פרולוג
בבוקר חם אחד ביולי, כשרק תשעה ימים חלפו מאז סיימנו את בחינת הבגרות האחרונה שלנו, שהייתה בהיסטוריה, התייצבנו במקום שקוראים לו בקו"ם. שם נתנו לנו מדים שנראינו בהם כמו אסירים בחאקי והעמיסו על גבנו שק שאמרו לנו שמעכשיו הוא הבית שלנו והוא בת הזוג שלנו והמשפחה שלנו והרכוש שלנו, ושקוראים לו קיטבג.
עלינו על משאית שהובילה אותנו מרחק של שעה וחצי בערך לעולם אחר וזר שקוראים לו מחנה 80. שם, בלי שום טקס או ברכת שלום או ברוכים הבאים, חיכה לנו איש גוץ אחד מצוחצח וממורק שהתחיל לשאוג ברגע שהמשאית עברה את מחסום הש"ג. "תוך 30 שניות אתם למטה זוזזזזזז!!!", הוא צרח עלינו אף על פי שלא הכרנו אותו ובטח שלא הספקנו לעשות לו שום דבר רע.
התרגיל הזה של "30 שניות זוזזז!!!" נמשך עד אמצע הלילה כשאנחנו נשפכים מהמשאית ונדחפים אליה ומטפסים עליה שוב עם הקיטבגים על גבנו. במשך מסע הטרטורים הזה, כשהתברר לנו מה שבוודאי היה ידוע ליצור הזה: שאין שום סיכוי בעולם שנשבור את מחסום ה–30 שניות ושעוד מעט יאיר השחר, הוא העמיד אותנו בשלשות כששקינו על כתפינו וקרא לנו בשמות גנאי כמו "פדלאות", "דרונגים", "כ"ף למ"דים" ו"ילדות".
אבל כשהוא קרא לנו "נח"ל עגבניות" נעלבנו באמת.
באותו הלילה, ב–21 ביולי שנת 1963 במחנה 80 הוצמד לטירון שמספרו האישי 495837, כלומר לי, התואר נחלאי, שאני נושא אותו בגאווה רבה עד עצם היום הזה. בשבילי זה התאריך שבו קם הנח"ל.
ושהרס"פ יתפוצץ.
תמונה ראשונה
מי בולע דרכים לאורכן?
מי מדבר משסע כשחל?
מי חונים על דגלם ונשקם
בעמקי ערבות אם לא נח"ל?
נח"ל נח"ל, היכון!
עוד שוחז להבו
האויב במבוא
נח"ל נח"ל, היכונה ליום!
אם קראונו לצו
לשלום או לקרב
נח"ל נח"ל לא ניד ורפיון!
באשר נישלח - שם פנינו
על גבולות ישכנו אוהלינו
נח"ל נח"ל, היכונה היכון
נח"ל נח"ל, היכון!
(המנון הנח"ל / יעקב אורלנד)
בהתחלה הוא היה קצת גדנ"ע וקצת נח"ל. כלומר, דוד בן־גוריון קיבל מכתב בקשה שהיה חתום בידי כל תנועות הנוער שפעלו אז בארץ. הבקשה הייתה לאפשר לחבר'ה מהתנועה לשרת ביחד ולא לפזר אותם ולהפריד ביניהם בשירות בצה"ל. אז הוא אישר ואחרי שהמציא לו את השם נח"ל, נוער חלוצי לוחם, הוא הצמיד אותו לגדנ"ע, שזה גדודי נוער או גדודי נוער עברי. אחרי כל מיני גלגולים וניסיונות החל הנח"ל לתפקד כחיל עצמאי. זה קרה לפני 69 שנים בדיוק, ב–24 בנובמבר 1949.
מושגים כמו אימון מתקדם, היאחזות, השלמה ושנת שירות היו חלק בלתי נפרד מההווי הנחלאי. אז עוד רובנו האמנו שאחרי השירות הצבאי שלנו בנח"ל נחזור כגרעין מגובש למקום שאליו מייעדים אותנו. שזה אומר או להתיישב בהיאחזות שהוחלט לאזרח אותה, או "להשלים" קיבוץ שנועדנו להצטרף אליו.
טוב, בפועל לא כולנו הפכנו לחלוצים לאורך זמן. אחוזים מעטים חזרו אחרי השירות בנח"ל להיאחזות או לקיבוץ. מודה בהכנעה, אני מאלה שלא חזרו. נדמה לי שעד היום לא הודעתי להם שאני עוזב. ומי יודע, ייתכן שאני עדיין רשום בסידור העבודה בקיבוץ רבדים.
בגונן שתלנו דשא
ופתחנו ממטרה
אם אויב יעז לגשת
יקבל שטיפה קרה
בקציעות בגבול זרענו
צנון ושום וגם בצל
אם אויב אפו יתחב שם
בלי ספק הוא מחוסל
זהו זהו נח"ל
הזורם איתן כנחל בהרים
זהו זה הנח"ל
שלעד איננו נח על הזרים
("זהו נח"ל" / יורם טהרלב)
אתנחתא
היה עוד מושג נחלאי, שרק הנחלאים יודעים ומכירים אותו. קראו לו בשם המכובס "תגבורת". זה היה בשנות ה־60. אל הגרעינים המגובשים צורפו חיילים בודדים שמכל מיני סיבות לא נקלטו במקומות אחרים. הם הגיעו לרוב ממקומות שנקראו אז "ישראל השנייה". אחר כך קראו לזה "עיירות פיתוח". בקיצור, מה שנקרא כיום "פריפריה".
