הפוליטיזציה של התרבות - מירי רגב
התקופה האחרונה הייתה סוערת ולא קלה לתרבות הישראלית, מה שלא מפתיע לאור העובדה שמי שהייתה אחראית בארבע השנים האחרונות על תקצוב אותה תרבות היא אישה צעקנית, עם המון רוח וצלצולים, שתיק התרבות מעולם לא היה החלום הגדול שלה. זה לא סוד שלמירי רגב אין ומעולם לא הייתה זיקה לתרבות, ונראה שאין מאושרת ממנה על כך שהיא עומדת להיפטר מהתיק הזה, שלעתים נראה שהיה עבורה פשוטו כמשמעו: תיק.
נכון, היא הגדילה את תקציב התרבות באופן משמעותי, וכסף זה תמיד טוב - השאלה היא מה עושים בו ולמי נותנים אותו. אז בשם חיזוק הפריפריה והתרבות המזרחית, האישה שהתגאתה כי מעולם לא קראה צ'כוב מעכה באגרסיביות מתמדת כל ניסיון ליצירת תרבות פוליטית או מחאתית, ותחת זאת הפנתה חלק מהתקציב שלה להקמת מפעלות תרבות כמו למשל פסטיבל ציור מדרכות הרחוב בעפולה ופסטיבל השוקולד בנצרת עלית.
במשך כהונתה כשרת התרבות והספורט הרבתה רגב לעסוק בהשמצת סרטים שלא ראתה, לצאת נגד שמאלנים וערבים ולאיים לסגור את הברז לכל מי שינסה להשמיע ביקורת על המשטר או דעות שאינן לרוחה. רגב הפכה את התרבות לזירת המאבק הפוליטית והסמלית העיקרית בתוך החברה, והביאה לפוליטיזציה טוטאלית של התרבות הישראלית.
הכל טודו בום - עליית הפופ לבני הנוער
בשנות ה־50 באמריקה הנהיג אלביס פרסלי את מהפכת הטינאייג'רים, בסיקסטיז צעקו מעבר לים "הנוער לשלטון!". אלינו הגיעה תרבות הנוער - המטופשת, הכיפית וההורמונלית - בעשור האחרון.
עד אז מעולם לא הצליחו לייצר בריטניות עבריות אותנטיות. אומנם נעשו ניסיונות לייבא את תופעת הטין־פופ לארץ, אבל התחושה הייתה שהם מעושים ומאולצים. אבל עכשיו גם לנו יש: קבלו את עליית הטין־פופ הישראלי האותנטי.
עם שילוב של קצת פופ מצעדים אנגלו־אינטרנציונלי, קצת מקצבי מועדונים מהעולם, קצת מזרחי אסלי, קצת היפ הופ אמריקאי אסלי לא פחות וקצת סטיילינג - עלו בשנים האחרונות כוכבי הפופ לילדים. לא מדובר בכוכבי ילדים בסגנון מיכל ינאי ומנחי ערוץ הילדים של פעם, אלא בכוכבי פופ פר־אקסלנס, לנוער ולפרי־טינס, שמייצרים להיטים, מגשרים בין מזרח למערב, מנענעים בלי בושה ומעוררים יצרים צעירים.
סטטיק ובן־אל הביאו לארץ את הרגאטון, עדן בן־זקן מייצרת פופ מזרחי לצעירים, ונועה קירל היא מולטי־טאלנט ששרה, רוקדת, משחקת, מדבבת ומדגמנת, תופעת טבע שפרצה בגיל 14. לאחרונה הצטרף לרשימה גם נער הפלא מרגי. וההוכחה הניצחת שכל זה עובד: "טודו בום" הפך לביטוי בשפה העברית (לחמש דקות, אבל גם זה משהו), אין ספור ילדי ישראל חמצנו את השיער וקנו מסגרות משקפיים נטולות עדשות כדי להתחפש בפורים לסטטיק ובן־אל, ותחפושות נועה קירל רשמיות נמכרו כמו לחמניות חמות אצל שושי זוהר.
