המשוררת וזוכת פרס אקו"ם על מפעל חיים תלמה אליגון־רוז מספרת בראיון למעריב לרגל יום הולדתה ה־80 על הקמת שלום עכשיו ועל הידרדרותה של מפלגת העבודה, מותחת ביקורת על התנהלות הממשלה ומסבירה איך השיר "אין לך מה לדאוג" (“תחתונים וגופיות"), שכתבה בעקבות מכתב של אחיה שהיה חייל במלחמת יום הכיפורים, הפך בגלגולו הנוכחי גם לאחד מההמנונים המזוהים עם מלחמת חרבות ברזל.
החטופה ששבה זועמת: "יש בי כעס גדול על המדינה ועל ראש הממשלה"
הקואליציה חוגגת את החופש הגדול, ורגע אחד ששבר את הלב | ארץ נהדרת
"מה שלומי אתה שואל, זו שאלה מוזרה", פותחת תלמה אליגון־רוז. "אני מפרידה בין שלומי האישי לבין שלומי הלאומי. אני לא יודעת להגיד לך באמת מה שלומי, אבל אני מוטרדת מאוד מגורל המדינה, ואני דואגת מאוד לגורל החטופים". המשוררת, זוכת פרס אקו"ם על מפעל חיים, שתציין בשבוע הבא 80 שנה להיוולדה, מתקשה להסתגל למציאות שנחתה עלינו לפני חצי שנה.
"מאז שהתחילה המלחמה אני כל הזמן מנגנת, שזה משהו שלא עשיתי בתדירות גבוהה כזו", היא אומרת. "הנגינה היא המפלט שלי בתוך הכאוס. בהתחלה ניגנתי בפני מפונים מעוטף עזה, ילדים ומבוגרים. פגשתי הורים של חטופים שאירחתי בביתי. זה היה קשה. מדי שבת אני מנגנת בעצרת של החטופים ביהוד, מביאה איתי פסנתר חשמלי ועושה שירה בציבור עם שירים שרלוונטיים לחזרה הביתה. אני גם מקפידה להגיע להפגנות ברחוב קפלן בתל אביב עם דגל ולצעוק, גם על השוטרים אם צריך".
ומה באשר לשלומך האישי?
"בגלל שאני מתפקדת טוב במצבי לחץ, ארשה לעצמי להישבר רק כשהמלחמה תיגמר והחטופים יחזרו הביתה. כשהייתי בתיכון, היה משחק שכמה ילדים מחזיקים ברזנט ובכל פעם ילד אחר קופץ עליו. זה היה נורא מפחיד, כי אם מישהו לא מחזיק טוב, אתה עלול ליפול על הראש ולהיפצע. בגלל שלחץ חברתי לא השפיע עליי, לא הייתי מוכנה לקפוץ בשום אופן. עכשיו אני מרגישה שאני מחזיקה את הברזנט של המדינה ואסור לי לעזוב אותו, כי אם אעזוב המדינה תיפול".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"בערב שישי, 6 באוקטובר, ערכנו יורם בעלי ואני ארוחת ערב עם חברים אצלנו בבית, והשיח היה סביב 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. פתאום יורם בעלי שאל: ‘מה יהיה אם 2,000 אנשים מעזה יתנפלו עלינו?', אז חבר שלו ענה: ‘ומה יהיה אם יהיו 3,000?'. הלכנו לישון, ובבוקר למחרת הבנו שאותה אמירה שסתם נזרקה לאוויר הפכה לסיוט הכי גדול ולמציאות ממשית. שמעתי כמו כולם בטלוויזיה את בכי האנשים והרגשתי כאילו אנחנו חווים את ההירושימה. בחודשיים הראשונים למלחמה הדלקתי נרות זיכרון כל הזמן, הייתי ועדיין אני באבל כמו כולם".
כשמלחמת העצמאות פרצה היית בת 4. חווית את כל מלחמות ישראל. זכור לך מצב כזה?
"לא, זו מלחמה ששום דבר לא השתווה לה ואני מקווה שגם לא ישתווה".
ימים ספורים לפני הטבח של 7 באוקטובר התראיינה אליגון־רוז בכלי התקשורת על השיר שכתבה וקובי אשרת הלחין, "אין לך מה לדאוג", שמוכר יותר בשם "תחתונים וגופיות". בקולו של עוזי פוקס הפך השיר להמנון מלחמת יום הכיפורים. היא לא שיערה שלאחר 50 שנה השיר יהפוך להמנון של מלחמה אחרת.
