"לפעמים אני בכלל לא חושב על אבא שלי, לא ביום ולא בלילה. ויש חודשים שבהם הראש שלי לא מפסיק לפעול על הריק הזה. מוזר, איך ייתכן שאני כולי עסוק במישהו שלא קיים ואולי הוא קיים, אבל לא פגשתי אותו מעולם. מה, מי שמוליד אותך ונעלם ואתה בכלל לא מכיר אותו יכול להיחשב לאבא?".
כך מהגג עמית, ילד בגיל בר מצווה, בן לאם יחידנית, ב"מי זה אבא שלי?", ספרה ה־13 של הסופרת והפסיכולוגית ציפי גון גרוס, שהופיע בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו ספר קסום לבני הנעורים שגם מבוגרים מסוגלים להתענג עליו בהביאו אווירה של פעם, המהולה בחידושי ההווה, כגון אינטרנט, מיילים, גוגל וקיימות. המחברת מטילה בצורה מכמירת לב אלומת אור על תופעת היחידנות, שנעשתה נפוצה במשפחות חדשות רבות, בלי הסברים מביכים, כשלקסם של הספר תורמים השפה הרזה למדי שבו, בלי זיקוקין דינור לשוניים, ואיוריה החינניים של המאיירת רון לוין.
כשהמחברת נשאלת עד כמה מעורבת הפסיכולוגית שהיא במעשה הכתיבה שלה ומשפיעה עליה, היא משיבה: “המקצוע שלי איננו משולב במתכוון בכתיבה שלי, אבל כפסיכולוגית מזה 40 שנה, המטפלת בילדים ובבני נוער, הניסיון שצברתי ויוצא מהקליניקה שלי משפיע על מה ואיך שאני כותבת; הפעם - על עמית, ילד שהגם שהוא גדל במשפחה יחידנית בלי אבא, יש לו חיים מלאים, כולל ילדה שהוא מאוהב בה וילד מהחינוך המיוחד שהוא מתחבר איתו. עם זה, כמו אצל ילדים אחרים במצבו, לא מרפה ממנו השאלה מיהו אביו".
אסנת, אמו, היא במקרה קצינה בכירה למדי?
“ממש במקרה. לדמות של האם בחרתי אישה שלצד הקריירה הסופר־תובענית שלה רוצה לממש את האמהות שלה גם אם לא יצא לה להינשא. כמו בלא מעט משפחות זה נעשה בעזרת חיבוק של סבא וסבתא תומכים. הקשר החם איתם והמגורים הקרובים שלהם הם תנאי הכרחי, המאפשר לאם יחידנית להביא ילד לעולם, כי לבד זה מאוד קשה".
ובמקרה עמית, גיבור הספר, הוא ילד ולא ילדה?
“עלית על נקודה מעניינת. מסתבר שהשאלה ‘מי זה אבא שלי?' מעסיקה יותר בנים במשפחות יחידניות מאשר בנות, כי חסרה להם ההזדהות עם האב הגבר, ובכך הסב והדודים, אחיה של אמו, אינם תחליף לאב היוצא, למשל, עם הילד לטיול".
היית ממליצה שבמשפחות יחידניות ילמדו ממערכת היחסים הבריאה שבין עמית לאמו?
“קשה לי כאן עם המילה ‘ילמדו', שאני שונאת אותה. אולי עדיף לומר שהייתי מצפה שייקחו דוגמה, כי הספר שלי הוא בהחלט לא ספר דידקטי".
מהיכרותך עם עולם הילדים והנוער את יכולה להעיד שבמציאות נטולת החום והתום שלנו יש עדיין סיפורי אהבה כמו זה שנרקם בין עמית ובין אביגיל, חברתו לספסל הלימודים?
“גם במציאות הנוכחית התופעה נפוצה החל מהכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, לאחר שעד אז בנים ובנות הם כאילו שתי מפלגות נפרדות. האהבה נשארה אותה אהבה, אבל האמצעים השתנו. אם בעבר היו כותבים פתק ושולחים דרך איזשהו ילד, היום זה הולך באמצעות הוואטסאפ. לצד הסיפור עם אביגיל, עמית נמצא בחבורה - ‘חבורה' הם אומרים במלעיל - של בנים שנפגשים באופן קבוע ומגלים סודות זה לזה".
