זה היה רק עניין של זמן עד שדן כנר יביא את הנוסטלגיה מהרדיו לבמות. בימים אלה הוא נערך להנחיית המופע “זהב לנצח”, מתוך סדרת מופעים נוסטלגיים חדשים בשם “שנות הקסם” שתוצג על הבמות ברחבי הארץ מדצמבר הקרוב. המופע של כנר יעסוק ביוצרים ובמבצעים יהודים כמו ברברה סטרייסנד, פול סיימון, אנריקו מסיאס עוד.
במקביל, במסגרת הפסטיבל אושפיזין מוזיקלי באשדוד, שייפתח ב־15 באוקטובר בניהולו האמנותי ובהפקתו של אבי חן, יעלה ביום שבת, 19 באוקטובר, “מתוק מדבש”, העיבוד הבימתי של תוכנית הרדיו המיתולוגית של דן כנר, “צפיחית בדבש”. עבור כנר, מדובר במופע שמסכם שנים רבות של עשייה. "משנת 1977 ועד היום, כבר 42 שנה, אני מגיש מדי שבוע את התוכנית הזו שכוללת שירים לועזיים נוסטלגיים ומתוקים משנות ה־50 וה־60", מספר כנר, קריין חדשות בכיר בכאן, רשת ב'. "כשרשת ג' הפכה ל'רק מוזיקה ישראלית', עברה התוכנית לרשת ב' ושינתה את שמה ל'מתוק מאז'. העורך הקבוע והוותיק ביותר של התוכנית היה גלעד בן ש"ך. היום עורכת את התוכנית באהבה ובמיומנות מפליאה עפרה הלפמן. תאגיד השידור, וטכנאיו המעולים, ויותר לי לומר: הגאונים בתחומם גבי כהן ושמוליק לדרמן, אימצו את התוכנית גם לתאגיד החדש".
והרייטינג עדיין ממשיך להפתיע. "זו תוכנית המוזיקה המואזנת ביותר בשבת, ויש לה מדרוג שלא ייאמן", הוא אומר. מאז, התוכנית התגלגלה למופע. "בעקבות ההצלחה, הקהל דרש וקיבל את המופע 'מתוק מדבש', בהפקתו של משה סימן טוב", מספר כנר. "האולמות מלאים בפירוש עד אפס מקום, והתגובות יותר מנלהבות".
ארץ פלאות
כנר, 73, נולד בפתח תקווה. “גדלתי בבית קטן מוקף עצי פרי, לולי תרנגולות, כלובי שפנים ופרחי בר לאין ספור", הוא מספר. "משאבה תקתקה ברקע, וצבעונים וכרכומים עוד נראו בגינות ובפרדסים הסמוכים. ריח ניצת תפוחי הזהב עולה באפי גם היום וצובט את הלב בגעגועים. היום ניצב במקום שבו היה הבית שלט המעיד שהבית שימש בחשאי, בהסכמת אבי (המורה והמחנך ד"ר ישראל צבי כנר – ט"ל) את מטה האצ"ל בפתח תקווה. גם היום, על קיר חדר המגורים שלי, תלויה תמונתו של זאב ז'בוטינסקי. אף שהייתי קטן, וזיכרוני היום בוגד בי, בכל זאת נטבעו במוחי מחצית שדרתה של 'אלטלנה' השוקעת ואבי העומד איתי ועם אחי הבכור על החוף ובוכה".
המסע של כנר ללב עולם התקשורת לא היה כל כך ודאי. למען האמת, ייתכן שאילו היה מסיים את קורס המ"כים בצבא, לא היינו זוכים לשמוע את קולו ברדיו. אלא שאחרי טירונות מ"כים ,שבוע כושר במכון וינגייט ושכיבה במארבים, חש כנר שהעסק הזה לא בשבילו, ושבוע לפני תום הקורס עבר לגלי צה"ל, "הם ציפו לי מאז שנבחנתי לתפקיד קריין בהיותי בן 17, במסגרת התוכנית 'בילוי נעים' של 'קול ישראל'", הוא מספר.
בגלי צה"ל החלה הקריירה התקשורתית שלו. "קצר המצע מלמנות את כל מי שהכרתי שם וחברתי אליהם", הוא מספר. "אך לעולם לא אשכח את מפקד התחנה, רס"ן בנו צור, שיותר משהיה מפקד, היה אבא לחייליו. לא אשכח את קצין הניהול האבהי גם הוא, סרן בני קראוס. ביום הראשון לבואי אל התחנה שאל אותי בנו צור מהן תוכניותיי לעתיד. כששמע שאני מתכנן ללמוד ספרות והוראה, שלח אותי לשיעורים פרטיים בגרמנית פעמיים בשבוע. למחרת כל שיעור התייצבתי במשרדו, והוא בחן אותי".
מגלי צה"ל הוא המשיך לקול ישראל ולטלוויזיה, שבה בין היתר הנחה תוכניות נוער, ערך והגיש מהדורות חדשות ועוד והנחה שלל טקסים ממלכתיים וצבאיים.
