במהלך מבצע “שומר החומות” שוגרו מרצועת עזה יותר מ־4,360 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, מהן יורטו בידי מערכת כיפת ברזל מעל ל־1,660 רקטות ולמעלה מ־1,820 נפלו בשטחים פתוחים. יש מי שרואים את הצד האחר של כלי הנשק האלה ואוספים שברי ורסיסי רקטות שיורטו או התפוצצו במטרה להפכם ליצירות אמנות.
אחד מהם הוא אבי צפון מחדרה, פרמדיק במד”א זה 35 שנה, שעוסק בפיסול מגיל 12 ופיסל למעלה מ־200 פסלים סביבתיים ברחבי הארץ מחלקי רקטות, קטיושות וטילים. “אני אוהב את העיסוק הזה”, הוא מספר. “לאורך כל המבצעים הגיעו אליי קולקציות של כל מיני מרגמות, פגזים וקטיושות, ומהם יצרתי פסלים סביבתיים”.
אתה זוכר את הפסל הראשון?
“בשנת 2008 ב’עופרת יצוקה’ קיבלתי רקטה ראשונה שנפלה באזור תל אביב ואני זוכר שהיה עליה את שם המשלח. עלה בידי רעיון לפסל עם הרקטה פסלים, וחשבתי שאם נגיע להסדר עם החבר’ה בעזה, נוכל לעשות תערוכה משותפת: הם זרקו עלינו פגזים, ואנחנו נשלח להם פסלים מהפגזים. לכל אחד מהפגזים יש את הייחודיות שלו. אתה יכול לראות את אופי הפגז ולדעת מאיפה הוא מגיע”.
גם את שברי הרקטות שנותרו מהמערכה האחרונה מקווה צפון לנצל לצרכים אמנותיים. “ראיתי פגז שנפל בצורה מעוקמת קצת, ואני חושב לפסל ממנו זוג אוהבים כסמל לשלום ואהבה", הוא מספר. "נהפוך את הפגזים לדמויות אוהבים. אני חושב שאנשים בארץ וגם האוכלוסייה בצד השני צמאים לאהבה ולחיבוק, וזה מה שאני מתכנן לעשות מהפגז הזה ואשמח להציג אותו בתערוכה”.
עמי אפטר, עובד באינטל ואמן חובב מאשדוד, התחיל ליצור מרסיסי רקטות במקרה, לאחר שהוציא את הכלב לטיול. “זה התחיל בצורה ספונטנית”, הוא מספר. “כשיצאתי מפתח הבניין התחלתי למצוא רסיסים והחלטתי לעשות מזה משהו. זה פלא טבע - כיפת ברזל פוצצה את הדבר הזה, ואני בונה מזה יצירות”.
מה יצרת במערכה האחרונה?
“התקופה הזו עוררה בי את הצורך להזכיר שעם ישראל חי, אז יצרתי מגן דוד ואני מתכנן להכניסו לגוף תאורה וליצור משהו יפה מזה”.
אתה אוסף במיוחד רסיסים?
“לא, אני אוסף על הדרך, וכל פעם יוצר מזה משהו אחר. זו לא בעיה עבורי לאתר חומרי גלם כי אני גר באשדוד וכל הבלגן הזה קורה מעל לראש שלי. יש לי כבר תוכניות ליצירות הבאות”.
למרות הסיכון
עינב נעמי כרמי ואבי מנע מקיבוץ ניר עם החלו בשנת 2017 לאסוף רסיסי רקטות. “בהתחלה זה נעשה כפרובוקציה”, אומרת כרמי. “היה לנו אומץ לאסוף רסיסים למרות הסיכון והעלינו צילומים שלהם לרשת כפרובוקציה נגד הפרובוקציות שהערבים עושים, בעיקר בסטורי. אבל אז הנחיתו עליי עבודה בלימודי האדריכלות, והחלטתי לעצב כיסא מרסיסים של רקטות. אבי, ידיד שלי מהקיבוץ, עזר לי, והכיסא זכה בתחרות בלימודים. הוא נמצא עכשיו בגינה של הוריי”.
“התחלתי לפסל עוד בבית הילדים בקיבוץ, אבל נכנסתי לעניין לצורך פרויקט האדריכלות של עינב”, מוסיף מנע. “התחלנו להסתובב בקיבוץ ולאסוף רסיסים - בעיקר כדי שמישהו לא ייפצע והילדים לא ייגעו בדברים כאלה - וכך נולד הרעיון של הכיסא, כמובן באישור איש הביטחון של הקיבוץ”.
עיצבת עוד דברים מאז?
“לקחתי שני חצאי טיל שיירטה כיפת ברזל ויצרתי מהם פסיפס. גם בסבב האחרון התחלתי לאסוף רסיסים, וכבר יש לי רעיונות לגביהם. עינב ואני כבר מתכננים את העבודה הבאה”.
