התפילה היא ערוץ ישיר לנשגב, ללא ידוע. היא מעין בבואה של נפש האדם; אפשרות ליצירת אינטראקציה רב־ממדית, שלא בהכרח תחומה בזמן ובמקום מוגדר וקבוע. בשעת משבר נעשית התפילה לזעקת חיים, לקו פרשת השבר, ביטוי למשבר ולשיקום האמונה. בחודשים האחרונים מפעיל נווה שכטר, מרכז לתרבות ואומנות יהודית עכשווית בתל אביב, את המיזם "רדיו תפילות" - ספרייה מקוונת של תפילות ובקשות הלב מכל קשת הדתות, האמונות, התרבויות והשפות, המשודרות 24 שעות ביממה בתחנת רדיו אינטרנטית.
הכתבה שלפניכם חושפת את סיפורו של המיזם הייחודי, דרך ניתוח אנתרופולוגי של התפילות שנכתבו על ידי ישראלים וישראליות בזמן מלחמת חרבות ברזל. ד"ר אלעזר בן לולו, עיתונאי גלי צה"ל ואנתרופולוג חוקר דת מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל בשומרון, שהשתתף בסדנאות התפילה, מספק הצצה על רגעי הכתיבה, מציג כמה מן התפילות שנוצרו, ומנתח את רגעי הכתיבה של יוצריהן: מהטיוטות הראשונות ועד לשידור. הטקסטים הנשמעים מעל התדר מאירים את הכוונה שמאחורי המילה הכתובה ומלמדים על התמודדותה של אומה פצועה, באחת משעותיה הקשות מאז תקומתה. אומה שכל כולה – תפילה.
על דעת הקהל ועל דעת המקום
19 בדצמבר. בשבע וארבע דקות הגשתי את מהדורת החדשות של גלי צה"ל, בשבע וחמישה כבר הייתי מחוץ למבנה התחנה ביפו. היעד: נווה שכטר, בדרך לסדנת כתיבת תפילות במסגרת המיזם רדיו תפילות. במפגש שקיימתי עוד באותו יום עם האוצר הראשי בר ירושלמי, הוא סיפר לי שהתפילות שייכתבו בסדנה ייצרו אסיף תפילות וישודרו 24 שעות ביממה ברדיו אינטרנטי. מאז הרדיו משדר ללא הפסקה תפילות, בקשות ותחנונים, ופתוח להאזנה לכל אוזן.
הרעיון למיזם התגלגל כמה שנים בראשו של ירושלמי, בעל תואר ראשון באומנות מאקול דה־בוזארר בפריז ותואר שני באוצרות מגולדסמית' קולג׳ באוניברסיטת לונדון.
"דמיינתי מכונה שמייצרת תפילות לעולם במשך 24/7, מעין כוח מכני שתמיד מחזיק כוונה בשביל כל מי שצריך וזקוק לה", הוא מספר. "עם הזמן הדימוי התחדד לחוויה של תחנת רדיו. רציתי לייצר מנגנון חברתי שאין לו מגבלה פיזית, מעין משפך אינסופי שאוסף ומשדר את כמיהות הלב של כל מי שרוצה להשמיע קולו או קולה. את היכולת שלנו כבני ובנות אנוש לדמיין את עצמנו לידי בריאה, לספר ולדמיין את העולם שבו אנחנו רוצים לחיות בו. תפילה כחזון מציאות, כאפשרות ליצור מציאות אחרת, לעתים כזו הנראית למראית עין כבלתי אפשרית. הפעולה הזאת היא מבחינתי אומנות".
רומינה רייסין, מנהלת נווה שכטר, רואה במיזם מרחב בטוח ופתוח להשמעת קול של כאב ותקווה בתקופה מאתגרת זו: "אחרי 7 באוקטובר כל המדינה שלנו התמלאה תפילות. אני לא חושבת שהיה בן אדם שלא ביקש, התחנן, כעס או שפך את לבו בלילות המפחידים ובבקרים הקשים", היא מסבירה. "רדיו תפילות הגיע לאסוף את הרגישות ואת מגוון הקולות שהתגלו. הרדיו מנסה להרים את הווליום של הקול האנושי הכן, האמיץ, הרגיש, המקשיב, המייחל. להציע לכל אחת ואחד לצלול לרגע של אמת פנימית ויצירתיות שבו אפשר לזקק את מה שהכי חשוב הרגע ולהפוך את הרגש למילים. מתל אביב תצא תפילה, לכל העם שלנו, לכל העולם".