אופוריה לאומית - זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון
אחד הרגעים הגדולים, הזכורים והמרגשים ביותר בתרבות הישראלית בעשור האחרון אירע ב־12 במאי 2018, אז זכתה נטע ברזילי בתחרות האירוויזיון עם המנון הקרקורים הפמיניסטי “Toy" וססמאות אופנתיות על קבלת האחר. היות שעברו 20 שנה מאז זכייתה של דנה אינטרנשיונל באותה תחרות קאמפית, זכייתה של ברזילי באירוויזיון לוותה בהתרגשות רבתי, באופוריה לאומית ובחגיגות עד השמיים. וכמובן שלא היה מאושר מביבי, שבירך את נטע טלפונית, ערך איתה מפגש מתועד ומתוקשר עם רעייתו שרה, ואפילו ביצע בעצמו את ריקוד התרנגול.
אלא שבאותו זמן פרצו בעזה מחאות, בין היתר על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. רגע הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון, בשיא הכוח של ביבי, סימל איזו יהירות ושיכרון כוח ישראלי. זכייתה של ברזילי באירוויזיון בשם השונות אולי הייתה מרגשת, אך לרבים צרמה העובדה שאף אחד לא חשב לעצור את החגיגות בכיכר רבין בתל אביב, בזמן שהיו עשרות הרוגים בעזה.
בתנועה - רוג'ר ווטרס וה־BDS
האיש שהכי פגע בנפש הישראלית בעשור האחרון הוא רוג'ר ווטרס, בסיסט ומנהיג פינק פלויד לשעבר ופעיל מרכזי של הקמפיין נגד הופעות בישראל. את העשור האחרון בילה ווטרס בכתיבת מכתבים לכל אומן המתכנן להופיע בישראל.
במסגרת קמפיין ה־BDS הבינלאומי, שעוד מאמצע העשור הקודם קרא להפעיל לחץ על ישראל באמצעות חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי, ווטרס כותב וכותב ומנסה לגרום לכל אומן בעולם לבטל את ההופעה ולהחרים את ישראל. לא מעט אומנים שומעים ממנו שהופעה בישראל שקולה להופעה בדרום אפריקה בזמן שלטון האפרטהייד ונבהלים. יש גם כאלה שהעידו על קבלת איומים ממשיים על חייהם מתומכי החרם. חלקם, מן הסתם, מחליטים לבטל.
מלבד כל האומנים שמראש סירבו לבוא, היו לא מעט כאלה שהבטיחו, קבעו מועד להופעה ומקום, ולבסוף ביטלו. אפילו ברגע האחרון. כך הפסדנו בעשור האחרון הופעות מתוכננות של אלביס קוסטלו, הגורילאז, לורד, לנה דל ריי, לורן היל, שינייד אוקונור, הגיטריסט קרלוס סנטנה, גיל סקוט הרון, נטשה אטלס, טאליב קוולי, קאט פאואר, דבנדרה בנהארט ורבים אחרים.
אבל מה שהכי מעליב את הישראלים זה שהם כל כך אהבו את פינק פלויד, וגילו שרוג'ר ווטרס לא אוהב אותם בחזרה.
תופעה שהפכה למבול - מכירת סדרות ישראליות לחו"ל
מאז ש"הכספת" של ארז טל וספת הפסיכולוג של "בטיפול" עשו את הספתח בעשור הקודם, מכירת סדרות ישראליות לחו"ל הפכה לסטנדרט. בתחילת העשור הפכה "חטופים" ל"הומלנד" עטורת הפרסים שעדיין רצה (העונה השמינית תעלה ברשת שואוטיים בשנה הבאה), ופורמטים ישראליים נמכרים לא רק לאמריקה אלא לכל העולם. "רמזור" של אדיר מילר, למשל, שרדה רק לעונה אחת בגרסתה האמריקאית ברשת פוקס, אך הגרסה הרוסית עושה חיל.
רשימת הסדרות הישראליות שנמכרו לחו"ל הולכת ומתארכת, ובעשור החולף התופעה הפכה למבול. לפעמים סדרות נמכרות לחו"ל כמו שהן - נטפליקס ואמזון הרגילו אפילו את האמריקאים לצרוך תוכן בשפות זרות ולקרוא כתוביות או ללחוץ על כפתור הדיבוב - והדוגמה המנצחת לזה היא ההצלחה בחו"ל של "פאודה". ולפעמים הן זוכות לגרסאות חדשות עם כוכבים מקומיים ותמות מקומיות. בגרסה האמריקאית של "להיות איתה" של אסי עזר, מי שמתאהב בסופרמודל הוא לא אופה תימני אלא אופה קובני ממיאמי. טוני דנזה ("מי הבוס?") והזמר ג'וש גרובן לוהקו לגרסה האמריקאית של "השוטר הטוב" ובריאן קרנסטון ("שובר שורות") ייכנס לנעליו של יורם חטב ב"כבודו".
