הבן הצעיר שלי יושב על הספה בסלון ובוכה. זה קורה לו הרבה בזמן האחרון. הוא חגג לא מזמן בר מצווה, אבל מזיל דמעות הרבה יותר ממה שנהג לעשות כילד קטן. הקורונה שינתה אותו מקצה לקצה. מילד חברותי, שמח וסקרן, הוא הולך ונכבה למול עינינו. בעיקר בגלל השהות האינסופית בבית ושיעורי הזום הארורים והבלתי נגמרים, שהוא פשוט לא מצליח להתרכז בהם. ורק הולך וצובר חיסורים ותסכולים.
יש הרבה אחראים למצב הזה. מורים ומנהלים אטומים (לא כולם!), שמתעקשים לשמר את אותה מערכת שיעורים, כאילו לא נפל דבר בעולם; משרד חינוך מקובע, שלא השכיל להכניס רפורמות אמיתיות בדרך הלמידה; ומדינה המשתמשת בילדים שלה כבני ערובה. רק השבוע נודע שאחד מהשיקולים לסגירת בתי הספר הוא לגרום להורים להישאר בבית, כבייביסיטרים, ובכך להקטין את התחלואה. אבל בזמן שכולם מתווכחים על השאלה מי אשם, הבן שלי ממשיך לבכות. ועדיין, במקום לצאת מאזור הנוחות שלי, לעורר מהומות ולדפוק על שולחנות, אני מוסיף לקטר בשקט ולכתוב טורים.
טוב, קשה להאשים אותי, כמפרנס מתחום התרבות שחווה בעצמו קריסה של העולם המוכר לו, ונדרש לעשות שמיניות באוויר כדי להביא לחם הביתה. לא פלא שאני עייף וטרוד, ואין לי כוח לצאת למאבקים כדי לעזור לילדים שלי. זה תירוץ יפה, שאני אוהב לספר לעצמי. אבל האמת היא שגם בימי טרום הקורונה עבדתי יותר מדי, וביליתי עם הילדים מעט מדי. בדומה לרובם המוחלט של האנשים שאני מכיר. בני דורי לפחות.
הישראלים אוהבים להצהיר שאצלם הילדים עומדים לפני הכל. הם גם אוהבים לעשות ילדים. אחוזי הרבייה אצלנו עומדים ביחס הפוך לדעיכה המאפיינת את מרבית העולם המערבי. אבל במבחן המציאות - לפחות המציאות היומיומית - אנחנו רואים את הילדים בעיקר בתמונת הרקע שיש לרובנו על מסך הטלפון.
יש הרבה סיבות למצב הזה, חלקן לא באחריותנו הישירה. שוק עבודה נטול גבולות, שמחייב אותך לעבוד כמות שעות לא סבירה כדי להתפרנס בכבוד. מה שנכון בעיקר עבור עצמאים, שהמדינה מפקירה לגורלם; תרבות צריכה מטורפת, שגורמת לנו לעבוד יותר כדי לממן דברים שהם, בסופו של דבר, הבל הבלים; ועולם דיגיטלי המציף אותנו באינפורמציה ובאין ספור גירויים, הבאים על חשבון - בין היתר - הילדים.
אבל אני חושב שהסיבה המרכזית היא הערך שכמעט כולנו גדלנו עליו. להלן, הגשמה עצמית. פעם אנשים פשוט חיו. עם שאיפות צנועות וחיים שלווים למדי. אבל היום, כשכל אחד צריך “להגשים את עצמו" ולהיות “מישהו", הוא מצוי בתחושה מתמדת של רדיפה והחמצה, שגורמת לו להשקיע הרבה יותר בקריירה מאשר במשפחה. שהיא, הרי, המובן מאליו. יותר מזה, המשפחה הפכה לחלק מאותה הגשמה עצמית, במובן הזה ש"מצליחן" ישראלי צריך להחזיק גם בהישגים מקצועיים, אבל גם במשפחה גדולה ככל האפשר. במילים אחרות, הילדים הפכו לעוד סוג של סמל סטטוס. אוהבים להתהדר בהם, אבל לא בהכרח לבלות בחברתם.
המצב הזה קיים כבר שנים ארוכות. הקורונה רק חידדה והקצינה אותו, כמו שהיא עושה לתופעות רבות אחרות. נכון, היא אילצה את כולנו להסתגר בבית, ולבלות יותר זמן פיזי עם הילדים. אבל היא גם סיפקה עוד טרדות ובעיות שגרמו לנו להתבצר בתוך עצמנו. ברגעים הנדירים שבהם אני כן עם עצמי, אני יודע היטב שאם אוותר על שעה יומית של עבודה כדי להיות עם הילד, הרווח שלו יהיה משמעותי בהרבה מההפסד שלי. בייחוד בתקופה הזאת. אבל אז מגיע צפצוף של הודעת וואטסאפ. או דד־ליין. או סתם פוש מערוץ הספורט. ואני צולל חזרה לעולמי.
הנה, שוב עולים קולות של מצוקה מכיוון הסלון. עוד שיעור זום שיצא ממנו מתוסכל. בחיי, הייתי צריך לעלות עכשיו על הבית של יואב גלנט ולא להתפנות עד שייצא אליי עם פתרון שפוי ומעשי לקטסטרופה המתגלגלת הזאת. אבל אני לא יכול כרגע, יש לי טור להגיש.
על הסכין
1. העונה החדשה של הסדרה הבלגית "undercover" (שנקראת פה “סמויים") עלתה בנטפליקס, והיא עולה אף על קודמתה המצוינת. העונה עוסקת בשוטר סמוי, שמושתל בתוך ארגון משפחתי הסוחר בנשק לא חוקי, ונאלץ להתמודד גם עם העבריינים, גם עם הממונים עליו וגם עם משפחתו, שהולכת ומתפרקת. וזה עשוי פשוט לעילא.
2. חלקים נרחבים מהתקשורת, וממחנה השמאל־מרכז, עושים מאמצים יוצאי דופן כדי להרחיק את הקרדיט על מבצע החיסונים הנרחב מבנימין נתניהו. יכול להיות שהם צודקים. אבל אם לא נותנים לו קרדיט על התפתחות חיובית הקשורה בקורונה, לא צריך גם לסמן אותו כאשם הבלעדי בכל דבר שלילי הכרוך בנגיף. בקיצור, תחליטו.
3. האם ייתכן שבבחירות הבאות עלינו לרעה נשמע סוף־סוף מראשי המפלגות עמדות קונקרטיות בנושאים השונים? שלא לדבר על המילה הפרהיסטורית, “מצע"? כי בינתיים, לא משנה איזו מפלגה חדשה קמה, העומד בראשה תמיד יחזור על אותן קלישאות: המדינה משוסעת, זקוקה לאחדות, לפוליטיקה חדשה. שזה מקסים. כמעט כמו “שלום עולמי".