המורה, אשת הבוס והחבר

פרולוג

לילה לבן. זה בסוף קרה גם לי. מתהפך מצד אל צד. סופר כבשים. משתמש בכל העצות שאי־פעם שמעתי. עוצם עיניים. מעביר מול עיני את הדרך מהבית לבית הספר ומעלה בזיכרון שלי כל רחוב וכל חנות, ושום דבר לא קורה. הגוף מסרב להירדם. ואני, שמאז הטירונות לפני מאה שנה נרדם איפה שמניחים אותי, לא מאמין למראה עיני הפקוחות.

“זה לא שייך למחלה", מרגיע אותי הרופא ומסביר לי שזה שכיח ואופייני לאנשים בגילי, כלומר לזקנים. אני לא נעלב. אני רגיל שנהגי המוניות כבר קוראים לי סבא'לה ולא אבא'לה כמו שהיו קוראים לי ב־20 השנים האחרונות. מה שמטריד אותי זה שאני מאבד את אחת התכונות שאני מתגאה ומתפאר בהן. אחת מאבני היסוד של האישיות שלי. סלע קיומי. אוי לבושה. אני, שמסוגל להירדם תמיד בכל מקום ובכל מצב, לא מצליח לעצום עין וחווה לילה לבן בערנות מלאה. ומה אחר כך, איבוד התיאבון? איבוד הזיכרון? זה מה שמחכה לי.

כשכל הניסיונות כשלו וכל החרדות השתלטו, עליתי על רעיון פרקטי וגם אינטליגנטי. החלטתי להרדים את עצמי עם אחד מהספרים האלה שמונחים ליד המיטה וממתינים לרגע המתאים שאתפנה לקרוא בהם. “נו, הרי זה בדיוק הרגע המתאים", אמרתי בקול שהבהיל גם אותי בשעה הזו והושטתי יד לערימת הספרים. “אקרא עמוד או שניים מהספר הראשון שייפול לי ליד ובטוח שאירדם מיד". הושטתי את היד לעבר ערימה די מכובדת של ספרים שהולכת ונערמת ומשום מה לא מצטמקת, ושלפתי את הספר העליון שבראש הערימה. “נכנס אחרון, יוצא ראשון", לחשתי.

רק אחרי שסיימתי לקרוא שלושה נכנסים אחרונים בשקיקה, כמו שנהוג לכתוב או לבלוע שלושה ספרים, כמו שנהוג לומר נרדמתי סוף־סוף.

בחוץ כבר היה אמצע היום.

תמונה ראשונה

ברוריה, המורה המחליפה שלי מכיתה ז' בבית הספר העממי התקשרה אלי.

“בדבר אחד לא דייקת", אמרה לי בקול של מורה שמעירה לי על טעות בחיבור שכתבתי. “אני לא הייתי סמינריסטית כשבאתי להחליף את המחנכת שלכם. אף פעם לא למדתי בסמינר. הייתי סטודנטית למקרא וספרות באוניברסיטת תל אביב". ברור. היא הרי נישאה בגיל 17 למשורר דוד אבידן, שכבר אז היה נערץ, מחוזר ומוזר. אולי חשבתי אז שסמינריסטית היא מילה נרדפת למורה מחליפה. אולי סתם לא זכרתי. אבל את העקבים הגבוהים שלה זכרתי היטב וכנראה שזוכרים רבים.

“היא לימדה גם בכיתה שלנו", כתבה לי אמירה בת דודתי האהובה שגדולה ממני בשנה ולמדה בכיתה מעלי, אחרי שקראה את הטור שלי. “היא החליפה את אמנון, המורה שלנו שהיה במילואים או באיזו מלחמה אחרת. היא ישבה עם שמלה מקסימה ונעלי עקב על השולחן כשהקריאה לנו סיפור. התיאור שלך היה כל כך מדויק, כמו קמו לתחייה השעות האלה בחשמונאים".

