"מה שהציל אותי בחיים, חוץ מאנטיביוטיקה, זו האמנות"

גלעד כהנא, מהיוצרים הכישרוניים והבולטים בתעשיית המוזיקה המקומית, ידוע בעיקר כסולנה של להקת “ג’ירפות”, אבל הוא גם יוצר באמנות פלסטית ומציג תערוכות שלו בשלל מקומות, כעוד פן בישותו האמנותית הוורסטילית. תערוכתו החדשה “יציאה מן הבונקר”, שעליה עמל שלוש שנים, הייתה אמורה להיפתח ביום שבו הוחלט על סגר כללי במדינה בשל התפשטות נגיף קורונה. כהנא דחה את הפתיחה עד צהרי יום שישי הקרוב (מחר, 5.6 בשעה 12:00, גלריה “מאיה” בתל אביב. נעילה: ה־27 ביוני).

“שם התערוכה נשמע מתאים בול לתקופה הזו, אבל האמת היא שהשם ניתן הרבה לפני הקורונה”, מספר כהנא. “כל העבודות בתערוכה עשויות בעצם מכריכות של ספרים עתיקים. כשאני אומר ‘עתיק’ אני מתכוון לספרים משנת 1970, משנת 1960, משנת 1950 וגם משנת 1880”.

איך השגת ספרים כל כך ישנים?
“זה התחיל מזה שאני עושה קולאז’ים כבר הרבה שנים. יש לי נטייה לשמור כל מיני אימג’ים שאני רואה. יש לי מחסן של כל מיני חומרי גלם. אם אני אלך ממש לרגע שבו חומרי הגלם הראשונים שלי החלו להיאסף - זה היה כשאבי, יונה, נפטר לפני כ־20 שנה, אז בעצם התייתמתי סופית, כי אמי מתה לפניו. כשפינינו את הבית, לקחתי כל מיני דברים כדי שתהיה לי מזכרת מהם. אבי היה איש של ספר והיו לו הרבה מאוד ספרים. לקחתי את הספרים שהיו יקרים לי מאוד – מספרי רפואה עתיקים מגרמניה ועד כרכי בריטניקה לנוער וספרים שהוריי העבירו לכאן ממקסיקו, שם נולדתי”.

חוק התיישנות

הרעיון ליצור תערוכה מיצירות שעשויות כריכות ספרים נולד במוחו של כהנא רק כעבור שנים רבות, שבמהלכן העלו ספרי הוריו אבק במחסן. “כשלקחתי את הספרים המיוחדים והישנים מאוד לא ידעתי בעצם מה יקרה איתם, וכיוון שאני עושה קולאז’ים ועוסק באמנות פלסטית, גיליתי לאט לאט שבכריכות הישנות יש משהו שלא קורה בשום מקום אחר, וזה בעצם החמצון”, הוא מסביר. “הכריכות האלה מתחמצנות ומתיישנות ונהיה להן צבע שאי אפשר לעשות בשום צורה. ציירתי בלא מעט דרכים אחרות, משמן ואקריליק ושפיכת תמיסות, אבל זה לא התקרב למה שהזמן עושה”.

איך אתה מסביר את זה?
“הכריכות של פעם היו מושקעות מאוד בטקסטורה, באופי ובעובי, אבל החמצון שהזמן גורם לצבעים שלהן יוצר פיגמנטציה שאתה לא יכול לייצר בעצמך. פתאום הבנתי שהתגלתה לי פה פלנטה חדשה לגמרי והתחלתי ליצור שילובים של צבעים מהכריכות. בתערוכה יהיו כ־20 עבודות מתוך מאות שעשיתי”.

כמה זמן לקח לך לעבוד על יצירה אחת?
“אין זמן ליצירה אחת, אני חושב שהעניין פה זה הדבר עצמו. עד שאתה מבין מה אתה בכלל עושה לוקח זמן. בהתחלה התחלתי לייצר קומפוזיציות קטנות של חתיכות של כריכות קרועות אחת ליד השנייה ואז התחלתי לגזור ולחתוך עם מזמרה ואז התחלתי לשנות את המשחקים ואת שיטות העבודה ובשלוש השנים האלה זה המסלול שעברתי עד שהגעתי לעבודות שיוצגו בתערוכה”.

אז השם “יציאה מן הבונקר”, בניגוד לאסוציאציה המתבקשת של הקורונה, מתייחס בעצם לספרים שיצאו מהמחסנים?
“כביכול, אבל האמת היא שלמאות היצירות שעשיתי לא היה שם. היצירה היחידה שניתן לה שם ותהיה בתערוכה היא ‘יציאה מן הבונקר’, קראתי לה כך פשוט בגלל שהיא נתנה לי הרגשה כמו שנפתחת הדלת אחרי תקופה ארוכה שהיית בעלטה, והאור מכה בך והעיניים עדיין לא מצליחות לראות פרטים. כשכל מה שאתה רואה הוא מטושטש, מעין גוש צהוב וגוש אדום ומלבן ירוק, וזה העולם, אז זו בעצם היציאה מן הבונקר. העיניים עדיין לא מזהות דימויים מורכבים, אלא רק כתמים, והכתמים האלה הם כמו פיקסלים, זיקוק של זיקוק של דימוי”.