"מסתבר שהשירים יותר חכמים מכולנו", היא אומרת. "השיר הודיע מה זו העוצמה הישראלית. לפני 7 באוקטובר הייתה לו משמעות אחת, ועכשיו הוא זכה למשמעות אחרת, ואין מישהו שלא עשה לו קאבר בטיקטוק ושם הוא זכה למיליוני צפיות. פנו אליי כמה מילואימניקיות חמודות מקהילת 'המילואימיות' וממשרד הפרסום מקאן וביקשו שאכתוב את הגרסה הנשית לשיר, שהקליטה אסתר רדא הנהדרת. הצעתי להן יותר תיקונים אבל הן פחות הסכימו, אז התפשרתי כי זה בשירות האומה. התוצאה יצאה מאוד מקסימה".
משהו בתפיסה הפוליטית שלך השתנה מאז 7 באוקטובר?
"לא. התפעמתי מהאזרחים שנרתמו למערכה והצילו את המצב בתוך כל היגון הזה. אנחנו מדינה בלי ממשלה והכל עבד בלעדיה. אני גם כועסת על הממשלה וגם מודאגת וזו תחושה נוראית. אני לא רוצה לנסוע לחו"ל או לעזוב את הארץ, אבל אני מאוד מפחדת מהמצב במדינה. תוסיף לכך את כמות האנשים שמפונים מבתיהם ולא דואגים להם. אני עדיין בצד הלוחם שמאמין שנצליח איכשהו לעצור את הקטסטרופה".
"חברה טובה שלי שעובדת עם המפונים, סיפרה לי שפגשה את אחד המפונים בתל אביב, והוא אמר לה: ‘אמרו לנו שהשמאלנים הם אנשים רעים, אבל אנחנו פה והם מתייחסים אלינו נפלא וכל כך טובים אלינו'. הוא היה בטוח שכל התל־אביבים שמאלנים כי נתניהו בנה את זה יפה מאוד, אבל הנה, אותו בן אדם נוכח לדעת שגם שמאלנים יכולים להיות בני אדם, בדיוק כמו ימניים. עכשיו בטוח שהמפונים שהיו בתל אביב כבר לא חושבים שהשמאלנים אנשים רעים ובוגדים במדינה".
בתור מי שהייתה בעברה חברה בהנהלת מפלגת העבודה ומייסדת קבוצת פעילי המפלגה "החברים של תלמה", מה לדעתך צופן העתיד למפלגה?
"עכשיו צריך להתפקד לעבודה ולהרכיב אותה מחדש. המפלגה מוכרחה להצליח להתאושש ועל הבסיס שלה צריך להקים את תנועת המחאה ולשנות למפלגה את השם. לדעתי יאיר גולן ראוי להנהיג את המפלגה, ולצדו צריכה להיות אפרת רייטן הנהדרת".
את עדיין מאמינה בשלום?
"כן, מאמינה. אין סכסוך בעולם שלא נגמר. יכול להיות שזה ייקח עוד שנים. אני כבר לא אומרת ‘שלום עכשיו', בוא נגיד. אני מבינה שעכשיו זה לא יקרה, למרות שמתוך הכאוס הזה מוכרחה לצאת צמיחה. כרגע אנחנו מנועים מלצמוח כי אנחנו חטופים בעצמנו, אבל אפשר להגיע לזה. עם מצרים וירדן אנחנו די מסודרים. בהתחלה זה לא היה ככה, זה קרה עם הרבה תקווה ולחץ. הבעיה היא שיש לנו פה עסק עם ממשלה שעושה דברים בלתי נסלחים, וזו קטסטרופה".
מה צריך להיות הפתרון?
"הפתרון צריך להיות שתהיה עוד מדינה פלסטינית, ככה הם יוכלו להתעסק בעניינים שלהם ולעזוב אותנו. עם כל הכסף ששלחנו להם הם בנו דברים יפים ממה שאני מבינה. אבל עזוב, אני לא מדינאית. אני חושבת שהממשלה צריכה לדאוג לאזרחים והיא לא עושה את זה. היא לא מתפקדת, אין בה אנשים טובים".
עם כל זה, את בכלל אופטימית לגבי עתיד המדינה?