המורה ברוריה, הלא היא העיתונאית ברוריה אבידן־בריר, שלימים קיבלה אותי לעיתון “לאשה", גם כותבת על העקבים בעמוד הראשון של ספרה “אל תנגני לי שופן":

“היות שהאיש שלי בניו יורק נחסכה ממני סצנה קולינרית מפוהקת.... בדבקות היה סופר כהרגלו פרוסות גבינה צהובה הנבלעות בפי בשקיקה, אומד נזקים שגורמת הגבינה לעורקיי ומנצל הזדמנות לתפוס טרמפ על הגבינות ולהלין בבוטות צדקנית על עקביי הגבוהים. נביא הזעם משכונת בבלי היה משרטט סצנריו עתידי: באשמת עקביי אמעד ממהמורה במדרכה בעיר ללא הפסקה ופליק־פלאק אשבור אגן".

והרי הודעה ממני לעו"ד אברהם בריר, האיש של המורה ברוריה: אברהם יקירי, תירגע. הסר דאגה מלבך. כמי שמכיר את אשתך הרבה לפניך, אני יכול לספר לך שכבר בגיל 19 היא הייתה מדלגת כאיילה שלוחה על עקבים גבוהים.

הספר שלה, שיצא לאחרונה בהוצאת סטימצקי, הפתיע ואפילו הדהים אותי בגילוי הלב ובפתיחות שבה היא מגלה לקורא דברים שאצלנו, הפולנים, לא מוציאים החוצה בשום אופן.

מבחינתי, היו דברים מעולם, ואני פרעתי לדוד אבידן שטר חוב, גם אם היה רע לתפארת, זכיתי לחיות עם איש מכוכב אחר, כשהבנתי שיש לי לאן ללכת, השארתי אותו עם הבדידות והייאוש הגדול.

("אל תנגני לי שופן" / ברוריה אבידן־בריר)

תמונה שנייה

ערב אחד יצאנו למופע שנקרא “שירי תנועות הנוער" בבית החייל בתל אביב. אחרי המופע ישבנו לשתות משהו בבית קפה סמוך, שאליו הגיעו כעבור זמן־מה שולה חן ונירה רבינוביץ'. שתיים מכוכבות הערב. האצנו בגברים להזמין את השתיים להצטרף אלינו, ולא ויתרנו להן גם כשאמרו שהן מחכות לאבי קורן שייקח אותן הביתה. כשאבי הגיע, קנטר אותם יענקל'ה ואמר, “אנחנו נראה לכם איך באמת שרו בתנועת הנוער". ואכן, ביום הולדתו באותה שנה ערכנו מסיבה על הגג, שאליה הגיעו גם משתתפי המופע “שירי תנועות הנוער". אהבת הזמר העברי היא שיצרה את הקשר עם שולה ואבי, שנמשך שנים רבות.

("רק על עצמי" / נורית לוינסון)

זה התחיל בשירים, זה נגמר בהלם, בכאב עצום ובמשבר גדול. יענקל'ה, בעלה של נורית, הוא יעקב לוינסון, מנכ"ל בנק הפועלים שהתאבד על אותו גג שבו שרנו כמה שנים קודם לכן. נורית הייתה זו שמצאה אותו. היא זו שגם מצאה אותי ושבזכותה הגעתי לבנק הפועלים לתפקיד מנהל הפרסום של הבנק.

אבי קורן היה אז נציג הקרן הקיימת לישראל, וכשיענקל'ה אמר לי שהוא מחפש עובדים לבנק, המלצתי לו עליו. לא ידעתי אז מה גדולה תהיה השפעתו של המפגש הזה ביניהם. היו לי שני דברים טובים לומר על אבי, חוץ מזה שחיבבתי אותו מאוד: א) שהוא ציוני ב) שהוא יודע את כל מילות השירים בעל־פה. כשהיה מרגיז את יענקל'ה באיחוריו לעבודה - ויענקל'ה היה מודיע לי שנשבר לו והוא עומד לפטרו, הייתי שבה ומזכירה לו את הנימוק שאין לעמוד בפניו: הוא יודע את כל המילים. וזה עזר. עובדה!

("רק על עצמי" / נורית לוינסון)

ביום חמישי 23 בפברואר בשנת 1984, כשהגעתי אל הבית ברחוב ברקאי ברמת גן, קיבלה אותי נורית בדמעות ואמרה, “סליחה על מה שגרמתי לך. אלוהים, לאן גררנו אותך!?". “סליחה על מה?", שאלתי ונחנקתי ויותר לא יכולתי.