את המפגש הראשון הנחתה המשוררת הדס גלעד. זהו מפגש אחד מתוך ארבעה מפגשים שהובלו בהנחיית אנשי רוח שונים. המפגשים כללו קריאה משותפת, מדיטציות וכתיבה של התפילות. בסוף כל מפגש הוזמנו המשתתפים להקליט את התפילות שנכתבו במהלך הסדנה, ולצרפן למאגר. כמדי שבועיים היו מתקבצים כ־30 גברים ונשים, בגילים שונים, מסביב לשולחן בבית הכנסת בנווה שכטר לסדנאות הכתיבה. כל מפגש היה מעין עיסוי ליטורגי: כתיבה, בקשה, ייחול בשעה קשה של מלחמה.
הדיון בין המשתתפים – רגע לפני שכתבו את הטיוטה הראשונה – חשף היבטים תיאולוגיים ורוחניים ביחסים בין היחיד לבין האל, בין היחיד לבין המסורת ובין היחיד לבין עצמו. "יש משהו מזכך שהאני לא במרכז, כי יש משהו אחר. זו אנרגיה, חוויה של מעבר", הסבירה אחת המשתתפות והמשיכה: "בתפילה יש חוקיות, זה מלחיץ אם זה נעשה מדויק או לא"; "בתפילת רבים יש כוח, זו תחושת שייכות". לסיום התייחסה דלית (שם בדוי), חזנית במקצועה: "תפילה זאת אפשרות. התפילה היא צורה, התוכן פחות חשוב. הצורה, זה מה שחשוב".
אחר כך התכנסנו המשתתפים לשלב ב' - "טיוטת תפילה". כל אחד ואחת התבקש לכתוב לעצמו תפילה. שבע דקות, שבהן כל אחד כתב לעצמו את אשר על לבו. בנוסף שחררה הדס את המשתתפים מדבקות אמונית כלשהי: "המושג של אלוהים לא בהכרח הכרחי לתפילות שתכתבו. הנמען יכול להיות נצח, אמא, סבא... ברסלבים למשל מתפללים ליד עצים. האלוהים מתחלף, אבל התפילה היא נצחית".
ואז, באותו הרגע, מצאתי עצמי יושב וכותב תחנון לבורא עולם, בימים שבהם לירן, בן זוגי, ואני מתמודדים עם דילמה מוסרית בנוגע להמתת חסד לאביגדור, הכלב היקר שלנו. באותם הרגעים אני מוצא את עצמי כותב: "אנא אלי, היה לי עזר, בימים של כאב, רגע לפני שקט נצחי, של אבי – גדור".
סדנת כתיבה נוספת העביר הבמאי והיוצר ג'ייסון דנינו הולט, שנקט גישה פדגוגית שונה לכתיבת התפילה. "זאת הולכת להיות סדנה אחרת, כתיבה אינטואיטיבית: גם אם לא תצא מכאן תפילה, אפשר להרחיב הרבה דברים", פתח והצהיר. "נעבוד סביב שלוש מילים, באופן מפורמט: לאחל, לבקש, לדרוש". במהלך הסדנה תתבקשו לכתוב חמש דקות תפילות שנפתחות ב"אני מאחל או מאחלת", ולאחר מכן ב"אני מבקש". שימו לב לקצב של הכתיבה, למשל לפי כמות המשפטים. מי שכתב מעט, שינסה לכתוב מהר יותר... ולהפך: אלה שכתבו הרבה, דווקא נסו להשתהות. תנו לטקסטים להפתיע אתכם, תנו לגילוי להתגלות".
את המפגש האחרון הנחתה הסופרת ומבקרת התרבות ארנה קזין, ששיתפה בפתח הסדנה: "אני באה אל הרעיון הזה יותר בסקרנות מאשר בידיעה, אני אביא למפגש היבטים אוניברסליים של כתיבה ואזמין אתכם לבוא עם התפילות שלכם. משהו במפגש יהיה מבט נוסף איך לבטא את הדבר הזה - שבאתם לבטא". "הנשמה כבר יודעת, זה צריך רק לצאת", ענתה אחת המשתתפות.
לאחר מכן התנהל סבב חשוף, שבו המשתתפות והמשתתפים שיתפו במרכולתם. כל אחד חשף את תפילתו, את כמיהת הלב: השאיפה לאמהוּת, המורכבות של היחסים עם ההורים, על אמא אדמה, ואפילו מערכת היחסים המורכבת עם הגוף, עם האל ועם המדינה הפצועה.
מתל אביב תצא תפילה
מלאכת בחירת התפילות והצגתן הייתה מורכבת וגדושת לבטים. ראשית, סיווג הטקסטים לפי קטגוריות שונות (גוף, מלחמה, משפחה ועוד); שנית, לפי צורות ליטורגיות הנעות על הציר של חידוש־שימור המבנה הליטורגי המסורתי, אלמנטים ליטורגיים מוכרים, הפניות, ציטוטים מארון הספרים היהודי והישראלי. התנועה הייתה בין האישי לבין הפוליטי, בין היחיד לבין הקהילה, ובין העבר לבין העתיד. היד הכותבת לא מנותקת מצו השעה, מפעמון המלחמה, מהתופת, מהכאב. אך מצד שני, גם הכתיבה התגלתה מהולה בתקווה, באופטימיות לחדש ימים אחרים במחוזנו. להלן דוגמאות לכמה מהטקסטים המשודרים ברדיו.
יואב גולן, בן 20 מחיפה, כתב את "תחינה לפני נשיאת נשק" בהיותו בטירונות, רגע לפני שמשך נשק לראשונה. "לא הייתי רגוע כל כך לקראת זה, צפו בי הרבה חששות ומחשבות", הוא נזכר. "כשהבעתי את החשש בפני הסמלת היא אמרה שזה דבר חיובי ללמוד איך להגן על עצמנו, ואני אמרתי לה זה לא חיובי - זה חיוני. הבנתי שאני צריך משהו שיעזור לי להבין את האחריות, ושיבהיר לי למה באמת אני לומד להשתמש בנשק. התפילה לפני נשיאת נשק אמורה לקחת את הרגע שלפני לקיחת הנשק ליד ולתת מקום להבנה של למה אני נושא נשק, מה האחריות שלי ברגע שהנשק בידיי, וההבנה שלמרות התפקיד והחיוניות מדובר בכלי הרג".
את ההשראה לתפילה קיבל גולן מהתפילה בכניסה לבית המדרש ומתפילתו של רבן גמליאל בספינה בבא מציעא, כשגל מאיים להטביע אותו: "מתפילתו של רבן גמליאל, 'ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל נח הים מזעפו' לקחתי את אמירת הסיבה. הסיבה שלו למעשיו, הסיבה שלי לנשיאת הנשק. את הרצון שלו לשמור על ישראל, ואת הרצון שלי לשמור על ישראל. בימים אלה אני חושב שתפקידה של התפילה הוא להזכיר לנושאי ונושאות הנשק מה תפקידם ומשימתם, מה גודל האחריות שלהם כנושאי נשק, ולתת להם את היכולת לשמור על צלם אלוהים גם בימים טרופים אלה".
תחינה לפני נשיאת נשק
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי אֲנִי עוֹשֶׂה
וְלֹא לְשֵׁם הֶרֶג בְּכַוָּנַת זָדוֹן אֲנִי עוֹשֶׂה
אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ אֲנִי עוֹשֶׂה
כְּדֵי לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן עַל בְּרוּאֶיךָ שֶׁבָּרָאתָ בְּצַלְמְךָ.
לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי
שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי וְשֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל.
וְיִסְמְכוּ עָלַי חֲבֵרַי וְאֶסְמֹךְ עַל עַצְמִי.