"לא. בדרך כלל אני בן אדם אופטימי, אבל בכל דקה הממשלה הזו עושה משהו רע ומחרבת. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן צודק במאה אחוז בהאשמות שהוא מאשים, ולא האמנתי בחיים שדבר כזה יקרה. המצב נורא. אף אחד לא מאמין, אבל מוכרח להיות טוב. אני נפעמת מהעם שלנו, זה האור בתוך החושך הזה. אני מקווה שנצליח לשפר את המצב".
המצב הנוכחי מעודד אותך לכתוב יותר שירים?
"לא כל כך מתחשק לי לכתוב, אבל כתבתי את השיר ‘עורי עורי ישראל', שהלחין קובי אשרת וביצע יהורם גאון. מה שכן, המלחמה הוציאה אותי לפרונט והובילה אותי לנגן ולשיר כל הזמן".
רוצה להיות מנהלת
אליגון־רוז היא יוצרת רבגונית: סופרת, מחזאית, תסריטאית, מו"לית, משוררת, פזמונאית ומלחינה, וגם פעילה פוליטית, ממייסדי תנועת השמאל שלום עכשיו וקבוצת "החברים של תלמה" במפלגת העבודה. "אני אדם של עשייה", היא מעידה על עצמה. "אוהבת ליצור, לעשות, ליזום ואף פעם לא מתרפקת על מה שעשיתי, אלא על מה שאני עושה ומתכננת לעשות".
היא נולדה בצפון תל אביב לעיתונאית והעורכת עפרה אליגון ולאליעזר (אליק) אליגון, ממייסדי "גדוד מגיני השפה העברית". "ההורים שלי החדירו בי את ערכי הציונות ואהבת השפה", היא אומרת. "אבא שלי, שהיה בעל משרד מדידות והמודד הראשי של הבריטים, אהב את המדינה ואותי ואת אחי גיורא באותה מידה. כל דבר טוב שקרה במדינה היה סיבה למסיבה עבורו".
היא אהבה במיוחד את ימי שישי בבית הספר בבית חינוך, כשהמורה היה מנגן על אקורדיון והיו התלמידים שרים ביחד. "ניגנתי בפסנתר מגיל 8 ואהבתי מאוד מוזיקה קלאסית, עד היום אני אוהבת", היא אומרת. "בבית הספר נהגתי לכתוב אופרטות והצגות, והייתי מאוד טובה בדקדוק, זה בא לי טבעי. קראתי מילונים ואנציקלופדיות, ידעתי לנקד ובהמשך למדתי באוניברסיטה לשון עברית".
בהיותה בת 16, לקה אביה בהתקף לב ונפטר בין זרועותיה. זמן קצר לאחר מכן התפרסם שירה הראשון "אבא שלי", שידוע בשם "לאבא שלי יש סולם". "כנערה כתבתי שיר ילדים כי הרגשתי בתוך תוכי עוד ילדה, בעצם אני עדיין מרגישה זאת", היא אומרת. "את השיר ‘אבא שלי' אמי העבירה ליפה ירקוני, שמיד העבירה אותו להלחנה לנמרוד טנא".
לאורך הקריירה כתבה עוד שירי ילדים רבים, בהם "דוד רדיו" (חוה אלברשטיין), "כפתור ופרח" (צוות התוכנית "ראש כרוב"), "הצריף של תמרי" (ריקי גל), "אלי והנחליאלי" (חנה לסלאו) ו"מעשה בלביבות" (צילה ועזרא דגן). כמו כן, יצרה סדרות טלוויזיה לילדים ("הצריף של תמרי", "החתול שמיל"), הפיקה עשרות תקליטים לילדים והוציאה לאור ספרי ילדים.
"הילדים של היום שונים לגמרי מהילדים של אז, וגם השירים והמוזיקה שהם אוהבים השתנו" אמרה, "אבל יש שירים קלאסיים שכולם מכירים. כשהופעתי בפני ילדי המפונים, ראיתי שהם מכירים את כל השירים מתוך הספר ‘100 שירים ראשונים' שהוצאתי ושקיבץ את שירי הילדים המוכרים והאהובים ביותר על ילדים בגיל הרך. כלומר, הם שרדו את מבחן הזמן וקלעו לטעם העממי".
קריירת הפזמונאות שלה התפתחה באמצע שנות ה־60, בעידודה של אמה. "הביאו לאימא שלי תקליטים של ‘צלילי המוזיקה' ו'מרי פופינס', כדי לתרגמם לעברית, ואימא הציעה שנעשה זאת יחד", היא נזכרת.
