דחוי, לא רצוי, פתטי וכפייתי. כמה פעמים קרה לך בחיים שהיו חבר’ה שסיפרו לך בדיחות לא מעניינות שהתפללת שהבן אדם יעזוב אותך? יש מקרים שזה כבר לא הומור אלא טרור".
בימים אלה משיק ברנדס מופע סטנד־אפ חדש בשם “ועכשיו ברצינות" (הופעת בכורה ב־12 במאי בתיאטרון גבעתיים, וב־26 במאי בגריי יהוד), שבו הוא משלב מוזיקה עם סיפור חייו בצורה הומוריסטית. “המופע מספר על חיי מהילדות שלי ברומניה כבן יחיד ולא כל כך רצוי, דרך העלייה שלי לישראל והחוויות שלי כעולה חדש. אחר כך אני מספר על העבודה עם גדולי האמנים, על מערכות היחסים שלי, על הבת שלי החרדית, ומסיים עם הלידה שלי מחדש לאחר שאושפזתי בבית חולים עם חיידק טורף. אדיר מילר פעם אמר לי שסידרתי את החיים שלי כדי שיתאימו לסטנד־אפ שלי".

שם המופע מזכיר מאוד את המשפט הקבוע שערן זרחוביץ’ אומר בחיקוי שלו לדמותך ב"ארץ נהדרת". מה חשבת על החיקוי?
“קודם כל אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי ‘עכשיו ברצינות’ וזה תפס. זרחוביץ’ חיקה אותי באיזה שבע תוכניות וזה אחד הדברים המדהימים שקרו לי בקריירה. אנחנו חברים מאוד טובים ואין בחיקוי מטרה לפגוע אלא לכבד. הוא משתמש בחיקוי במשחקי מילים שאיתם התחלתי את הקריירה, למרות שעשר שנים אני לא מספר בדיחות כאלה אבל מה אכפת לי? הוא עושה חיקוי מצחיק וזה משעשע אותי".

“כמו בבית סוהר"

ברנדס (עוד רגע בן 77), שנולד וגדל בבוקרשט שברומניה, מצא נחמה לא רק בהומור אלא גם במוזיקה. בגיל 4 החל לנגן בפסנתר ולימים אף למד בקונסרבטוריון ומחזיק בתואר שני בניצוח. לפרסומו הראשון בארץ מולדתו זכה בגיל 12 כקלידן וכמעבד להקת הרוק Rosu Si Negru (“אדום ושחור") שהוקמה בשנת 1964 ונחשבה לתשובה הרומנית לפינק פלויד. “הלהקה שלנו הייתה מאוד מפורסמת, וכבר בגיל 13 הייתי ‘סטאר’. זו הייתה הערצה לא נורמלית. לא מזמן עשינו איחוד של הלהקה ברומניה והאצטדיון היה מפוצץ".

בשנת 1975, למרות ההצלחה, התשוקה שלו לישראל גרמה לו לעזוב בשיא הקריירה את רומניה ולעלות לארץ. “זה היה רגע מאוד כואב, כי בערב האחרון, לפני שעזבתי את הלהקה הופענו בפני 50 אלף איש. למחרת, כשנחתִּי בישראל, הייתי כלום ושום דבר. אפס. מצאתי את עצמי במועדון לילה ביפו כמו חולדה שמנגנת פסנתר בחושך. אם באותם רגעים לא הייתי מנתק באופן טוטאלי את העבר העשיר ברומניה, לא הייתי מתקדם. אמרתי לעצמי שלא הייתי כלום ברומניה ועכשיו אני מתחיל מהתחלה. אם לא הייתי עושה זאת – הייתי הולך לאיבוד".

למה עלית לארץ?
“ברומניה הרגשתי כמו בבית סוהר. אתה לא יכול לצאת לשום מקום. כמו כלוב זהב. התאהבתי בישראל באופן טוטאלי".
אחת העבודות הראשונות שלו בארץ הייתה כקלידן של צביקה פיק, אז בשיא הקריירה שלו, שסייעה לו להתאקלם בארץ. “בשנים 1979־1983 עבדתי עם צביקה ותופעת ההערצה כלפיו וההופעות הבומבסטיות והפקות הרוק די הזכירו לי את מה שחוויתי ברומניה", הוא מספר. “הוא החזיר אותי לרגעים היפים שלי כרוקר, אבל מיד אחרי שסיימתי את העבודה עם צביקה – לא התעסקתי עם רוק אלא השארתי את זה בעבר".