וְתִתֵּן לִי הַתְּבוּנָה לִנְהֹג בְּמִדַּת הַזְּהִירוּת וּמִדַּת הָאַחְרָיוּת
בְּעֵת אֶשָּׂא כְּלִי מַשְׁחִית זֶה
בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
אסנת אלדר היא הרבה של סולם יעקב, קהילה רפורמית בזיכרון יעקב. רגע לפני שיצאה לאחת מקבלות השבת הקהילתיות, בימי ההפוגה הראשונים עם החזרת החטופים והחטופות, היא התכנסה לכתוב את תפילתה. "תחושות של שמחה וצער התערבבו בתחושה של חוסר אונים", היא נזכרת. "בציפייה דרוכה חיכיתי לשובן של החטופות, כשברקע מהדהדת הידיעה שיש עוד מאות שלא יגיעו, בעיקר אבות, בנים, בחורים, סבים. ובתוך המקום הנורא הזה אני מתפללת לסוכת שלום, שתירקם מתוך שברי חיינו".
אֱלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה!
רְאֵה אוֹתָנוּ,
הַחֲרֵדִים לְשׁוּבָם שֶׁל חֲטוּפֵינוּ
הַכֹּאֲבִים אֶת כְּאֵב הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁיַּקִּירֵיהֶן לֹא יְשֻׁחְרְרוּ
פּוֹנִים אֵלֶיךָ בִּתְחִנָּה לְקַיֵּם אֶת בְּרִיתְךָ עִמָּנוּ.
אֱלֹהֵינוּ,
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ
אַל תַּעַזְבֶנּוּ, הֱיֵה עִמָּנוּ וְשָׁמַרְנוּ בְּכָל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
הֱשִׁיבֹנוּ אֶל הָאֲדָמָה סְפוּגַת הַדָּם וְהַדְּמָעוֹת
רְאֵה בְּעוֹנֵינוּ, בְּשִׁבְרִי חַיֵּינוּ
עֲזֹר לָנוּ לִתְפּוֹר אֹתָם
כִּשְׂמִיכַת טְלָאִים
כְּסֻכַּת שָׁלוֹם
מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל בְּנֵי הָאָדָם
בדבריה מדגישה הרבה אלדר כי הפנייה אל ה׳ בעת ההיא ובעת הזו היא למקור חוסן יציב, בתקופה מטלטלת של חוסר ודאות. "לבי היה עם משפחות החטופים שחזרו ומשפחות החטופים שלא חזרו, עם חברי וחברות קהילתי שהגיעו לקבלת השבת חצויים. תחושות מבולבלות של התרגשות גדולה ועצב תהומי. כדי להצליח לשמש שליחת ציבור הייתי צריכה לקרוא לאלוהיי, שיראה אותי, אותנו. שיסייע לי ולנו במלאכת הריפוי".
מהתפילות האחרונות ניכר עד כמה הכתיבה היא ראי הנפש הישראלית הפצועה, ועד כמה היא לא מנותקת מצו השעה, ומהמרחב הכאוב והמדמם. אך מציאות הסכסוך מייצרת תפילה, כמיהה למציאות אחרת שבוא תבוא. האומן ראפת חטאב בחר לנסח את תפילתו במילים כואבות אלה:
בְּשֵׁם הָאֵם הַגְּדוֹלָה
אַל נָא תְּבַכִּי אֶת בָּנַיִךְ
דָּמָם נִגָּר – נִסְפָּג בְּגוּפְךָ הַמְּקֻדָּשׁ
בְּשֵׁם הָאֵם הַגְּדוֹלָה
אַל נָא תְּבַכִּי אֶת בָּנוֹתַיִךְ
דָּמָן נִגָּר – נִסְפָּג בְּגוּפְךָ הַמְּקֻדָּשׁ
גַּעֲשִׁי אֶת זַעַמְךָ מֵהֶהָרִים
סַעֲרִי בְּסוּפוֹת הַיָּם
לְבַל יַשְׂכִּילוּ אִמָּהוֹת הָעוֹלָם לִשְׁמֹר אֶת בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן
אֵם גְּדוֹלָה. אֵם כָּל חַי. אִמָּא אֲדָמָה – אִמָּא טֶבַע
הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה
הָאַהֲבָה הַנִּשְׂגֶּבֶת
הָאוֹר הָעֶלְיוֹן
הַחָכְמָה הָאֱלוֹהִית
הַשְּׁכִינָה הָאֵינְסוֹפִית
הַעֲנִיקִי לִי מֵחָכְמָתֵךְ
לִהְיוֹת חָפְשִׁי וּמְשֻׁחְרָר מִכָּל תְּלוּת – קִיּוּם עַצְמָאִי וּבִלְתִּי תָּלוּי
בַּנֶּפֶשׁ, בָּרוּחַ, בַּנְּשָׁמָה, הַחַיָּה, הַיְּחִידָה
לִלְמֹד לְהַרְפּוֹת, לְהַבְחִין
הַמְּמַדִּים מִצְטַלְּבִים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאוֹד,
אַךְ בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ אֵינָם מְסֻגָּלִים לִרְאוֹת זֹאת
חטאב ממקם את האדמה בתור מרכז ההתייחסות לחיים הומניים: "אני נושא תפילה זו למען האדמה. האדמה שעליה אנחנו חיים, אותנו היא מחזיקה, שבלעדיה אין לנו חיים. בני האנוש משמידים אותה, מכאיבים לה, היא ספוגה בדם לאורך ההיסטוריה, והיא סופגת זאת בשתיקה בדרך כלל, עד כאשר אינה יכולה עוד ומתפרצת - הרי געש, רעידות אדמה, צונאמי, מגיפות. אני מתפלל עבור אמא אדמה שתגיב, שתכעס, שתעניש את בני האנוש כדי שהמלחמות ייעצרו, כדי שיבינו שהטבע חזק הרבה יותר מהם ולא משנה עד כמה הטכנולוגיה תתפתח.
"אני נושא תפילה זו גם כתהליך אישי שאני עובר כאדם, לא להשתייך לאותן קבוצות בני האנוש החיים בבערות כלפי הקיום והיקום. אני מבקש ללמוד מהטבע והחוכמה הנשגבת, כדי להיות אדם חופשי ועצמאי שלא תלוי בדת, לאום ומקום - ולכן יש ללמוד להרפות ולהיות פתוח להתבוננות. הקיום דינמי ומשתנה בכל רגע נתון, ואם לא מפתחים התבוננות והקשבה לא ניתן להבחין ולהיות חלק מהשתנות זו".
קורטוב אופטימי נוסף מספק צור שני, סטודנט בן 26 מתל אביב, שכתב תפילה בהשראת התפילה לשלום המדינה. "מטרתי הייתה להדגיש ולהעביר מסר בתפילה זו, ש'תפילה' היא לאו דווקא מושג דתי ואינה משקפת זמירה דתית בהכרח", הוא מדגיש ומוסיף: "כלומר במילים פשוטות, רציתי להעביר מסר שגם חילונים יכולים לשאת תפילה מבלי לקבל קונוטציה דתית.
"בנוסף, המוטיבציה העיקרית מאחורי תפילה זו נובעת מתקווה עמוקה לראות את מדינת ישראל כהתגשמות החזון של מייסדיה - מדינה צודקת ושוויונית לכלל אזרחיה, השוקדת על התקדמות ושגשוג החברה. זוהי תקווה להשכין בה אהבה, רעות ואחווה במקום שנאה, איבה וקנאה. בתקופה הנוכחית, כאשר המאבקים הפוליטיים והחברתיים בישראל הולכים ומתעצמים, תפילה זו רלוונטית בעיניי יותר מתמיד. היא מזכירה את העקרונות המכוננים של מדינת ישראל ומבקשת שיובילו אותה להגשים את חזון הצדק, השלום והדמוקרטיה לכל תושביה".
שֶׁתְּהֵא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת ע"ו לְעַצְמָאוּתָהּ, לִכְלֵי רָאוּי לְחַיִּים טוֹבִים לְכָל תּוֹשָׁבֶיהָ.
