פסטיבל הספרים הבינלאומי בירושלים נפתח אמש (שני) בתמיכת קרן ירושלים. כמצופה האנליסטים הביאו ציטוטים וידויים. אחת מהן היא נועה ידלין, זוכת פרס ספיר שאמרה: "אני כותבת ספר. זה נשמע בנאלי; מה עוד יש לי לעשות. אבל לזמן קצר, אחרי שבעה באוקטובר, לא ידעתי אם אכתוב אותו. לא בגלל הנושא, ולא משנה מהו; בגלל החומר שממנו הוא עשוי, הספר, כלומר, מלים".
כשנתיים לאחר מותו: יצירות גונזות של א.ב. יהושע נחשפות לראשונה
ספר חדש למיכל סנונית: "משקף את המציאות הישראלית כיום"
"ספר עשוי ממלים, זה גורלו", המשיכה. "פעם זה היה בסדר, יותר מבסדר, אפילו. פעם, מלים נחשבו לחומר חזק: מצד אחד עמיד מאוד, כזה שאין דבר שאינו יכול לשאת; ומצד שני גמיש, אולי החומר הגמיש ביותר שקיים בטבע. אולי אתם מכירים את החוויה הזו: אתם קוראים משפט בספר, כמה מלים, בסך הכל, מלים שהן נחלת הכלל, גם אתם יכולתם הלוא להציבן בסדר הזה, זו לצד זו, בדיוק ככה".
"אבל אתם לא הצבתן אותן ככה, משום מה; ומרגע שהוצבו כך, משהו השתנה בעולם. בכל פעם שאני קוראת ומרגישה כך, נדמה לי שזה הכי קרוב שאני יכולה להגיע להתעלות, או לאלוהות, בחיים החילוניים שלי", הוסיפה.
לאחר מכן אמרה: "אבל בשבעה באוקטובר, בבת אחת, נחלשו המלים מאוד, למרות – ואולי בגלל – הכמויות האינסופיות שנשפכו מהן, בכל מקום, ממש שטפו את הארץ, כאילו בכוחן לשטוף גם את הדם. אבל למלים אין כוח לשטוף דם, זה דבר שהתברר בשבעה באוקטובר, לא דם בכמויות כאלה. קצת דם, איכשהו; קצת דם אפשר להקיף במלים, להגיד עליו משהו. אבל ככה? אט אט המלים נסוגו, הבינו את מקומן; מתברר שהן לא כל יכולות, בכל זאת".
"בכל אחד מאתנו - מורה, מכונאי, רופאה או נהגת - משוקע עכשיו קצת שבעה באוקטובר", המשיכה. "הוא זורם לנו במחזור הדם, כמו עירוי תדיר של עצב. במובן הזה, אולי משימתו של הסופר עכשיו קלה יותר: השכבה האנושית המשותפת, הסמויה, זו שהסופר מבלה את כל חייו במרדף אחריה - כבר חשופה מאליה. ואולי להפך, קשה יותר: כי מי צריך אותו עכשיו? איך יצדיק את רשימותיו?".
"לכל סופר קרו דברים אחרים אחרי שבעה באוקטובר, לכל אדם. הרגע שבו הבנתי שאכתוב את הספר, בכל זאת, היה זה שבו הצלחתי למשש את עצמי, להבין שאני בחיים.
נשארתי בחיים אחרי השבעה באוקטובר, למרותו; וגם המלים שלי נשארו בחיים אתי ביחד. כמוני, גם הן הרבה פחות שאננות; מודעות הרבה יותר להיותן בנות תמותה. אבל בינתיים, אנחנו חיות, והדרך היחידה שאנחנו מכירות, כולנו, לחיות, היא להפוך את עצמנו לסיפור. אנחנו לא טוענות שזה חשוב במיוחד, שזה נחוץ או אפילו מועיל; אבל ככה אנחנו יודעות לחיות, זה טבענו. זה מה יש", הוסיפה.
לאחר מכן אמרה: "כשכתבתי ספרים בעבר, היה לי מאגר מיתות מן המוכן: תאונת דרכים, צבא, התקף לב, סרטן. אם היה נחוץ לי מוות, אם נגזר גורלה של דמות לעבור מן העולם, הייתי פונה לשם: איך הוא מת? כיצד היא מתה? והייתי בוחרת: מתה כך. לכל מוות יתרונות וחסרונות; הייתי שוקלת ומודדת, ולבסוף מכריעה; ולפעמים גם סתם משחקת אותה אלוהים, כדרך שסופרים אוהבים לשחק, פוקדת על דמויותיי גורל שרירותי – כמו במציאות, שם אין מאחורי המוות שום מחשבה".
"אם יש דבר אחד שלא דמיינתי שיכול להשתנות, זה זה: מניפת המיתות ה"נורמליות", סליק האפשרויות שאפשר לבחור מהן", המשיכה. "מיתות חדשות לא באות פתאום לעולם, ומיתות ישנות, שכבר עברו ממנו, לא חוזרות אליו סתם כך. אם היתה נחוצה לנו הוכחה נוספת ליהירותנו, הנה היא: כי מוות שכבר נפטרנו ממנו – זדוני, המוני, מוות של שואה ושל פוגרומים – הפך שוב סביר, מתקבל על הדעת, בהינף בוקר אחד. הפך שוב חי".
"עכשיו אני זקוקה למוות וחושבת: אולי היא נרצחה בניר עוז? אולי הוא נחטף? אולי לא נותר לנו, לסופר, לסופרת, אלא לבקש ולהביא אל העולם טיפה של יופי; להמשיך ולשאול, מה זה אדם, למען אלה שנשארו בחיים; וגם למען אלה שמתו, לכבודם", הוסיפה.
לאחר מכן אמרה: "ואולי בעצם עוד דבר אחד. העולם זקוק לנו לא רק כי אנחנו סופרים; הוא זקוק לנו פשוט כי אנחנו בני אדם. העולם זקוק עכשיו לבני אדם שיעשו את הדבר הנכון. והרגע הזה, עכשיו ממש, הוא הזמן: לצאת לרחובות, לא עם המקלדת אלא עם הרגליים; לצעוק בגרון ניחר, במשפטים קצרים, חזרתיים ונטולי מטאפורות".
"המקום שאנחנו כותבים בו, כותבים בזכותו ולמענו, מצוי בשפל מוסרי וערכי שלא ידע כמותו; והוא מבזה את משימת חיינו, הלוא היא לכבד את האנושיות ואת האדם. אם נסמוך על ספרינו שידברו בשמנו, לא נסלח לעצמנו לעולם", הוסיפה לסיום.