לאורך שנות ה־70 ניגן ברנדס עם מיטב כוכבי התקופה, בהם אילנית, אבי טולדנו, ריקי גל ויוני נמרי. בשנת 1981 הקריירה המוזיקלית שלו כמעבד, כמפיק וכמוזיקאי תפסה תפנית חדשה, כשהוא הוזמן לעבד את שירו של שימי תבורי “משה" בפסטיבל הזמר המזרחי.

“זה היה רעיון של הגאון הזה, אשר ראובני, שצלצל אליי יום אחד ואמר לי שתבורי הלחין שיר לפסטיבל וביקש שאעבד אותו", משחזר ברנדס. “השיר זכה במקום הראשון. כך בעצם הכרתי את שימי והתחלנו לעבוד ביחד ומאז אנחנו בלתי נפרדים. מה שכן, ברגע שהתחלתי לעבוד עם שימי, זהר ארגוב, חיים משה, מרגול וכו’ נוכחתי לראשונה לדעת שיש דבר כזה ‘מזרחים’ ו’אשכנזים’, זה מאוד קומם אותי. לא ידעתי שקיים דבר כזה. לא ידעתי שיש שתי קטגוריות של מוזיקה, שמוזיקה מזרחית היא ‘מוקצה’ ומוזיקת פופ היא ‘סוג א’. אני אדם שאף פעם לא עושה איפה ואיפה אלא אני מאוד שוויוני, לכן החלטתי להביא את הידע שלי במוזיקה בלקנית ובמוזיקת רוק לתוך המוזיקה שכונתה ‘מזרחית’. עבדתי על כולם, כי באף אחד מהשירים שעיבדתי אין מוזיקה ‘מזרחית’. קח את ‘הפרח בגני’ של זהר ארגוב שעיבדתי - אין שם שום דבר מזרחי. גם לא ב’בדד’".

מה זכור לך מהעבודה עם זהר?
“ההתחלה הייתה נחמדה. לא ניהלנו שיחות נפש או עומק אבל היינו עובדים באולפן וכשהוא שר הייתי מקבל צמרמורת. זהר היה עילוי, מלאך שהיה שר בטייק אחד למיקרופון. הוא היה מתעלה על עצמו בכל פעם מחדש. הוא היה זמר מדהים. אבל היו גם דברים לא נעימים. היו מקרים שהיינו מחכים לו שש שעות עד שהגיע לאולפן, וגם כשהוא בא הוא לא היה מתחיל לשיר בלי לקבל מזומן מראובני בכדי לקנות את החומר. לא אשכח שבשיר האחרון שהקלטתי איתו, ‘מרלן’, הוא בא עם שני חבר’ה שתמכו בו צמוד למיקרופון כי הוא היה מתנדנד. אחרי הטייק הזה אמרתי לראובני, שזהו, מספיק. עשיתי לו שלושה אלבומים והספיק לי".

“יודע להצחיק"

לאורך שנות ה־80 נחשב ברנדס לאחד המוזיקאים העסוקים בישראל: מלבד העבודה עם ארגוב, חיים משה, תבורי ומרגול, הוא גם עיבד שירים לאירוויזיון (“הורה" של אבי טולדנו, “חי" של עפרה חזה ו"דרך המלך" של גילי וגלית), לדורון מזר את האלבום והלהיט “אני חוזר הביתה", ליהורם גאון את האלבום “בפרדס ליד השוקת", לבעז שרעבי את “הלוואי", לרון שובל את “לפעמים" - ואף הלחין פסקולי סרטים (“נשיקה במצ"ח", “אבא גנוב 2").

מהן בעיניך הפסגות הגדולות בקריירה המוזיקלית?
“השיר ‘הפרח בגני’ נבחר לאחרונה בסקר של YNET כלהיט הגדול ביותר מאז קום המדינה. אתה מבין שאני חתום כמעבד על השיר מספר אחת במדינה? זו גאווה ענקית ומטורפת. לא יכולתי לחלום על כבוד כזה גדול".