הספר מסתיים במכתב שעמית כותב לאב שלא הכיר וממנו נצעקת ההכרזה שלו שהאב הנפקד “כמעט בכלל לא חסר לי". כלומר, אין הפי־אנד, אבל נראה שהשתחרר מהמועקה שליוותה אותו מאז שעמד על דעתו לאחר שלקראת בר המצווה שלו סיפרה לו אמו איך בא לעולם.
“לכתוב מכתב גם אם לא שולחים אותו זו עצה שאני נותנת למטופלים שלי, גם מבוגרים, לאחר שבכך יוצאות אמיתות כנות. שכן הכתיבה על הדף הריק מוציאה דברים אמיתיים ומשחררת. עמית נותן להבין שכאשר אביו אולי ירצה לפגוש אותו, לו אולי לא יתחשק, לאחר שמבחינתו העיקר הוא לדעת מיהו ומהי זהותו".
בזכות המורה
מסתבר שגון גרוס, המתקרבת ליום הולדתה ה־71, לא נהייתה סופרת באקראי. “יום אחד פגשתי ברחוב את המורה האהוב שלנו לספרות", היא מעידה. “שלמה, כך הוא נקרא, שורד שואה כמו הוריי, עם מספר על היד. ‘אמא שלכן כתבה את החיבורים היפים ביותר בכיתה', הוא אמר לבנותיי. חברה העבירה לי חיבור שכתבתי בכיתה ח' והיה מדהים לגלות בו את שני החלקים שיש בי עד היום - כתיבה ספרותית ומולה הצד הפסיכולוגי עם אוזן קשבת לזולת".
בשואה הוסתרו הוריה על ידי שכניהם בפולין ו"כשזה נעשה מסוכן, הם עברו להסתתר במשך שנה וחצי בתוך בור". לימים איתרו גון גרוס ואחיה המנוח את צאצאי מצילי הוריהם - ודאגו לכך שהם יוכרו כחסידי אומות העולם.
היא גדלה בבית של שורדי שואה, יוצאי העיר דובנא: “הם השתדלו שנגדל בתנאים הטובים ביותר שיכלו להיות. כשלא רציתי לאכול משהו, אמי הייתה אומרת, 'לנו לא היה אפילו את זה'. הוריי כמעט לא דיברו על מה שעבר עליהם בשואה. לימים התחברתי לסיפור שלהם כששידרתי לגלי צה"ל ממצעד החיים, כשאת זה הרשיתי לעצמי רק כשאמא שלי נפטרה".
אמה הייתה עקרת בית ואביה - סבל בשוק הסיטונאי בתל אביב. “המצוקה הכלכלית הייתה קשה ביותר עד שאבי נאלץ למכור את טבעת הנישואים שלו והיה הולך ברגל לשוק כדי לחסוך את דמי הנסיעה", היא לא תשכח. “לימים הוא עבר מהסבלות לחנות שרכש בשוק".
מה היו הספרים שריפדו את ילדותך?
“קודם כל היו אנציקלופדיות, שהוריי קיוו שנלמד מהן. לצדן אהבתי את הספרים של אריך קסטנר ובראשם - ‘אורה הכפולה' ו־'35 במאי' ואת משלי קרילוב".
ממה נרקמה הפסיכולוגית שנהיית?
“אולי זאת הייתה תגובה מאוחרת לשתיקה של הוריי, שכדי לא להכביד עלינו נמנעו מלספר לנו על השואה. איך אמר ידידי המנוח, הסופר אמיר גוטפרוינד? ‘השואה היא כמו כתב ברייל בשביל ילדים שגדלו בביתם של שורדי שואה, כשהילדים גדלו דרך השקעים של מה שהוריהם לא סיפרו'".
הווידוי של שלו
ב־70' היא התגייסה לגלי צה"ל, התחנה שנהפכה לביתה השני. “זה הגיע לכך שהרבה שנים הייתי אחראית על תהליך המיון של מועמדים לשירות בתחנה, כתבים, קריינים ועורכים מוזיקליים", היא מציינת. “הייתי בראש הוועדה שקיבלה לגלי צה"ל כאלה שכיום הם בעמדות מפתח בתקשורת, כמו אילנה דיין, ערד ניר, ארז טל, אברי גלעד ותמר איש־שלום".