עוד מחסום בתחום נשבר כאשר סדרת המתח "בני ערובה" נמכרה ל־CBS ב־2013. גם היא לא שרדה, אך היא הפכה לסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה לרשת טלוויזיה אמריקאית עוד בשלבי הפיתוח ולפני הפקת המקור. הגרסה האמריקאית בכיכובה של טוני קולט עלתה שלושה שבועות לפני הגרסה הישראלית עם איילת זורר. ולא מדובר רק בסדרות, בעולם מתים גם על ריאליטי, תוכניות בידור ושעשועונים ישראליים: "הכוכב הבא", "זוג מנצח", "מחוברים", "משחקי השף", "בום", "לעוף על המיליון" ו"צחוק מעבודה" נמכרו.
גם סדרת נוער כמו "חממה" התמימה, המיועדת לילדים, ו"אופוריה" הלא תמימה, המיועדת להורים מזועזעים, קיבלו גרסאות אמריקאיות. סדרת הדרמה "פלפלים צהובים" קיבלה גרסה בריטית של ה־BBC, והסיטקום המשפחתי "סברי מרנן" אומנם החזיקה מעמד באמריקה עונה אחת אך כבשה את יוון.
מה שפעם היה נחשב לנס, היום נחשב לעוד יום במשרד. ישראל הפכה ליצואנית פורמטים כל כך גדולה, שאם לא מוכרים את הסדרה שלך לאמריקה זה כמעט מעליב.
שף תאכל - האוכל כמוביל תרבות
עזבו אתכם ממוזיקה, קולנוע או ספרות. שכחו מתיאטרון, מחול ושירה - אם מדברים על תרבות במובן הרחב של המילה, הרי שהאוכל הפך בעשור האחרון לתחום המוביל בישראל, והביס כל תחום אחר מאלה הנכנסים בקלות לגזרה הצרה.
בעשור האחרון תוכניות הריאליטי למיניהן בנושא אוכל, מ"מאסטר שף" ו"משחקי השף" ועד "בייק אוף ישראל" ו"בואו לאכול איתי", השתלטו על המסך הקטן והפכו לספורט לאומי; הסלבריטי־שף הישראלים ואושיות האוכל המקומיות באשר הם, מאייל שני ועד מיכל אנסקי, הפכו לאיי־ליסטרס לכל דבר; "פורנו האוכל" הפך לאחת הקטגוריות הפופולריות ביותר באינסטגרם הישראלי; טרנד ה־eat with התאזרח בקלות יתרה; יותר ויותר שפים ישראלים מצליחים בעולם ורצים הביתה לספר לחבר'ה; כלי התקשורת מדווחים על חדשות עולם הקולינריה בחרדת קודש; וכל חמש דקות מודיעה כותרת של מגזין תיירות או בלוג לייף־סטייל איפשהו בעולם שתל אביב היא בירת קולינריה, או שישראל היא בירת אוכל טבעוני או שחצילים עם טחינה הם הדבר הבא.
בכפיים - עלייתו של השיח המזרחי
הפנתרים השחורים, עליית המוזיקה המזרחית והקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית הם חלק מההיסטוריה הרחוקה - אך בעשור האחרון משהו בשיח המזרחי קפץ מדרגה והתפרץ כפי שלא קרה בתולדות מדינת ישראל.
אם רבים מבני הדור השני לעלייה מארצות ערב והמזרח ניסו לטשטש את הזהות שלהם, כיום התודעה המזרחית היא חזקה ונוכחת - באקדמיה, בתקשורת ובפרלמנטים של יום שישי. על כנפי פוליטיקת הזהויות החוגגת בעולם כולו, השיח המזרחי חדר לדיון הציבורי בישראל בשנים האחרונות בכל הכוח.
