מהמגרש - לאולפן: במהלך עשרת החודשים שהקורונה בקרבנו, כבר חשבתי ששמעתי על כל הסבת מקצוע שקיימת. שחקנים הפכו לשליחים, דיילות הפכו לקופאיות והנה, מסתבר שתמיד אפשר להפתיע כי בחודשים האחרונים התוודעתי לתופעה חדשה, לא צפויה ומסקרנת – ספורטאים ישראלים, בסדר גודל בינלאומי, המתייצבים באולפן מול מיקרופון יתום ומראיינים, איש איש בסגנונו, את כמה מהאנשים המעניינים והמשפיעים בישראל.
אז נכון, הסבת הקריירה הזו כנראה לא נבעה משיקולים כלכליים ומלבד הפודקאסט, הם מחזיקים בעיסוקים רבים – אבל תודו שזה מעניין. העובדה שמגישי הפודקאסט הם אנשים מוכרים לכשעצמם ואהודים בציבור באופן כללי מסייעת להם "להשיג" את המרואיינים הנחשקים ביותר בישראל, ובתוך כך, הסקרנות לראות איך הכישרונות הגדולים שאנחנו רגילים לראות על המגרש יסתדרו ויפעלו באולפן הקטנטן – אחד על אחד מול אנשים מפולפלים, מנוסים וורבליים להפליא.
אינני בקיאה בספורט (בלשון המעטה) אך מי לא מכיר את עומרי כספי, אריק זאבי ופיני גרשון? הידיעה שהנ"ל ראיינו יזמים, פוליטיקאיות, אמנים ואישים המשפיעים בדרך זו או אחרת על ההוויה הישראלית – סקרנה אותי מספיק כדי לבדוק, להשוות ולגלות את אלה שעשו זאת בגדול ואת אלה שעדיף שנפגוש רק במגרש. בואו נאמר, מזל שלא כל פודקאסט מקליטים 90 דקות. מתחילים:
הראשון שהרים את הכפפה היה עומרי כספי, מהכדורסלנים הישראלים הטובים ביותר שידענו. בחודש מאי האחרון הוא יצר את הפודקאסט, שזכה לשם המקורי: "הפודקאסט של עומרי כספי" ומה אני אגיד לכם, מדובר בסיפור הצלחה. מדי שבוע (ולעתים אף פעמיים בשבוע!) כספי משחרר פרק, בו הוא מראיין לשיחה כנה, משוחררת וקלילה אנשים מעניינים במיוחד. מקומיקאים (מילר, קטורזה) דרך פוליטיקאים (לפיד, פייגלין), ספורטאים כמובן (זהבי, אבדיה) ואפילו יאיר נתניהו אחד שהגיע לשיחה.
נוסף לאפליקציות הפודקאסטים המסורתיות, השיחות עצמן גם מצולמות ומועלות ליוטיוב, מה שמאפשר לראות גם את הוורסטיליות שהוא מגלה במהלך הראיונות והיכולת להתאים עצמו לרוח המרואיין – בין אם מדובר בקומיקאי שלא נותן לו להשחיל מילה כמו חן מזרחי או כלת פרס ישראל, מרים פרץ. בפודקאסט עצמו אין קונספט בנוי, השיחות נראות ומרגישות משוחררות ומאולתרות, ועל אף שלרוב זה מתכון לאסון – נראה שכספי פיצח את הנוסחה כדי לעשות את זה נכון ולהצליח לשמור על עניין לאורך זמן ועשרות פרקים.
על אף שלעתים הייתי מצפה ממנו להרים להנחתה כדי לאתגר את השיח ולייצר קונפליקט (במיוחד בשיחות עם פוליטיקאים) – אצליח להבליג לו על כך, היות וכוונת המכדרר היא בעיקר לייצר דיאלוג כן ולספר סיפור, ופחות לספק כותרות מרעישות. עם זאת, כדי להדק את הפורמט ולמקצע אותו – נדרשת לעתים עריכה מינימלית של הסחות דעת, קטיעות ונונסנס שניתן להשמיט, לפחות בגרסת האודיו, וכן התאמת אורכי הפרקים בהתאם לעניין ולשיח שנוצר עם המרואיין. עם כל הכבוד לחזי דין, לא בטוח שדווקא איתו הייתי שמחה לשמוע ראיון במשך שעה וחצי.
הדבר הראשון שאהבתי בפודקאסט של אריק זאבי, זה את שמו: "43 שניות", משך הזמן שנמשך הקרב באולימפיאדה של זאבי מול מתחרו עד שהראשון הפסיד ובכך הסתיימה לה קריירה של עשרות שנים. קרב שנחקק בזיכרונו ובגדול, שינה את חייו. המושג הזה, 43 שניות, הפך לתמה המרכזית של הפודקאסט – כשהמרואיינים עצמם נדרשים, במהלך השיחה, לספק את רגעי ה"43 שניות" שלהם, כרפרנס לרגעים ששינו להם את החיים. נשמע קלישאתי, אך כשמדובר באנשים המעניינים אותם בחר זאבי לראיין – לעתים אנו זוכים לשמוע סיפורים לא שגרתיים שנחמד לגלות.
סוד הקסם של זאבי הוא באינטימיות ובנועם שהוא משדר בקולו ובדיבורו. החיוך שלו בוקע דרך האוזניות וניכר כי המרואיינים, גם הקשים והקשות לפיצוח (איילת שקד, דנה ויס), נוטים להישבות בקסמו ולהיפתח, בייחוד כאשר הוא חולק איתם לא מעט מחייו האישיים, מה שבוודאי מסייע לתחושת השיתוף.
הפודקאסט של זאבי בתחילת דרכו, חמישה פרקים בלבד שוחררו עד כה – אבל ניתן להצביע כבר עתה על מגמות שכדאי להימנע מהן כדי לא ליפול למחוזות הקיטש והבנאליות. לא כל אדם ופודקאסטר זוכה לראיין אנשים המשפיעים על סדר היום הציבורי באופן כזה או אחר, ולכן על זאבי להקפיד יתרה לא ליפול לקלישאות ומריחות מצד אותם מרואיינים מנוסים.
בתוך כך, כשהוא מנסה לעמת את איילת שקד, למשל, עם רגע ההפסד הדרמטי בבחירות שהשאיר אותה מחוץ לכנסת – הייתי מנסה להתעקש יותר שתדבר על תחושות הכישלון האנושיות והיציאה מהן, ולא להיגרר לשיח שכל כך קל לה לדבר עליו על מנהיגות ואמונה עצמית, משל הייתה מנטורית לחיים מאושרים.
כמו כן, על זאבי לזכור שמטרתו היא שהמאזינים ילוו אותו לאורך הדרך, ולכן כאשר הוא חוזר על אותם סיפורים בכל פרק – הדבר עלול לגרום לשעמום וחזרתיות שניתן להימנע ממנה, לו יכניס לפתיח של הפודקאסט תמצית מסיפורו האישי, ובכך יוותר הדבר. אגב, הסגיר בו זאבי מסכם את הפגישה שלו עם המרואיין ומשתף את הלקחים שהפיק הוא רעיון מקסים שמשרת היטב את מטרת הסגיר ומשאיר טעם של עוד.
מכולם, הכי חיכיתי להקשיב לפודקאסט של פיני גרשון. כמישהי, כאמור, עם אפס ידע בספורט – דבר אחד דווקא כן ידעתי על המאמן המעוטר - הוא לא בוחל באמצעים כשמדובר בלנהל שיח עם אדם אחר. לכן, כששמעתי על הפודקאסט החדש שהעלה, "מחליטים מהבטן" בו הוא מתיימר לשאול את מרואייניו שאלות שלא נשאלו – כבר דמיינתי את האייטמים החלוציים שלראשונה יישאו כותרות מתוך ציטוטים שנאמרו בפודקאסט. אז זהו, שלא.
גרשון פותח מבערים בפרקי הבכורה שלו, ובוחר שלושה אורחים חזקים ורלוונטיים לימים אלה: לפיד (שאין פודקאסט בישראל לדעתי שלא אירח אותו עדיין), אלי אבידר ופרופ' ירון זליכה. בתוך כך, ציפיתי לראיונות אנרגטיים, בועטים ושכאמור, יכללו שאלות שלא נשאלו – בין היתר על חיים אישיים, תחביבים, מחשבות, משהו שיאפשר להכיר את האנשים הללו לעומק מעבר למסרים פוליטיים גנריים שכבר מאסנו בהם. מה אני אגיד לכם, עדיף לא לצפות בחיים האלה.
בשורה התחתונה, הקונספט פשוט לא מספק את הסחורה. השאלות שנשאלות בפרק לא שונות מכל ראיון שבוצע עם הפוליטיקאים הללו ב"פגוש את העיתונות" או תוכניות בוקר למיניהן, ולמעשה, השיח איתם נשמע כמו קמפיין פוליטי גרידא. בתוך כך, חדות הלשון, הבוטות והאנרגיות של גרשון שהיינו רגילים אליהם מהמגרש – פשוט נעלמות כלא היו בין שלל הסיסמאות. טרם ברור אם הכיוון של הפודקאסט הוא לארח פוליטיקאים בלבד – ואם כן, חבל מאוד – אבל אני בספק אם יהיה ביקוש לתוכן שאפשר לשמוע ממנו בשפע בכל פעם שפותחים את מהדורת החדשות.