אם יש משהו שכן למדנו בבירור משתי מערכות הבחירות הצמודות, הרי הוא שהטיקט ה"חברתי" רחוק מלהיות ערובה להצלחה בקלפי. ע"ע התרסקותו של משה כחלון, שלרגע אחד נראה כמו אלטרנטיבה אמיתית וחוצת מחנות לסדר היום הישן, אבל עד מהרה התכווץ וזחל למעונו המקורי בליכוד; הפיאסקו של גשר, שהוקמה בקול תרועה רמה ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות אפריל; ובעיקר, התוצאות שהשיגה מפלגת העבודה, שניסתה להיבדל ממפלגות השמאל־מרכז האחרות בהצגת אג'נדה חברתית מפורטת וברורה, ובסופו של דבר הודתה לאל על כך שעברה את אחוז החסימה.
המקרה של העבודה־גשר הוא דרמטי במיוחד. מפלגה שבראשה עומדים עמיר פרץ, אורלי לוי־אבקסיס ואיציק שמולי. שלושה מזרחיים שמזוהים עם הפריפריה, שכל הקריירה הפוליטית שלהם מבוססת על פעילות ואג'נדה חברתית. לוי־אבקסיס היא אפילו בת למשפחת אצולה אמיתית בעולם הפריפריה והשכבות הנמוכות. שמולי מזוהה עם המחאה החברתית, יחד עם סתיו שפיר, שדשדשה גם היא עם המפלגה החדשה שלה. בקיצור, “חברתי" הוא לא סחורה. והשאלה היא למה.
הסבר מתבקש, שכבר הפך לקלישאה, הוא שהשכבות החלשות - אלה שבאמת זקוקות למדיניות “חברתית" - לא מאמינות בכנות כוונותיהם של אנשים מקרב המרכז־שמאל השבע. זה שגם מחזיק בעבר מאוד בעייתי, בנוגע לאפליה של מזרחיים ואנשי פריפריה. אני בטוח שהנימוק הזה עוד רלוונטי, אבל באופן מאוד חלקי. הוא לא היה אמור לתפוס בהקשר של לוי־אבקסיס ומפלגת גשר. וגם לא מסביר מדוע כולנו של כחלון איבדה מחצית מכוחה אחרי קדנציה אחת, שבה הוא כיהן כשר אוצר שבאופן יחסי לפחות באמת ניסה לקדם אג'נדה חברתית. אפילו המותג השנוא של מפלגת העבודה הוא כבר מזמן לא מאיים ומרתיע, עבור נפגעי מפא"י וצאצאיהם.
אז מה בכל זאת מסביר את כישלון ה"חברתיים"? אולי מרבית הישראלים מוטרדים פחות מהיבטים סוציו־אקונומיים ויותר מהנושאים האחרים שכיכבו במערכות הבחירות. למשל, שאלת כן ביבי או לא ביבי. האיש הזה הפך לכל כך מרכזי בשיח, עד שהוא העביר את שני צדי המפה הפוליטית על דעתם, וגרם לאנשים להצביע רק על בסיס שאלת הישרדותו ביום שאחרי; במילים אחרות, לענייננו - גם אם מצבי הכלכלי גרוע, יותר חשוב לי שביבי יישאר ראש ממשלה. נושא מרכזי אחר שתפס את הפוקוס הוא יחסי דת ומדינה.
גם כאן, הסיפור יכול לסתור את האינטרס ה"חברתי". אם מפלגה כמו העבודה־גשר שייכת למחנה שממותג כאנטי־דתי, גם מצביעים שמזדהים עם דרכה החברתית לא יצביעו לה, כי הרצון לשמור על צביון דתי מסורתי של הקואליציה יותר מהותי עבורם; וישנה כמובן שאלת ערביי ישראל, האיום האיראני, המלחמה בחמאס וכו'. צמצום פערים חברתיים, הורדת מחירי דירות והקטנת נטל המסים הם אומנם נושאים חשובים מאוד, אבל אם אתה חושש לעצם קיומך בגלל מגוון של איומים - ממשיים ומדומים, לא משנה - אתה תצביע למפלגה שלדעתך תקטין את האיומים האלה. לפני שבכלל תגיע לעניינים חברתיים.
ויש עוד אפשרות, שכמעט אף פעם לא מובאת בחשבון. אולי חלק גדול מאנשי “השכבות הנמוכות", “תושבי הפריפריה" ויתר המגזרים שהמדיניות הסוציאלית מכוונת אליהם, מרגישים שדווקא לא ממש רע להם בחיים. תחושה סובייקטיבית, כמובן, אבל קובעת. בעיירות הפיתוח בדרום, למשל, יש תנופת פיתוח גדולה מאוד בשנים האחרונות, וגם עלייה יפה בערך הדירות. כדי לשנות דפוסי הצבעה באופן מהותי ולגרום לאנשים לחצות את הקווים בין המחנות הפוליטיים, נדרשת תחושה אמיתית של מצוקה. מצוקה שיכולה להתבטא במלחמה כושלת או בתקופה ממושכת של פיגועי תופת, בהיבט הביטחוני, או במצב כלכלי קשה: אינפלציה משתוללת, שיעור גבוה של אבטלה וכו'. זה לא המצב בישראל כבר לא מעט שנים. שנים שבהן שלט פה בעיקר הליכוד, בראשות נתניהו. לכן אין הרבה קונים לסחורה שמשווקים הפוליטיקאים ה"חברתיים", כי הם מתיימרים לפתור בעיה שחלק גדול מהסובלים ממנה לא ממש רואים בה כבעיה.
על הסכין
1) ובאותו עניין. שתי מערכות הבחירות המחישו פער הולך וגדל בין מידת הסיקור התקשורתי של דמויות רבות לערכן האלקטורלי. איילת שקד, למשל, היא כוכבת תקשורת וכישלון טוטאלי בקלפי. משה פייגלין כנ"ל, פעמיים. גם איתמר בן גביר עשה הרבה יותר רעש מקולות. שלא לדבר על אהוד ברק, שלא סייע כהוא זה להגדלת מחנה השמאל.
2) בלי קשר לעתיד הקואליציוני, הבחירות האחרונות ייזכרו כנקודת שפל ביחסים בין הממסד השלטוני וערביי ישראל. נתניהו הסית נגדם, בלי בושה ובלי פילטרים, וכמעט אף פוליטיקאי יהודי לא ניסה לעמוד לצדם ולגנות באופן רציני את ההסתה הפרועה. בטווח הקצר, זה העלה את אחוזי ההצבעה במגזר. בטווח הארוך, זה רק העצים את הניכור.
3) "13 הדברות" - 13 commandments (נטפליקס) היא סדרת מתח בלגית מומלצת מאוד. צוות שוטרים חוקר מקרי פשע של עבריין סדרתי, שמקשר כל אקט שלו לאחד מעשרת הדיברות והופך לסוג של גיבור עממי. העלילה הולכת ומסתבכת, מה שמסביר את שם הסדרה, הכולל שלושה דיברות נוספים. והכל עשוי היטב ומותח עד הרגע האחרון.