בטירונות צורפו אלינו שניים: אוחנה ופרידמן, שהשתלבו לא רע בינינו. הם היו איתנו בפעילויות החברתיות ובחופשות, כשלא חזרו כמונו הביתה, הם היו מתארחים לא פעם אצל אחד מאיתנו. אבל בכל הנוגע למשמעת הצבאית, אז הייתה בעיה ממש. הם לא קיבלו מרות ולא הכירו במושג הדיסטנס.
פעם, כשהיינו צריכים להגיע בריצה מראש הגבעה עד למטה תוך עשר דקות, כשכולנו רצנו והתנשפנו והזענו עם חגור מלא, שמענו את המ"פ שואג: "אוחנה, מה אתה מטייל? תתחיל לרוץ! עשר דקות ואתה למטה!". "כוס אוחתק עשר דקות, כבר חצי שעה אני רץ וזה לא נגמר", ענה לו אוחנה המהלך לאטו. זה הפיל את כולנו מצחוק. גם את העונש קיבלנו כולנו, אבל היה כדאי.
ופעם, בסיום מסע מפרך, כשכולנו כבר מתנו להשתחרר מהמסדר ולחזור למאהל, כשהרס"פ שאל אם יש שאלות, הרים פרידמן את ידו.
"מה העניין, פרידמן?", שאל הרס"פ.
"המפקד, מי זאת הבחורה שראיתי איתך אתמול בערב?", שאל פרידמן, שכנראה יצא מהבסיס בלי אישור וראה את מה שראה.
"זאת אחותי", ענה הרס"פ בקול שנשמע לנו נבוך בפעם הראשונה בחיינו.
"המפקד, אני מכיר אותה. זאת מריו הזונה מכרכור. היא אחותך?".
תמונה שנייה
הורה כרוב והורה תרד,
עגבנייה עלי כידון
הורה נח"ל מסחררת
הורה חסה, הורה צנון
הורה טנק רתום לפרד
הורה סיירי התות
הורה נח"ל מסחררת
הורה היאחזות
("הורה היאחזות" / יחיאל מוהר)
אין ספק, גולת הכותרת של הנח"ל הייתה ההיאחזויות. ההיאחזות הרשמית הראשונה שהוקמה ב–1951 הייתה נחל עוז, שמאז ועד היום ממש לא ידעה כמעט שקט. ב–1956 רצחו חיילים סודנים ששירתו בצבא המצרי את מא"ז הקיבוץ רועי רוטברג בן ה–21, כשרכב על סוסה בשדות הקיבוץ, והתעללו בגופתו. הרצח זעזע את המדינה הצעירה שהייתה אז רק בת 8. ההספד הבלתי נשכח של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג נותר ברבות השנים כיצירה שהפכה לקריאת הכאב של התקופה.
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... הנשכח כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקורענו לגזרים - השכחנו זאת?... רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח הקרב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.
ב–2001, 50 שנה אחרי הקמת נחל עוז, היאחזות הנח"ל הראשונה, כבו האורות על היאחזות משכיות בצפון בקעת הירדן. היאחזות הנח"ל האחרונה נעלמה. בשקט־בשקט וכמעט באין רואה ירד המסך על אחד המפעלים הברוכים, שהמילה ציוני הלמה אותו. המילים "ערכים", "התיישבות", "ציונות" הוכנסו אל בין מרכאות. "המסלול ההתיישבותי של הנח"ל איבד מזוהרו, ואין כיום די בני נוער שמבקשים להתגייס אליו", זה מה שאמר קצין בכיר בצה"ל.
כי לנו המגל הוא חרב
ולנו חרב כמגל
אצלנו אגדות עם ערב
עוד מספרות על דם וטל
ושוב מול לובן אוהלינו
הלילה רד, הצל מוטל
על כן תמיד־תמיד עולים חיינו
באור של חרב ומגל
("בין מגל וחרב" / יחיאל מוהר)
אפילוג
זה היה לפני כמה שנים. ביקשו מאיתנו להופיע במסיבת יום הולדת ואמרו שכלת השמחה היא יוצאת הנח"ל. לבקשות כאלה קשה לסרב. אחוות נחלאים, אתם יודעים. אז הגענו שנינו, שולה חן ואני, ושרנו בין השאר שירי נח"ל, ולא היה שום צורך בשירונים או בשקופיות. כולם שרו כי הם ידעו את כל המילים ואת כל המנגינות של כל השירים. ההפתעה הגדולה הייתה כשסופר לנו תוך כדי ההופעה שכלת יום ההולדת היא חברת הגרעין המפורסם ההוא, שעליה ועל חברותיה שהיו שם וחגגו איתה, נכתב השיר ההוא.
ואנחנו שרנו את השיר של נעמי שמר באותה מסיבה עם כל השרות והדליות והרינות, והתרגשנו כמותן ממש.
בהיאחזות הנח"ל בסיני
אני לא האמנתי לעיני
כשפתאום פגשתי בפינה
את ארץ ישראל הישנה.
את ארץ ישראל האבודה
והיפהפייה והנשכחת
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת.
אני לא האמנתי לעיני
בהיאחזות הנח"ל בסיני.
איך כל השרות והדליות והרינות
פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות
עם כל האור וכל הפנאי
אשר ראיתי בעיני.