כשנפתח הקמפיין ההמוני של MeToo#, ועדויות של אין ספור נשים על הטרדות מיניות החלו לזרום לרשתות החברתיות, הייתי המום. מודה ומתוודה - לא ידעתי עד כמה היקף המעשים המקוממים האלה רחב. ואני בטוח שלא רק אני הופתעתי. ולכן, הקמפיין הזה במקורו היה מבורך, כי הוא עשוי להגביר את המודעות, להרתיע גברים מלפגוע בגופן ובנשמתן של נשים, וגם לנסוך מעט ביטחון בנשים שנקלעות לסיטואציות איומות כאלה.
אלא שאז, כמו תמיד אצלנו, הכוונות הטובות והנכונות - ששיקפו עמדה רחבה - החלו “להיחטף" באמצעות מיעוט קולני ואגרסיבי. במקרה הזה, נשים הרואות בכל גבר עבריין מין פוטנציאלי, ודחפו את הקמפיין קדימה, אל עבר השטח האפור הענקי, המסתורי והקדוש של יחסי גברים–נשים. אלה כבר לא היו סיפורים על גבר מבוגר שחושף את עצמו בפני ילדה; בוס ציני המציע לעובדת צעירה לעלות אליו לדירה; או שחקן ידוע השולח ידיים באופן קבוע לפרטנריות שלו ללא הסכמתן.
כולם מקרים אסורים ומכאיבים, שחוסר הצדק שמאחוריהם זועק למרחקים. השלב הבא באבולוציה סיפק דיווחים מזועזעים מתוך סיטואציות שגרתיות של חיזור, דייט רומנטי ואפילו יחסי זוגיות קבועים. לא שכל אלה מחסנים, חלילה, מפני התנהגויות אסורות. גם בעל עלול לאנוס את אשתו (וחייב לשלם על כך). אבל רוב הסיפורים שקראתי העידו במקרה הרע על חוסר רגישות, ובמקרה השכיח על פרשנות לא נכונה של המצב, מצד הגבר.
וכאן חייבים להדגיש נקודה שנשכחה בלהט הקרב. גם בשנת 2017, כשכולנו מתיימרים להיות מתקדמים וליברליים, נטל היוזמה הראשונית רובץ כמעט תמיד על הגבר. הוא זה שמצפים ממנו להתחיל, לחזר, לפלרטט. וגם זה שאמור ליזום את המגע הגופני הראשון. אותו מגע שמרגיש לפעמים כמו כניסה לשדה מוקשים בעיניים מכוסות. ומצריך לא פעם חושים חדים, הבחנות דקות והבנה מורכבת של הסיטואציה. תכונות שלא כל גבר מבורך בהן, מה לעשות.
אני זוכר את הימים הפרהיסטוריים שבהם עוד יצאתי לדייטים. היד הראשונה שנשלחה לעבר הברך הנשית. הרגשתי כמו בקפיצת בנג'י, רק בלי להיות מאובטח, ובלי לדעת איך זה ייגמר. באווירה הנוכחית, הייתי מפחד עוד הרבה יותר. וחבל, כי היד המהוססת הביאה בדרך כלל לחוויות טובות, לשני הצדדים.
ובכלל, כל נושא החיזור המיני שרוי בערפל קרב אחד גדול. מעולם לא כפיתי את עצמי גופנית על אישה. אבל בדרך אל המגע המיוחל, קרה לי לפעמים שחשבתי שמישהי מעוניינת וגיליתי שטעיתי רק אחרי שניסיתי לגעת. זאת סיטואציה לא נעימה, בלשון המעטה, אבל היא רחוקה שנות אור מעבריינות מין.
סוג אחר של יחסים שיש בהם שטח אפור מתקיים בתוך מוסד היררכי. מקום עבודה, אקדמיה, צבא, משטרה וכו'. אין ויכוח על כך שגבר העומד בראש הפירמידה ויוזם יחסים עם אישה הכפופה לו, מכניס אותה מראש לבעיה קשה. היא חוששת לסרב, שמא ינקום בה - דבר שגם קורה לא מעט בפרקטיקה, וכמובן אסור ומגונה. אלא מה? לא פעם מדובר ביחסים הנרקמים באופן טבעי. כולנו בני אדם, מקום העבודה הוא המילייה החברתי המרכזי שלנו, ואנשים נמשכים זה לזה לא רק על בסיס מקומם בהיררכיה.
מה עוד שלא פעם ההתעניינות מגיעה דווקא מצד הבחורה. וכן, כוח ומעמד עשויים להיות גורמים מושכים. האם כל גבר מבוגר וחזק, שמנהל מערכת יחסים עם בחורה צעירה שעובדת תחתיו, הוא בהכרח עבריין מין? ולחלופין, אדם בעייתי מבחינה מוסרית? אני ממש לא חושב ככה. כל מקרה לגופו.
שמעתי כבר את התשובה הגורפת לטענות שהשמעתי כאן. כשיוצאים למלחמה, במקרה הזה נגד הטרדות מיניות, אין ברירה אלא לפגוע לפעמים בחפים מפשע. אני לא מקבל את זה. גם מוסרית, כי אני לא מוכן ששלושת הבנים שלי יהפכו לחשודים פוטנציאליים מיד עם בואם לעולם המבוגרים. וגם טקטית. כי ההסלמה הזו פוגעת במאבק המקורי והחשוב כל כך. במקום ליצור מודעות ואמפתיה, היא גוררת בעיקר קיטוב.