אתה לא חושש מהסיכון שבאיסוף שרידים כאלה?
“בדרך כלל הרסיסים הם חתיכות קטנות או גדולות ללא חומר נפץ, רק מכוסות פיח. פעם אחת מצאנו טיל שלם חלול כמו צינור, שכנראה לא התפוצץ, אבל באותו רגע אתה לא חושב יותר מדי. ראינו אחד כזה נופל, חיכינו לראות שהוא לא מסוכן ואז אספנו אותו”.
משהו למנף
“בדיוק הלכתי ללקט קצת גראדים, קצת רסיסים של רקטות, אולי נעשה מהם משהו”, מספר גם רונן חורב מהיישוב מעגלים במועצה האזורית שדות נגב. “אני נמשך מאוד ליודאיקה מהרגע שנולדתי. גדלתי בבית דתי, ובית הכנסת והדת היו חלק בלתי נפרד מחיי. כילד בן 12 הייתי קצת קשה למידה, מאלה שמרעישים כל הזמן, אז המורים היו מוציאים אותי החוצה. הייתי הולך ברגל הביתה והתחלתי לגלף בתי מזוזות. כיום, כבר מעל ל־40 שנה אני מנהל את העסק ‘רון ארט יודאיקה’ בעיצוב אישי”.
במבצע צוק איתן החל לעצב מזוזות מרסיסי רקטות וגראדים. “הפגיזו אותנו קשות, אז אספתי כמה רסיסים והסתקרנתי לדעת מה החומר הזה", הוא אומר. "לא לקחתי תרמילים, רק חתיכות של רסיסים. התחלתי לשלב אותן במוצרים שלי וראיתי שזה חומר מאוד קשה ומאתגר. מאז התחלתי לעסוק בזה קבוע. פעם אפילו פרסמתי בפייסבוק שנגמר לי חומר הגלם, אז חברים הביאו לי רסיסי גראד לעיצוב”.
אספת גם במערכה האחרונה?
“צלצלו אליי חברים משדרות שיודעים שאני מחפש כאלה דברים והוציאו לי כמה רסיסים וחלקי מרגמות. הם ממש דואגים לי, חברים נהדרים”.
גם ענבל דובדבני מקיבוץ נירים, בעלת סטודיו לעיצוב תכשיטים זה למעלה מעשור, נכנסה לתחום בצוק איתן. “נפלו אצלנו רקטות בקיבוץ ופינו אותנו לקיבוץ משמר העמק, ובמשך חודש וחצי היינו מחוץ לבית”, היא משחזרת. “כשחזרנו בהפסקת האש הראשונה, נפל פצמ”ר מול הסטודיו. אומנם לא הייתה פגיעה גדולה בסטודיו, אבל הילדים שלי התחילו לפתח תחביב של להסתובב בקיבוץ ולאסוף רסיסים. זה היה מאוד טעון כי ביום האחרון של צוק איתן נהרגו לנו שני חברים (זאביק עציון ושחר מלמד ז"ל– ד”פ), אז היה לי קצת קשה לגעת בזה בהתחלה, בעיקר ממקום של אבֶל - לא מתוך סיכון”.
בתום מבצע "צוק איתן" טסה דובדבני לארצות הברית ונשאה במזוודה רסיסי רקטות כדי להראותם ללקוחות. “אנשים רצו לקנות ממני רסיסים שם, אז הבנתי שיש פה משהו שאפשר למנף”, היא מספרת. “הכנתי כמה שרשראות מרסיסים בזהב של 14 קראט, וזה נמכר ברחבי העולם”.
לדברי דובדבני, גם בסבב האחרון השיגה רסיסים: “חזרנו לפה אחרי ההפגזות, אבל כבר יש לי ארגז רסיסים כחומר גלם לסדרת העיצוב הבאה”.
התכשיטים של דובדבני והמזוזות של חורב העשויים מרסיסי רקטות מככבים בקמפיין שעלה לאחרונה לרשת במטרה לעודד רכישה מעסקים מקומיים מהנגב המערבי והצפוני, על מנת לסייע להם כלכלית לאחר המבצע האחרון. למהלך שותפים ארגון "מעברים נגב צפוני ומערבי" ואשכול רשויות נגב מערבי, יחד עם החברות "נגב תשעשרה" ו"מטרו נגב" והמועצות האזוריות שער הנגב ובני שמעון. במשטרת ישראל מדגישים כי "ככלל, שרידי רקטות יכולים להכיל פריטים מסוכנים או יכולים להיות נפל בעצמם. מי שמאתר שריד צריך לקרוא לחבלן".