אחרי שבחודש מאי 2017 נסגר מה ששימש כביתו כמעט 50 שנה, צלח כנר את המעבר מרשות השידור לתאגיד השידור הציבורי "כאן", והעסקים ממשיכים מבחינתו כרגיל. "התאגיד קיבל אותי בזרועות פתוחות ואוהבות, ואני מאושר בצל קורתו", הוא אומר. "אני מצר על המקום ששילם את מחיר הקדמה, על הבית שהיה ביתי ובית חבריי בקול ישראל במשך כיובל שנים, על החצר הקסומה, שהייתה עדה ללידתו, לצמיחתו, לעיצובו ולהתפתחותו של הרדיו הישראלי, על חצר הקיסרות האתיופית ברחוב הלני המלכה בירושלים, על באר האבן שהתייתמה, זו שריכזה סביבה את מיטב המוחות של עורכים, מפיקים ועוזרי הפקה, טכנאים, קריינים וקרייניות, שדלו, אם לא מתוכה - כי אז ממוחותיהם בהשראתה - רעיונות אין־ספור לתוכניות ולתסכיתים, שהמוח ולא התמונה בטלוויזיה עיצב להם פנים ומחוות, אופי ואישיות.
באר שיצרה תלכיד משפחתי וחברי, שאינו יכול להיווצר בין קירות זכוכית אטומים וסביבות עבודה צפופות של המבנים המודרניים. זו הייתה ארץ פלאות של מאות אלפי תקליטים, קלטות, תקליטורים, סרטי הקלטה מגנטיים והקלטות יקרות ערך ונדירות עליהם. תקליטי ויניל, ובהם גם תקליטים ענקיים, במהירות של 78 סיבובים לדקה, שעליהם הוקלטו תוכניות שלמות, והמחט נעה ממרכז התקליט אל שוליו החיצוניים. לא עוד נשקיף מהגג על נופה של העיר העתיקה. לא עוד ניעטף בצלילים המרגיעים של דנדון פעמוני הכנסיות וקולות המואזין והמיית לימודם בקול של אברכי הישיבות. הכל בכמוסה אחת, במרחק שמיעה, ראייה ונגיעה".
כנר ער לעובדה שכעת גדל כאן דור שלם שלא יודע מה זה רדיו, ואפילו לא תקליט. ובכל זאת, לדבריו, מכון הכושר שבו הוא מתאמן מסתנכרן עם הקלאסיקה הנוסטלגית, לפחות ב־50 הדקות שבהן הוא מגיע להתאמן. "במיוחד למעני משנים את הפסקול הרועש והפופי שמלווה את המתאמנים – לפסקול רגוע של שירי שנות ה־60", הוא מספר. "נדמה לי לעתים ששאר המתאמנים רק מחכים שאסיים כדי לשוב לפסקול הקצבי מחריש האוזניים".
מפעל חייו
העיסוק בתקשורת אינו זר לכנר גם מבית. "אמי, בכ־20 שנותיה האחרונות, הגיהה את העיתון בשפה הגרמנית 'חדשות ישראל'", הוא מספר. "אבי היה רב בית הכנסת לצעירים בווינה, הקים בלוקסמבורג בית כנסת לפליטים ולבסוף עלה ארצה והיה לסופר, עיתונאי, מחנך ומורה. תלמידיו נפוצו בכל הארץ ומדי שבוע ניגש אליי מישהו מתלמידיו להרבות בשבחו. גדלתי בבית שלכל קירותיו נצמדו מדפים עמוסי ספרים. נוספו עליהם ספריי, ויש בביתי היום כ־15 אלף כותרים".
כנר מתגורר במעלה אדומים עם אשתו השנייה מלכה, ולו שתי בנות: ענבל (דיילת בכירה בארקיע) וענת (עובדת חברת מטריקס, עורכת לשונית וקלינאית תקשורת), והוא לא רק מקפיד על עברית תקינה וציורית, אלא גם נוהג לנקד כל טקסט כתוב. אגב, את שמו, הוא מבטא בכלל כנר – במלעיל. הגרסה במלרע היא לשם הממלכתיות בלבד.
לפני כשש שנים השלים כנר מפעל חיים קטן כשהקליט את כל התנ"ך בפרויקט יוצא דופן בשם "'קול התנ"ך", מיזם שזכה בפרס היצירה הציונית מטעם שרת התרבות בשנת 2013. ומי אם לא קולו הרדיופוני המהדהד של כנר נועד להיחקק בזיכרון ההיסטורי כקול התנ"כי הרשמי. "הקלטתי את כל התנ"ך, כולו, מהמילה 'בראשית' בתחילת ספר בראשית ועד המילה 'ויעל' בסוף ספר דברי הימים ב', כולל הארמית שבספרי דניאל, עזרא ונחמיה", הוא מספר. "ניגשתי להקלטה בחרדת קודש. ד"ר חנן אריאל עזר לי בדיוק המדעי ובפיסוק שמכתיבים טעמי המקרא, ויקי קסוטו ושלומי וייסמן השקיעו מכספם בבניית אולפן הקלטות מקצועי בביתי. הציבור הגיב בהתלהבות".
ומכל תחומי העשייה הענפה שלו, הוא אומר, "המרגש אותי ביותר – וכבוד עצום הוא להנחותו – הוא טקס הדלקת נר הזיכרון ברחבת הכותל המערבי בירושלים בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל".