ימים ספורים לפני שהלך לעולמו, באחת משיחותיהם הקבועות, צלצל אברהם (בייגה) שוחט ז”ל לחברו הטוב גיורא מורג (79), לאחר שקרא את ספרו החדש, ואמר לו: “גיורא, איזו ילדות הייתה לך ומה היה לי. היה לי כל כך טוב, ולך היה כל כך רע. איך יצאת נורמלי?”. מורג ענה לו: “בייגה, לא יצאתי נורמלי”.
בזמן פגישה דיפלומטית: הרוסים ירו על זלנסקי וכמעט חיסלו את ראש ממשלת יוון
האישה הראשונה שנכנסה למנהרות של שיפא: "ידברו על זה עוד שנים"
העיסוק בנורמלי, עם ובלי מירכאות, הוא הנרטיב המוביל את ספרו הראשון של מורג - “קו שבר” (הוצאת כנרת זמורה דביר) – אוטוביוגרפיה אישית ומשפחתית המגוללת סיפור של שלושה דורות פוסט־טראומטיים לאורך שלוש מלחמות – מלחמת השחרור, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות ברזל. “הספר מכוון ראשית כל לצעירים, אלו שיוצאים היום מעזה, וגם לאחרים”, מסביר מורג.
"לפני עשר שנים, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, פרצה אצלי הפוסט־טראומה ששכבה אצלי מאז המלחמה. הייתי אז בפגישת חברים אצל עמוס עוז, ואז התחילה שיחה על טראומה. לידי ישב ערן דולב, שהיה במלחמה קצין רפואה פיקודי של פיקוד דרום במלחמה, והוא שאל אותי: ‘איפה היית במלחמה?’. אמרתי לו: ‘בקרב בגשר פירדאן’. והוא אמר לי: ‘אתה פוסט־טראומטי ואני ממליץ לך לטפל בזה. אני אעזור לך’. ידעתי שאני פוסט־טראומטי אבל לא רציתי להודות בזה, כל הדור שלי התבייש להיקרא פוסט־טראומטי, הסתרנו את זה ולא רצינו לדבר על זה. בסופו של דבר, מלחמת יום הכיפורים היא המניע המקורי לכתיבת הספר כי היא חיה בתוכי ואותה אי אפשר להסתיר. הגעתי אחרי 40 שנה לזה שאני סובל מ־PTSD ושאי אפשר להסתיר את זה".
"אחרי אותה פגישה התיישבתי לכתוב את מה שעבר עליי במלחמת יום הכיפורים וזה התפרסם בספר הגדוד שלנו. אחרי שהרבה מחבריי לגדוד התרגשו לקרוא את חוויותיי על המלחמה, התחלתי לכתוב על הימים שאחרי המלחמה, ובהמשך על הילדות שלי ועל החיים שאחרי המלחמה. הכתיבה על הטראומה עשתה לי טוב, הרגשתי שזו תרפיה עבורי, אז נכנסתי לזה, והמטרה הייתה לכתוב משהו שיהיה לילדים שלי. הראיתי את מה שכתבתי לכמה חברים טובים והם הציעו לי לפרסם את הסיפורים אבל לא רציתי. זה שכב אצלי שבע שנים עד שבימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית בשנה שעברה הגעתי בדרך לא דרך לכרמית גיא והיא דרבנה אותי להוציא זאת כספר".
"סיוטים ופלאשבקים"
הספר מתחיל בסיפורו של אביו, אליהו מורג, יליד פולין שעלה ארצה בגפו אחרי שמשפחתו נרצחה בשואה. בגיל שנתיים הוריו של גיורא התגרשו והוא עבר לגור עם אביו בקיבוץ ניצנים. בלילה שבין 6 ל־7 ביוני 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, צרו כוחות מצרים על הקיבוץ והחלה מתקפה כבדה, כשלצד 33 הלוחמים והלוחמות שנהרגו בקרב, נלקחו 105 אנשים, לוחמים וחברי קיבוץ, בשבי המצרי. אחד מהם הוא אביו של גיורא. “אבא שלי וחבריו לחמו בגבורה ובחירוף נפש, ללא ציוד ונשק הולם, ללא סיוע ותגבורת, אל מול כוחות רגלים, תותחים, טנקים והפצצות מהאוויר”, מספר מורג. “תשעה חודשים ישבו אבי וחבריו בכלא המצרי בעבסייה שליד קהיר ועברו עינויים קשים ועבודת פרך. כשאבי חזר הוא לא היה אותו אדם”.
מורג עצמו היה אחד מ־30 ילדי ניצנים שפונו מהקיבוץ בליל 17 במאי 1948 במסגרת מבצע “תינוק”.
איך זה בא לידי ביטוי בילדות שלך?
“זה היה קשה. הייתי מלא כעסים על התקופות האלה, אבל רק כשהתבגרתי והגעתי לגילי המופלג פשוט התאהבתי באבא שלי. תחשוב על בחור בן 22 שעולה לארץ, בגיל 24 הופך לאב חד־הורי ומגדל לבד ילד בשנות ה־40. זה ראוי להערצה. בספר אני כותב על כך שבילדות המוקדמת, כשהגננת הציגה את כל הלוחמים שלא חזרו מהשבי בחיים כגיבורים, ואבא שלי, שחזר חי, לא נתפס כגיבור, שאלתי אותה ‘למה אבא שלי לא מת?’, כי רציתי שגם הוא ייחשב גיבור. בדיעבד הבנתי שהוא סבל מפוסט־טראומה בעקבות מה שחווה בשבי, וזה בא לידי ביטוי בהתפרצויות זעם קשות. הוא ייסר את עצמו על נפילתו בשבי וחש עלבון נפש עד יומו האחרון על ‘הדף הקרבי’ שפרסם אבא קובנר ובו האשים את מגיני ניצנים שנפלו בשבי בכישלון צבאי ובתבוסתנות ערכית. זה לא נתן לו מרגוע. כשבגרתי הבנתי כמה אבי הקריב למעני וכמה זה ראוי להוקרה”.
עד כמה הסיפור שלו השפיע על הילדות שלך?
“לא קל לגדול בצלו של פוסט־טראומטי, והתפרצויות הזעם האלה שלו מאוד השפיעו עליי. זה קשה מאוד לגדול בתנאים כאלה”.
באוגוסט 1963 התגייס גיורא לחיל השריון ושירת בפלס”ר 7. בהמשך עבר קורס קצינים ובמלחמת יום הכיפורים פיקד על פלוגת טנקים. “המלחמה הזו היא קו השבר עבורי, המלחמה שבה השתנו חיי מהקצה אל הקצה”, הוא אומר. “הבוקר ששינה את חיי היה ב־8 באוקטובר 1973, בקרב אל מול גשר הפירדאן. זו הייתה מתקפת נגד הזויה, מסע התאבדות בצהרי יום. יצאנו, בפקודת המג”ד בקשר, להדוף את המצרים ללא תכנון מוקדם ומסודר, ללא מודיעין, ללא סיוע אווירי וללא סיוע של חי”ר. גדוד 19 עם 22 טנקים – מעט יותר מחצי מספר הטנקים המקובל בגדוד, להסתער על הארמיה המצרית השנייה. כבר נפרדתי בלב מאשתי, מהוריי וממשפחתי ונתתי בקשר את הפקודה שניתנה לי – להסתער. זה היה הקרב הקשה ביותר בחיי, קרב שעד היום מלווה אותי. 18 חללים ספג הגדוד שלנו בקרב הזה, 30 לוחמים נפצעו, וכל צוות הטנק שלי נעדר".
"בערב אותו היום התברר שהמתקפה הזו הייתה כישלון גדול, והמצרים השתלטו על כל שטח קו בר־לב לאורך התעלה. השאלה שמלווה אותי כל חיי היא אם הייתי צריך לבצע את הפקודה שניתנה לי ולהסתער למרות שידעתי שאין לי שום סיכוי לצאת משם בחיים, או שהייתי צריך לעצור ולסרב פקודה. עד היום אין לי תשובה לכך. את הדברים האלה אמרתי ביום הולדתי ה־60 כשמולי ישבו אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק ועמוס עוז ואחרי זה הם ניגשו אליי, חיבקו אותי ואמרו: ‘אין לנו תשובה’. שם התחיל השבר שלי, לא ידעתי מה לעשות".
איך באה לידי ביטוי הפוסט־טראומה שלך?