בשנות ה־60, כשלמדה באוניברסיטה, עבדה בחברת התקליטים CBS (לימים NMC) ששלוחתה הישראלית הוקמה בשנת 1964 על ידי סיימון שמידט: "סיימון הכיר את הוריי כשעוד הייתי בלול, והוא נחשב בן בית. הוא שמע ברדיו את מייק בורשטיין שר שירים שכתבתי וזימן את אימא שלי ואותי אל משרדו".
"סיימון ביקש שאפיק תקליט משירי חיים נחמן ביאליק לילדים. זה היה הפרויקט הראשון שלי, ועשיתי אותו כאילו נולדתי לזה. כשהתקליט יצא, אמרתי לאימא שלי: ‘אני רוצה להיות מנהלת תקליטי ילדים ב־CBS', וזה מה שסיימון הציע לי בעצם. סיימון ואשתו שירלי התייחסו אליי כמו לבת והם היו כמו הורים נוספים בשבילי".
בהמשך קודמה לתפקיד המנהלת האמנותית של אומני המשרד, התמקצעה בתחום ובמסגרת עבודתה יצרה באופן טבעי קשרי חברות עם הטאלנטים הראשונים של החברה, עבורם החלה גם לכתוב את להיטיה הראשונים. חוה אלברשטיין הקליטה את "שלוש אהבותיי", יהורם גאון שר את "איפה את אהובה?" ו"אל תשטה באהבה", והפרברים ביצעו את "פעם היו שם פרחים" ו"בשקט, כמעט בסוד". "עבורי, השירים שיצאו לי הם בגדר נס, הנשמה שלי מושקעת בהם", מספרת. "אני כותבת בכל פעם שאני מרגישה צורך".
במסגרת תפקידה, בין השנים 1970־1984 הפיקה עבור זמרים רבים נוספים: דויד ברוזה, יהודית רביץ, אריק סיני, שלום חנוך, אריק איינשטיין, נעמי שמר וכן את "ארץ טרופית יפה", "נואיבה", פסקול "דיזנגוף 99" ועוד.
קראנו לה כנרת
אחרי הספתח המוצלח כיוצרת, החלה לכתוב פזמונים בשרשרת והפכה לאחת הפזמונאיות הפוריות והמצליחות במדינה עם נכסי צאן ברזל שעיצבו את הפסקול המקומי. עוזי פוקס שר את השירים שלה "אין לך מה לדאוג", "ילדונת" ו"כן, כן, לא אז לא"; רותי נבון את "גשם בעתו" ו"על גג העולם"; שולה חן את "איזה יום שמח"; יהורם גאון את "ארץ צבי", "תני ידך לי" ו"שמש עולה"; גלי עטרי את "דרך ארוכה"; יוריק בן דוד את "לילה לי"; בעז שרעבי את "מוכר הגרעינים"; ולהקת פיקוד הדרום את "יונה עם עלה של זית".
מה את חושבת על המוזיקה העכשווית?
"תמיד היו טובים יותר וטובים פחות. תמיד יש אחד שיוצא דופן בייחודיותו. האומנים כיום הבינו שיותר משתלם להם כלכלית לכתוב בעצמם. אני רואה את המחשבה שכל מי שיודע לדבר עברית יכול לכתוב, אבל זה לא כך. בשפע השירים שיוצאים אני רואה חיסרון, כי השירים האלה לא בעלי חיי מדף ארוכים".
מה דעתך על שיטת הפלייליסטים בתחנות הרדיו השונות?
"לעורכים מוזיקליים יש טעמים שונים, וזה טוב. ברגע שמביאים להם רשימות ואומרים להם לנגן לפיהן ולא לפי הטעם האישי שלהם, זה מאבד את הקסם ואת הייחודיות של העורך, וזה רע. מסרסים להם את הכישרון. זה איום ונורא שוועדה מחליטה אילו שירים יושמעו ואילו לא. זה לא בסדר ומבטל את הבסיס האמנותי של העורכים המוזיקליים".
האזנת לשיר "הוריקן" של עדן גולן שייצג אותנו באירוויזיון?
"לא הקשבתי למילים, אבל יש בשיר מנגינה יפה. עדן גולן זמרת מעולה, אבל הכינו לה שיר אינסטנט".