תודה, נורית, שבזכותך זכיתי להיות לצדו של האיש המיוחד והחד־פעמי הזה. ותודה שזכינו בך.

בספר שלה “רק על עצמי" כתבה נורית לוינסון:

כשאני קוראת שוב ושוב את מה שכתבתי, אני מבינה עד כמה כתבתי לא רק על עצמי.

נכון מאוד. הרי זו בדיוק נורית. אף פעם לא רק על עצמה.

תמונה שלישית

גומא היה החבר הטוב של איתמר. שניהם למדו ב"תלמה ילין". כשהייתי מביא את איתמר הבן שלי לגומא, הייתי אומר “שלום" חטוף ונוסע לדרכי. כך היה גם כשאבא של גומא היה מביא אותו אלינו. מה ידענו על אבא של גומא? שהוא יליד קיבוץ בית השיטה ושאסף שריג מלהקת איפה הילד הוא בן דוד של גומא.

אחר כך הם סיימו את הלימודים. צבא. חו"ל. לימודים וכל אחד הלך לדרכו. כך חלפה לה רבע מאה, שלושה עשורים ליתר דיוק. נסענו לבקר את נעמי פולני יקירתנו במושבה כנרת. היינו במכונית עם דליה גוטמן, החברה שלנו ועם צחקי שריג, בן זוגה שנהג. צחקי ודליה היו זוג די טרי, והזיווג עבר בקלות את האודישן של כל החברים. “בדרך נעצור לרגע בבית השיטה", פלט צחקי.

“מעניין", אמרנו שולה ואני, “לאיתמר שלנו היה חבר בתיכון, גומא שריג, שאביו הוא יליד בית השיטה". “זה אני", אמר צחקי. “אתה??? אז למה לא סיפרת כבר בהתחלה?" תהינו. “כי עניין אותי לדעת מתי תגלו את זה בעצמכם", ענה.

אז הנה, עכשיו סיפרתי את הסיפור. ולכבוד חג הפורים שחגגנו השבוע, אני מביא כאן לראשונה קטע מתוך הספר שהוא כתב: “צחקי שריג... וסיפורים אחרים". לא סיפרתי לו.

מעניין מתי הוא יגלה את זה בעצמו.

החברים הירושלמים שלנו הודיעו שנשף פורים הקרוב ייערך בבירה. ולא סתם בבירה - אלא במרתפו של מלון גדול רב־כוכבים, שלא ננקוב בשמו מחמת צנעת הפרט (ורק נרמוז שהוא סמוך לבנייני האומה). ולא סתם במרתף, אלא במכון בריאות עם ג'קוזי וסאונה... דחפנו לאוטו את הבנות שלנו ומילאנו הרבה דלק והוספנו פיצוחים נגד קיטורים והתגלגלנו בבאב אל ואד בואכה ירושלים.

הרעש היה נורא שם ב"מכון הבריאות", והפונץ' קר ומריר, ולקחו המון כסף בכניסה, הרומאים המקומיים, והרגשנו שאנחנו העבדים היחידים שם. כולם התחפשו ליוליוס קיסר ולקליאופטרה, ורק אנחנו היינו מקוריים: אני יהודה הזקן והבנות תמר אשת ער. אשתי, כמו תמיד, התחפשה ליפהפייה ברונטית. הריקודים לא היו מי יודע מה, וגם לא היין והכיבוד והרומאים מסביב. אבל אני ידעתי שמחכה לנו הסאונה ורובץ לו בשקט הג'קוזי, והם ימחקו את החרפה.

חצי שעה אחרי שהגענו כבר התחלתי ללחוץ שאולי כבר די ושנורא מחניק ושכואבת לי הרגל ושלא מכירים פה אף אחד. בקיצור, שעוברים לג'קוזי בחדר השני. היפהפייה והתמרות אשת ער לא רצו לשמוע. חם להן מספיק, אמרו, והמוסיקה משתפרת, ובכלל אני אינדיבידואום עצמאי ואוכל לקפוץ לתופת בעצמי.

אמרו ולא ידעו מה אמרו.

וההמשך, אם בכלל, אולי בפורים הבא.