שֶׁיִּשְׂרְרוּ בָּהּ הָאַהֲבָה, הָרֵעוּת וְהָאַחְוָה,
שֶׁיִּרְחֲקוּ מִמֶּנָּה שִׂנְאָה, אֵיבָה וְקִנְאָה.
וַתִּמָּלֵא רֹגַע, שָׁלוֹם, שַׁלְוָה וְשִׂגְשׂוּג.
מִי יִתֵּן וְתָמִיד תְּהֵא אוֹר לַגּוֹיִים.
שֶׁנַּגְשִׁים בִּמְלוֹאוֹ אֶת חֲזוֹנָם שֶׁל מְיַסְּדֶיהָ כְּפִי שֶׁנֻּסַּח בִּמְגִלַּת הָעַצְמָאוּת.
בְּרוּכִים עוֹשֵׂי הַשָּׁלוֹם וְהַחוֹתְרִים לְדוּ קִיּוּם בֵּין הָעַמִּים.
בְּרוּכִים הַשּׁוֹמְרִים עַל הַחֹפֶשׁ וְהַדֵּמוֹקְרַטְיָה.
בְּרוּכִים הַשּׁוֹקְדִים עַל בִּטְחוֹן הַמְּדִינָה.
תְּחַזֵּקְנָה יְדֵי הַמְּגִנִּים בְּעֹז וּבִגְבוּרָה.
מִי יִתֵּן וְיָשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם כָּל הַשְּׁבוּיִים וְהַנֶּעֱדָרִים.
בְּרוּכִים אַתֶּם תּוֹשָׁבֵי הַמְּדִינָה הַמְּקַיְּמִים אֶת הַמְּדִינָה בְּאֶבְרַת חַסְדֵיכֶם, וּבְיָגִיעַ כַּפֵּיכֶם.
שִׁלְּחוּ אוֹרְכֶם וַאֲמִתְּכֶם לְרָאשֵׁי הַמְּדִינָה, שׁוֹפְטֶיהָ וְנִבְחָרֶיהָ,
וּתְקָנוּם בְּעֵצָה טוֹבָה לְנַהֵל אֶת הַמְּדִינָה בְּיֹשֶׁר, בַּהֲגִינוּת וּבְאַהֲבָה.
בָּרוּךְ עֲמַל כַּפָּיו שֶׁל הָאָדָם הַיּוֹצֵר, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיַּמְנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, לִחְיוֹת בִּמְדִינָתֵנוּ.
אָמֵן סֶלָה!
הדוגמאות הללו ממחישות עד כמה הרדיו מאפשר להמיר את התפילה מזירה כתובה לזירה ביצועית, מאוריינטציות של קדושה אונטולוגית ומסורת מיושנת למרחב של התחדשות, יצירה ורלוונטיות. כותבי התפילות מתמקמים כשחקנים משמעותיים ביצירה הדתית והרוחנית העכשווית. הם לא רק מדגימים עד כמה בשעה של אנומליה ליצירה יש מקום והתפילה היא פונקציה להשבת הסדר על כנו, אלא גם מוכיחים ניסיון להפקיע את העיסוק בליטורגיה ורוחניות מידיים ופלטפורמות אורתודוקסיות.
אין מדובר ביצירה רדיקלית וחתרנית, אלא בכזו שמבקשת למקם את הסמכות וכוח היצירה בידיו של הישראלי שבמצוקה. ארגז הכלים הרוחני המקומי, שבין היתר כולל רפרנסים יהודיים ומוטיבציה מונותאיסטית מוכרת, משמש עבור הכותבים להעביר מסרים של התנגדות להחלטות פוליטיות וביקורת על מדיניות מקרטעת, בלי להפוך לזירת מאבק נוספת בימים של מתח, אשמה וכעס. ואולי זהו כוחו של הרדיו, שכמו התפילה, אף הוא מרחב אינטימי ונסתר. כזה שתופס אותך בפקק באיילון – בין ההלכה לבין קק"ל – ומספר את סיפורה של האומה שמחכה לנס, ככתוב: ”שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן”.