מדוע בחרתם לפתוח עכשיו כשעננת הגל השני מרחפת מעל? לא היה עדיף לחכות?
“לחכות עד מתי? תגיד לי אתה. בסופו של דבר, בגלל שאני עוסק במוזיקה אני מרגיש חזק מאוד את העניין של ההתקהלות. אנחנו לא יכולים להופיע וגם אחרי שמאשרים לנו, ברור שזה ייקח עוד ועוד. לתערוכה, שבה באמת אפשר לאכוף את ההנחיות ואין צורך שאנשים יעמדו צמודים, אפשר להגיע בלי לחשוש, וחשוב לדעתי כל הזמן להזרים השראה אל האנשים ובחזרה מהם, כי בסופו של דבר זה התפקיד שלנו. מה שהציל אותי בחיים, חוץ מאנטיביוטיקה, זו האמנות”.

ריפוי בעיסוק

כהנא (49) מצא את עצמו די עסוק בתקופה הזו, על אף הקפאת ההופעות והמצב העגום שבו תעשיית המוזיקה נמצאת. הוא קיים מפגשי אמן אונליין, שידר תוכניות ספיישל קורונה ברדיו “כאן 88”, הופיע עם להקת “ג’ירפות” במופעי לייב ועסק ביצירה.

“זו תקופה קשה מצד אחד, ומצד שני, כמי שאוהב מאוד להיות עם המשפחה, ניצלתי אותה לגיבוש משפחתי, זה היה באמת חשוב וטוב לי. זו תקופה שהמון דברים קורים בה וזה נותן המון השראה ליצירה. אני חושב שבסופו של דבר, צריך למצוא את הדרך להוציא את המיטב מכל תקופה. אני אופטימיסט חסר תקנה, אין מה לעשות. אני תמיד אומר שאם יש דרמה אז יש פרטים, ואם יש פרטים אז יש עם מה לעבוד וצריך לנצל את הזמן כדי לעבוד. מבחינה כלכלית זו בהחלט תקופה מאתגרת בצורה יוצאת דופן וזה דורש למתוח את הגבולות עד הקצה”.

מה אתה מרגיש כשאתה שומע את קולות המחאה של שאול מזרחי, בעל מועדון הבארבי, ושל הקולגות שלך בתעשיית המוזיקה?
“קודם כל צריך להבין שבישראל, היחס של הממסד לתרבות הוא אפסי. תחשוב על זה שבקורונה התגלה עד כמה מערכת הבריאות שלנו במצב קטסטרופלי וכמה שהיא מוזנחת. אנחנו יצאנו מזה רק בזכות העובדה שאצלנו יחסית בסדר ביחס לכל המדינות האחרות. הקורונה מתנהלת באופן מאוד שונה בהתאם לטריטוריות הגיאוגרפיות. אם לתשתיות הבריאות לא מביאים כסף, אז לא מפתיע אותי בכלל שלא משתינים על התרבות. בסופו של יום, אנשים מהממסד הישראלי לא כל כך רואים בתרבות משמעות, בעוד שבכל מדינה אחרת באירופה תגלה שהתרבות זה לב העניין וצריך לשמור עליה ולחזק אותה. קצת חבל שלא מבינים פה את החשיבות של התרבות”.

אבל אתה אופטימי.
“אני אופטימי כך או אחרת”.

אתה מוכן לחזרה לשגרת ההופעות ב־14 ביוני?
“אתה אומר 14 ביוני, אבל זו החלטה על הנייר. היו אמורים לחזור לפני כמה ימים להתקהלות של 100 איש במרחב פתוח במקום 50 איש ולא עמדו בזה בגלל התחלואה בבתי ספר. בסופו של דבר זה טאץ’ אנד גו, כל יום פה זה משהו אחר, נעים בין שאננות להיסטריה”.

אז איך צריך להתנהג לדעתך?
“להיות אונליין, לא לנהוג בשאננות יתרה ולא בהיסטריה מוגזמת. למה יש נטייה לשאננות ולהיסטריה? כי יותר קל להגיד אני זה או זה, במקום להיצמד לעובדות ולמצוא את דרך המלך באמצע. זה תמיד יותר מורכב מלהיות שטחי, אבל בלונג רן, התגובה השטחית תמיד גורמת לנזק”.