מטעמים מובנים גון גרוס איננה חושפת את כל השמות, שאותם אפשר לנסות לחשוף: “הייתה מישהי שכיום היא בעמדה מאוד בכירה באחד מערוצי הטלוויזיה. בוועדת הקבלה טענו שהיא לא מתאימה, אבל שמעתי עליה לפני כן, כשלמדה עם בתי וידעתי שהיא משקיענית־על. ביקשתי לבחון אותה שוב למחרת. ‘תראייני אותה', אמרו לי. עכשיו היא מהדמויות המוערכות ביותר בטלוויזיה".
במרוצת השנים ערכה גון גרוס, שזכתה שש פעמים בפרס מפקד גלי צה"ל, תוכניות מסוגים שונים, לרבות תוכניות תרבות ומגזין בענייני עבודה, שעליו היא עמלה עם דני וסלי, בעבר סולן השיר “אנחנו שנינו מאותו הכפר". בתקופת מלחמת לבנון הראשונה היא הקימה עם בתיה שושני המנוחה בבית החייל מרכז לקליטת ד"שים מהחזית.
מזה 37 שנה מהדהד קולה מהתוכנית הספרותית “ספרים, רבותיי, ספרים" - “דן בן־אמוץ לא דרש זכויות יוצרים על השם" - המשודרת מאז מדי שישי בחמש אחרי הצהריים. התוכנית בשישי האחרון הוקדשה לאברהם שלונסקי, שעם קטע מרגש בקולו הוגשה במלאת 50 שנה למותו. שבוע קודם לכן, בתוכנית שהוקדשה ללוין קיפניס, התגלתה הפסיכולוגית־סופרת־שדרית גם כ...זמרת. מקרה? - “לא! רק הבוקר חזרתי עם מקהלת ‘לשיר בגיל', שאני חברה בה, מסיבוב הופעות בבולגריה".
ב"ספרים, רבותיי, ספרים" ראיינה גון גרוס את המי ומי בספרות העברית, לרבות יוסל בירשטיין, בהיותו כבר על ערש דווי ולרבות וידוי מפתיע של מאיר שלו, שאיתו היה לה קשר חם, על רומן פוליטי דמיוני שכתב על איך שהתקבלה ‘תוכנית אוגנדה', מה שהביא להקמת מדינת ישראל ב...אפריקה. כששאלה אותו היכן הספר, “בחירייה!", השיב בהומור השובב שלו.
ההספדים על הספרות היו מוקדמים מדי?
“בהחלט! מזה שנים מספידים את הספרות כשם שבעבר הספידו את הקולנוע כשהתחילה הטלוויזיה, אבל עדיין יש קהל מסור ונאמן, שאוהב ונהנה לקרוא - ולהתכרבל מתחת לשמיכה עם ספר כרוך, לאו דווקא במחשב".
בהיותך למעלה מיובל שנים בגלי צה"ל, מה תאמרי על הקריאות לסגור את התחנה?
“לדעתי, לתחנה יש תפקיד מאוד חשוב בחברה הישראלית ולכן היא לא תיסגר. התחנה משרתת את החיילים וגם את משפחותיהם, כשאגב כך היא מתחדשת כל הזמן ויש לה הרבה מה להציע למאזיניה עם שילוב של ותיקים וצעירים, שבזכותם אנחנו, ותיקי התחנה, מתחדשים, והם לומדים מהניסיון שלנו, כשיש בינינו הפריה הדדית".
ותיקה, ותיקה, גון גרוס, אם לארבעה וסבתא לשבעה נכדים, כאמור חצתה את ה־70, אך אין בכך למנוע ממנה להתייצב עם כל הלהט המתלווה לכך בהפגנות המחאה נגד הרפורמה המשפטית, כשבידיה דגל של תקווה. “שוב ושוב", היא אומרת, “זה מרגש לראות את ההמונים עוזבים את הכורסה הנוחה בבית ויוצאים להפגין בעד הדמוקרטיה".
מאיזה גיל כדאי לשתף ילדים בהפגנות?
“כמי שנכדיה באים להפגין איתה, אני חושבת שמגיל 6, כשהם מבינים במה מדובר. זה הזמן לקחת אותם להפגנה, שבה הם יכולים לקבל שיעור מהמעלה הראשונה באזרחות".