כשהיא מדברת על הלוחמות במלחמת 7 באוקטובר וההערכה הרבה שלה הן זוכות, אליגון־רוז מתמלאת גאווה ונזכרת בזמנים אחרים: "בשנות ה־60 חשבו שאישה לא צריכה להתגייס לצבא אלא להיות בבית, להכין אוכל ולהגיש קפה כי היא עדינה מדי. כיום הלוחמות הגיבורות האלה מוכיחות אחרת".
אליגון־רוז עצמה לא גויסה לצבא בשל בעיית האסתמה שממנה היא סובלת. "כשהגעתי לגיל גיוס וערכו לי את הבדיקות לצבא, היו לי חרחורים שהסטתוסקופ זיהה מיד, ואני זוכרת שהרופא קרא לעוד רופאים לשמוע את הצפצופים, זה היה מאוד מביך", נזכרת. "עם אסתמה אפשר לגייס, אבל אני יודעת שלא הייתי עוברת את הטירונות כי איך שהייתי נכנסת לאוהל היו מאשפזים אותי".
"בגיל 18 הלכתי לאוניברסיטה וזנחתי זמנית את הרעיון של צבא, אבל במלחמת יום הכיפורים הבנתי שאני מוכרחה ללכת לצבא, כי אימא שלי תיעדה במסגרת תפקידה את המלחמה, ואחי גיורא, שבהשראת מכתבו כתבתי את ‘אין לך מה לדאוג', היה בחזית. באותה תקופה כתבתי ללהקת פיקוד הדרום את התכנית ‘חול בקפה'".
"כדי לכתוב את השירים נסעתי לדרום וביקרתי במקומות שונים. באחד הביקורים נודע לי שלחיל התותחנים אין קצינת חינוך כי אין תקן. יום אחד, כשאריק שרון ואשתו לילי, שהכרתי עוד בנעוריי, אספו אותי ברכב, הצעתי למלא את התפקיד בהתנדבות כאזרחית עובדת צה"ל. תרמתי את כל כולי למען התפקיד הזה, ושירתי שם שנה מלאה".
באמצע שנות ה־60, במסגרת הסטאז' בלימודיה האקדמיים, החלה לעבוד ברדיו. "התפקיד שלי היה להפוך את העברית המורכבת שנכתבה למגישים לקלה ולעבד אותה, כדי שלמגישים יהיה יותר קל", היא מספרת. "בהמשך קודמתי לעורכת תכניות ברדיו, ואחר כך העיתונאי והשדרן יורם רונן הציע אותי, בלי ידיעתי, כעוזרת הפקה בטלוויזיה שהייתה אז בחיתוליה. כך התחלתי לעבוד שם".
בשנות ה־70 ערכה וכתבה תסריטים ושירים לתכניות טלוויזיה ידועות כמו "ראש כרוב", "הצריף של תמרי" ו"כפתור ופרח". ב־1978 הקימה יחד עם בן זוגה יורם רוז את הוצאת הספרים כנרת (כיום כנרת זמורה־ביתן דביר), שבה היא משמשת כעורכת לפרויקטים מיוחדים ופרסמה מספר ספרי ילדים פרי עטה: "הקמנו את ההוצאה במטרה להוציא ספרים שילוו את סדרת הטלוויזיה ‘הצריף של תמרי'. קראנו לה ‘כנרת', כי אימא שלי גרה באותה עת בטבריה ליד הכנרת. בשלב מסוים לא הצלחתי לשלב בין ההוצאה לאור לבין CBS, ולמרות שהיה לי טוב בחברת התקליטים - החלטתי לעזוב".
תלמה, תעשי משהו
במקביל לעשייתה האמנותית, באמצע שנות ה־70 החלה אליגון־רוז במעורבת פוליטית, כאמור מהצד השמאלי של המפה. בשנת 1978 נמנתה עם מייסדי תנועת שלום עכשיו. "התנועה נולדה במשרדי CBS", היא אומרת. "כשראיתי את מטוסו של נשיא מצרים אנואר סאדאת נוחת בארץ - הנשמה שלי יצאה, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. כשהוא היה בכנסת כבר בכיתי מהתרגשות. כשזה קרה נסעתי לירושלים והחזקתי ביד אחת דגל ישראל וביד שנייה דגל מצרים ועמדתי ברחוב הכי מאושרת בחיים".