מה אתה חושב על תעשיית המוזיקה כיום?
“אני חושב שהמטרה של מוזיקה היא לשמח. יש נישות לכל חובבי המוזיקה, אבל אני חושב שאם אני הולך לחתונה ושמים שיר של עומר אדם ואלף איש קופצים לרחבת הריקודים מאושרים – אז זו המטרה. אני לא מסכים עם הביקורת של מעבדים ותיקים על המוזיקה העכשווית".
בשנת 1994 החליט ברנדס לעשות שינוי נוסף בקריירה ולהביא את ההומור שלו לקדמת הבמה: “פתאום הופיע מחשב הפנטיום וכל ילד בן 14 היה יכול לעשות עיבודים ונהיה המתחרה שלי. המפיקים גם מאוד נהנו מסאונד המכונות ולא היו צריכים מעבד כמוני של כינורות, חצוצרות וחליל. העבודה שלי ירדה פלאים ולא פנו אליי יותר. לא אשכח שלילה אחד חשבתי לעצמי: ‘מה עוד אני יודע לעשות?’. אז הבנתי שאני יודע להצחיק.

“הגיתי פורמט שאין לאף אחד, כי מאז ומתמיד רציתי להיות שונה ולא להיות דומה לאף אחד, אז המצאתי הומור משולב במוזיקה. התחלתי עם זמרת אופרה, זה נמשך עם עוזי פוקס ואחר כך עם תבורי, שהציע בעצמו שנעשה מופע משותף שבו אצחק עליו מההתחלה ועד הסוף. רצנו עם למעלה מאלף הופעות בארץ ובחו"ל. עכשיו אני מופיע עם דודו פישר. מה שמיוחד במופע שלי הוא שהוא משלב בין מוזיקה ברמה גבוהה ביותר להומור, כשההומור שלי הוא אוטוביוגרפי. כולו נכתב רק על דברים שקורים לי. אני אוהב לצחוק על עצמי".

העובדה שאתה מצחיקן לא האפילה על הטייטל של המוזיקאי הרציני?
“בזמן האחרון לא פונים אליי כמוזיקאי רציני אלא כמעין פרה קדושה, נכס צאן ברזל של המוזיקה הישראלית. היום אני לא מתעסק בלעשות עיבודים לצעירים, אבל הכותרת שלי כמוזיקאי רציני לא נפגעת. אם לא הייתי מוזיקאי – לא הייתי הופך להיות מוערך כסטנדאפיסט. רק בגלל שהייתי מוזיקאי מאוד ידוע ומוצלח אז המעבר להומור היה חלק. הקהל הישראלי שונא קומיקאים עם מבטא, ואני חושב שאני היחיד שהצלחתי לתרגם את המבטא שלי להצלחה".

ב־2016 עלה ננסי ברנדס לכותרות כאשר חיידק אלים שתקף אותו הוביל לקריסת מערכות כללית. אחרי חודש במצב קריטי ועוד שלושה חודשי שיקום, הוא הצליח להתאושש.

החוויה הקשה בבית החולים והחיידק הטורף גרמו לך להיות היפוכונדר?
“החלום הכי גדול שלי היום הוא לחתום חוזה עם אלוהים שלא ישתנה כלום. לא לטוב ולא לרע. אני רוצה לסיים את החיים שלי כמו שאני מרגיש היום. אני קם בבוקר ומאוד נהנה מהחיים האלה. באמת כיף לי".

מה דעתך על המצב במדינה ועל אמנים שמביעים דעות פוליטיות?
“אני מכבד אנשים שעולים על במה ומביעים את הדעה הפוליטית שלהם. כל הכבוד להם. אני לא שייך לז’אנר הזה. זה לא מפחדנות, אבל בגלל שאין לי דעה מוצקה – אני לא מביע אותה. התפקיד שלי בעולם הוא לחבר בין אנשים, אני בעד אחדות. כשאני עולה על הבמה אני מציע לקהל להתנתק מהגיהנום בחוץ. אני רוצה שהקהל יצא אופטימי מהמופע. אסור לנו להרוס את המדינה המדהימה שלנו. הדורות הבאים לא יסלחו לנו".

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני מופיע יחד עם דודו פישר במופע ‘העולם כולו’ שמשלב הומור ומוזיקה, ובעיקר אני מתעסק במוזיקה באולפן הביתי שלי, יוצר מוזיקה והומור. אני מבלה זמן רב בכתיבת חומרים הומוריסטיים כי אני משתתף לפחות פעמיים בשבוע בפאנלים בטלוויזיה ואסור לי למחזר חומרים. המוח שלי עובד נון־סטופ על זה. אני מאושר מהחיים, בלי עין הרע".