ספרים כמו "הנרטיב המזרחי החדש בישראל" של ד"ר אריה קיזל (הוצאת רסלינג), סדרות תיעודיות של רון כחלילי כמו "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", מהפכת השירה של עדי קיסר וחברי קבוצת ערס פואטיקה, טורים ב"הארץ", דיונים בטלוויזיה ועוד ועוד - הדיון המזרחי בשיא פריחתו, ואין ספק בכלל שהוא ימשיך כך גם בעשור הבא.
לא שותקות - MeToo# בישראל
אשת חיל - גל גדות בהוליווד
הכי הרבה גאווה לאומית הביאה לנו העשור נציגת מדינת ישראל בהוליווד: אשת חיל מפתח תקווה, גל גדות.
בעשור הקודם היא כבשה את ישראל כשזכתה בתחרות מלכת היופי, ובעשור הזה היא כבשה את העולם כולו. רשימת ההישגים הנוצצת של גדות מעבר לים גדושה ומלאה. בקריירה ההוליוודית שלה, שהתחילה עם דמותה של ג'יזל סוכנת המוסד בדימוס בסדרת סרטי האקשן "מהיר ועצבני", התקדמה גדות במהירות לאחד התפקידים הנשיים הנחשקים ביותר בהוליווד והפכה ל"וונדר וומן" החדשה.
עד כה גילמה גדות את וונדר וומן בשלושה סרטים של היקום הקולנועי של די.סי קומיקס - כולל הסרט "וונדר וומן" שהיא סחבה על כתפיה ב־2017 ושזכה לתשבחות בשל המסרים הפמיניסטיים שבו. בשנה הבאה עתיד לצאת סרטה החדש, "וונדר וומן 1984". זה הסרט הראשון שעליו היא גם חתומה כמפיקה. חוץ מזה בשנה שעברה הפכה גדות לפנים החדשות של רבלון, הופיעה ברשימת "100 האנשים המשפיעים בעולם" השנתית של המגזין "טיים" וגם ברשימת השחקניות המרוויחות ביותר בעולם של "פורבס". גאווה.
מכאן והלאה - הקמת תאגיד השידור הישראלי
ב־2014 אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי, שהורה על סגירת רשות השידור והקמת "תאגיד השידור הישראלי", שיהיה משוחרר מההסכמים ומהוועדים ששיתקו את הרשות. רשות השידור הפסיקה את שידוריה במאי 2017, ותחתיה הוקם התאגיד, עם אידאל של תקשורת חופשית ומנותקת מאינטרסים והשפעות פוליטיות.
כמו כל דבר במדינה, גם המעבר מרשות השידור לתאגיד לא עבר חלק - בלשון המעטה. נתניהו, שלא היה מרוצה מאנשי התקשורת המועסקים בתאגיד, ניסה לקבור אותו פעמיים; אריה דרעי ניסה לסגור אותו; ומירי רגב, שכאמור איננה חזקה ברזי הדמוקרטיה, לא הבינה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?". למורת רוחו של נתניהו, בג"ץ הכריע, ותאגיד השידור הישראלי הציבורי החדש הוקם תחת שרביטו של אלדד קובלנץ, מנהל גלגלצ והטלוויזיה החינוכית לשעבר ועם השם החדש "כאן".
תקופת השידורים הראשונה של התאגיד לוותה בלא מעט דרמות ומאבקי כוח. ואז, אחרי הפקת הענק היקרה מאוד של האירוויזיון, הובהר כי על התאגיד להיערך לקיצוצים - בין שבשל החובות מהפקת שידורי האירוויזיון ובין שבשל הסכנה שראש הממשלה יממש את איומיו לקצץ בשנה הבאה דרמטית את תקציבו.
40 שנה חיכו לרפורמה בשידור הציבורי, ועכשיו כשזה סוף־סוף קרה, לא ברור אם משהו ישתנה. הקמת התאגיד עלתה הון, אך עתידו לוט בערפל, וכנראה שעדיין מוקדם לקבוע אם כל המאמצים והמלחמות היו לחינם. מה שברור הוא שהקמת התאגיד לא הייתה סוף פסוק אלא רק פתיח לסיבוב חדש של קרבות פוליטיים.