“סיוטים בלילות, פלאשבקים מהקרב, חוסר יכולת להתרכז ובעיקר התפרצויות זעם על רעייתי, על ילדיי האהובים ופה ושם גם על עובדים ומנהלים תחתיי, הימנעות מפעילויות ובעיקר שיתוק וחרדה בכל פעם שהייתי צריך להופיע בפני קהל. היום זה כמובן הרבה יותר מתון כי טיפלתי בזה. ערן דולב ואיטה תמרי, רעייתו של תא”ל דב תמרי, שהייתה קצינת נפגעים ראשית של חיל האוויר במשך שנים רבות, הכריחו אותי לטפל בפוסט־טראומה, אז עשיתי זאת וגם הלכתי למשרד הביטחון כדי לקבל הכרה בכך רק כדי שמשפחתי והקרובים לי יידעו שאני פוסט־טראומטי ומה שעבר עליי”.
בקיץ 1997 השתתף יאיר מורג, בנו של גיורא ששירת בצוות פלוגת ההנדסה של הנח”ל, בקרב הקשה במוצב דלעת בדרום לבנון שבו נהרג מפקדו הישיר והוכר גם הוא, בדומה לאביו ולסבו, כפוסט־טראומטי. “גם הוא נפגע נפשית במהלך שירותו הצבאי, הלום ממראה מפקדו הפצוע והמדמם בידיו", מספר מורג. "הלום ממותו ומימי הקרבות במרומי המוצב הגבוה והמסוכן בלבנון. גם הוא, בדומה אליי, ניסה להדחיק את סימני הטראומה המתפרצים מפעם לפעם, ולא רצה להכיר בפצעי המלחמה החבויים בנפשו. יש עמותה שנקראת 'שביל המחר' שמסייעת לו ולחבריו לצוות בהתמודדות עם זה”.
לבכות עם פנחס ספיר
בספר מתאר מורג גם את עבודתו רבת השנים בתחום הפיננסים כמנהל בכיר בבנק הפועלים, מספר על מחלת הסרטן שעמה התמודד וגם חולק אנקדוטות רבות מעבודתו לצד אושיות כמו ראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק ועם שר האוצר השלישי של מדינת ישראל פנחס ספיר. “כשחזרתי ממלחמת יום הכיפורים לעבודתי במשרד האוצר כעוזר לדובר האוצר דן אלפרן, ונכנסתי ללשכה של פנחס ספיר, הוא נפל על צווארי ובמשך חמש דקות הוא בכה, ובכינו ביחד”, הוא נזכר. “זה היה רגע מאוד אנושי”.
באוקטובר האחרון, כשספרו היה בשלבי עריכה סופיים, החליט לגנוז אותו: “לא חשבתי שהספר מעניין מישהו עכשיו, לאור הטרגדיה והטראומה הלאומית שאנו חווים מאז 7 באוקטובר, ואמרתי להוצאה לאור שאני מעדיף להקפיא את הוצאת הספר. בהוצאה התעקשו וכעבור כמה חודשים צלצלו אליי ואמרו שאומנם הקפיאו רבים מהספרים, אבל לדעתם הספר מאוד רלוונטי לתקופה וחשוב להעביר את נושא חשיבות הפוסט־טראומה הלאה, לדור הנוכחי. השתכנעתי ותוך ימים ספורים הספר יצא לחנויות”.
עד כמה המלחמה הנוכחית מציפה בך את הטראומה?
“אתה לא יודע כמה. כל המדינה בטראומה. מה שעברו תושבי עוטף עזה זה פי כמה יותר מהטראומה שאני עברתי. הטראומה שלי והקרב שלנו היו נניח שעתיים. אני לא יכול לחשוב על מי שסגור 24 שעות בתוך הממ”ד ומחזיק את הידית כשמנסים לרצוח אותו, הרי זה מטורף. אם האנשים האלה לא יטפלו בדברים האלה מהר הם יהיו פוסט־טראומטיים”.
המלחמה הציפה מאוד את המודעות לפוסט־טראומה.
“אני מקווה גם שיטפלו בזה כמו שצריך. לא בטוח שיש מספיק אמצעים לטפל בזה, בטוח שאין מספיק פסיכולוגים או רופאים שיטפלו בכמויות האלה. רבים מהחיילים היוצאים מעזה הם בטוח פוסט־טראומטיים ואם הם לא יטפלו בזה מיד – זה ינקום בהם בעתיד”.
לסיום, יש מסר שתרצה להעביר למי שקורא את הספר?
“אנחנו חיים על קו שבר מאז מלחמת השחרור ואת קו השבר הזה אנחנו צריכים לסיים. מלחמות הן דבר נורא וצריך למנוע אותן, זה לא מוביל אותנו לשום מקום”.