"ואז עבר זמן ושום דבר לא קרה. שירלי שמידט, אשתו של סיימון שמידט, שראתה בי כמייצגת של ארץ ישראל, אמרה לי: ‘תלמה, תעשי משהו!'. אז עשיתי. קיימנו ישיבה ראשונה - דוד טרטקובר, שירלי, יורם בעלי ואני, והתחלנו לבנות נבחרת שתלווה את התנועה. טרטקובר המציא את השם ‘שלום עכשיו' ועיצב את הלוגו הנהדר שלו. אני הלכתי לבית דפוס משי כדי להדפיס את הסטיקרים הראשונים. הזמנתי אליי הביתה אנשים שהכרתי עוד כשהייתי פעילה פוליטית בתנועת ד"ש בשנת 76' - והכרזנו על הקמת התנועה".
מתי הבנת את הכוח של התנועה?
"כשעמדתי בהפגנה הראשונה ונאמתי בכיכר. שלושה אנשים החזיקו לי את הבטן מרוב שהתרגשתי. היום אני יכולה לנאום בקלות".
היום התנועה יכלה לקום?
"זה ששלום עכשיו החזיקה עד עכשיו זו טעות, זה הפך להיות ממסדי. בהתחלה היינו תנועה א־פוליטית שקמה כדי לתת רוח גבית לראש הממשלה מנחם בגין לקראת שיחות השלום עם מצרים לאחר ביקורו של סאדאת, אבל ברגע שהפוליטיקה נכנסה לעניין והושמעו קולות להפוך אותה למפלגה - פרשתי כי לא הרגשתי שייכת וזו לא הייתה המטרה שלשמה הקמתי את התנועה".
אליגון־רוז מציינת כי לאורך השנים יזמה מספר פעילויות פוליטיות, ובשנת 2015, לקראת הבחירות לכנסת ה־20, הקימה את קבוצת "החברים של תלמה" במפלגת העבודה בהנהגתה, וכן הקימה את החוג לשותפות ערבית־יהודית. "בכל פעם שהרגשתי צורך פוליטי - אז הייתי פעילה. חלפו תשע שנים מאז שהתחלנו את ה'מלחמה' להדחת ביבי נתניהו. תשע שנים אני ‘נלחמת' בו ולא מנצחת, בסוף זה מוכרח לעזור. זה לא פייר", היא אומרת.
לאליגון־רוז ובעלה יורם שלושה ילדים: איתמר, דניאל והיוצרת והזמרת אביגייל רוז. "אביגייל נולדה לזה, יש לה משהו משגע ומרטיט בשירה", אומרת האם הגאה. "הטיפ העיקרי שנתתי לה זה להקשיב לעצמה, היא לא אוהבת לשחק לפי כללי המשחק של התעשייה, היא עובדת בקצב שלה. היא לא סובלת את כל נושא יחסי הציבור. כתבתי נוסחים עבריים לשירי המוזיקאי והזמר הברזילאי אנטוניו קרלוס ז'ובים שהיא הקליטה וצפוי לצאת כאלבום בקרוב. אני גאה בה מאוד".
ב־16 באפריל תחגוג את יום הולדתה ה־80, מספר שהיא עדיין לא מעכלת. "אני לא מתנהגת ולא מדברת כמו בת 80, וזה די מדהים ומפתיע אותי הגיל הזה", אומרת. "אני מופתעת שאני ממש קשישה. הגיל לא ממש מעסיק אותי. גדלתי בבית שבו אסור היה להגיד את הגיל, כי אימא שלי לא הרשתה".
את מסתכלת לפעמים לאחור על הדרך שעברת?
"כן, זה בלתי נמנע. אני די מבסוטה. מה שמעניין אותי זה שאני כל הזמן עושה דברים ולא מבזבזת את הזמן. לא מעניין אותי ללכת ולבלות, יותר מעניין אותי ליצור ולעשות דברים עם משמעות".
איך את מתכננת לחגוג את יום הולדתך?
"הבת שלי אביגייל כבר אמרה שתקיים אצלנו בבית ביום הולדתי מופע משירי ז'ובים ואז נשיר משירי אהבת הארץ, חלק שלי וחלק של אומנים אחרים".
מה את עושה בימים אלה?
"יש לי כבר כמה שנים עוזרת אישית שעוזרת לי עם כל הדברים כי אני מאוד מפוזרת, וכל הזמן קורים דברים. עכשיו ביקשו ממני לכתוב שיר, אז אני נוסעת לדרום ולצפון כדי לקבל השראה. בגדול אני נדה עם הרוח".