אחרוני המצקצקים על שמאלנותה של התקשורת הישראלית נרמסים על ידי הבמאי רון כחלילי בפרק הראשון של הסדרה החדשה שלו, "שנאת מוות". לדידו, התקשורת הישראלית ימנית, לאומנית ומפחדת מערבים; לפחות כמו אווה פניש, מתנחלת צרפתייה שהתמקמה בלב שכונה ערבית ברמלה ומתעקשת להישאר שם רק כדי להמחיש את העליונות היהודית.
הפרק הראשון ("מנגנוני השנאה"), שנפתח בסצינה מזעזעת שמציגה את האלימות והגזענות שלנו כלפי שכנינו ובני דודינו, מצליח לטלטל. אך ככל שהזמן עובר, הסדרה הופכת מגויסת מדי. את הדוקטרינה מנסחים מומחי אקדמיה שגויסו תוך הקפדה על עירוב אשכנזי ומזרחי. שלא יגידו שכחלילי הוא אליטה פלצנית. למרות זאת, יש בסדרה שימוש יתר במילה "שיח", מה שגורם גם למיטיבי צפייה להתעייף מהר מדי. בנוסף, בולטת נטייה "להוביל את העד", כלומר לגרום למרואיין (לרוב אנשים לא ורבליים כמו כחלילי) להגיד למצלמה את מה שמתאים לאג'נדה שלו, בלי לאתגר את הצופה או את עצמו. וחבל.
אין ספק, כחלילי ניחן בכישרון דרמטי מבריק כיוצר אנתולוגיות טלוויזיוניות מהסוג המעמיק והמקיף, במיוחד בכל הקשור לז'אנר המתהווה של יצירות שמכניסות בום לפנים כמו "סלאח, פה זה ארץ ישראל", או "הנערים".
השיא מגיע בפרק האחרון כאשר כחלילי, שלדבריו התפכח מ"השתכנזותו", תוהה בקול רם לאן נעלמה המזרחיות המתונה, ואיך קרה שאלאור אזריה ו"לה פמיליה" הפכו כביכול לפוסטר החדש של שנאת ערבים?
בדיעבד, מתברר שכל יצירותיו הקודמות של כחלילי, בעיקר "סרט שחור לבן" ו"ערסים ופרחות – האליטות החדשות", הובילו ל"שנאת מוות": סדרה שבשורה התחתונה מנסחת כתב אישום נגד מדינת ישראל וראשיה.