מקובל לחשוב שכדורגל הוא משחק של גברים. כמאמר הקלישאה, גברים אינם בוכים, ואם הם מוכרחים הם בוכים בלילה. אז זהו, שלא. בעשורים האחרונים גברים מפגינים רגשות, גם אינם מסתירים את הדמעות וכשמדובר בכדורגל, שחקני כדורגל ממין זכר בוכים על המגרש ויחד איתם מוחים דמעות גם האוהדים ביציעים, וכל זה קורה מבלי שתיפגם גבריותם ההתקפית.
אחת הדוגמאות מהחודש האחרון אמנם לא התרחשה במגרש עצמו, אבל היא מעידה על השינוי. מדובר באחד מכוכבי הכדורגל הישראלי, מאור בוזגלו, שמירר בבכי מול מצלמות הטלוויזיה, כשהודיע שהוא הוא תולה את הנעליים ופורש מעולם הכדורגל. סביר להניח שבין הצופים בו רבים הרשו לדמעות לרדת על הלחי בלי בושה.
"הבכי בווסרמיל", מחקר חדש מאת הסוציולוג הארגוני פרופ' אמיר בן פורת מאוניברסיטת באר שבע, מתפרסם בימים אלה בכתב העת "רוח הספורט" של המכללה האקדמית תל חי ועוסק בבכיים של שחקני כדורגל, הסוחף איתו את האוהדים שגועים איתם בבכי, כאשר מובקע שער, כשהקבוצה שלהם זוכה באליפות, בעת הפסד או ירידה בליגה - תוך שבן פורת בוחן את השינויים שחלו בעשורים האחרונים במושג הגבריות ודחיקת דמות המאצ'ו על ידי הגבר החדש, המטרוסקסואל.
החל בבעיטה הראשונה באנגליה מולדתו ההיסטורית של הכדורגל, משחק הכדורגל היה למבצרו של הכוח הגברי, נודע כאגרסיבי והיה לפרק חשוב בהכשרתם של ילדי המעמדות הגבוהים להיות משרתי האימפריה הבריטית, כל שכן משהפך מושא אהבתם של בני המעמדות הנמוכים. "ההגמוניה הגברית של הכדורגל היא שוביניסיטית וחסרת הומור. כבר בדבריו של המאמן בחדר ההלבשה הבינו השחקנים שכדורגלנים אינם בוכים ואין מקום לדמעות להשקות איתן את הדשא הירוק. 'תהיו גברים' היה הצו שהשחקנים נדרשו להטמיע בדנ"א שלהם, כי רק כך אפשר לתת פייט ולנצח על המגרש. מכאן ששחקנים שהעזו להחצין רגשות, או להזיל דמעות, כונו בלעג 'נקבות', 'הומואים', 'חלשלושים', 'בכיינים' וכינויים מבזים אחרים, שנשלחו לעברם מהקהל וגם בעיתונות", אומר פרופ' בן פורת.
מה הביא לשינוי?
"כדורגל הוא משחק תלוי תרבות. למעט כללי המשחק שנקבעים על ידי פיפ"א (ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל), ההתנהגות במגרש וביציעים מושפעת מהסביבה התרבותית, הפוליטית והכלכלית. לפני ארבעים שנים ויותר, גברים לא ענדו תכשיטים ולא נראו במחוזותינו גברים עם עגילים באוזן, רובם לא השתמשו בתמרוקים או השקיעו בטיפוח שנחשב נשי. אבל אירועים מכוננים כמו צנחנים בוכים בכותל, או להבדיל חיילים בוכים על קברי חבריהם (אם כי כצנחן לשעבר אוכל להעיד על עצמי, שמעולם לא הזלתי דמעה גם באירועים הקשים ביותר), זלגו מהחוץ אל תוך המגרשים כמו גם בזכות השפעתה הדרמטית של הטלוויזיה.
"מאז אפשר לראות עדויות רבות לשינוי: שחקנים המתנהגים כמו טווסים על המגרש, ועם הבקעת גול השחקן מפנה גבו עם המספר לקהל עושה תנועות טווסיות מרים ידיים עושים גלישים על הדשא שיראו אותו. גם לבוש של השחקנים והאוהדים מעיד על התמורה והוא כולל נעלים ממותגות וצבעוניות לרגלי השחקנים, או אביזרי לבוש של האוהדים, צעיפים, וכובעים גם ההמנון של המועדון ועוד. אבל ובעיקר אלה השחקנים שמתחבקים, מתלטפים, מתנשקים (על הלחיים) על הדשא, וכך גם אוהדים מתחבקים ומצ'פחים, או מנחמים זה את זה, נותנים דרור לדמעות שמציפות את העיניים וזולגות על הפנים. כן, כבר מותר לגברים לבכות ועוד באחד ממשחקי הספורט התחרותיים והמאצ'ואיסטים ביותר".
אף שהוא משחק גברי, פיסי ואגרסיבי בו גוף מתחכך בגוף, רגליים משתרגות ברגלים אחרות, ראשים מתנגשים, שחקנים מוטחים לדשא ואיבריהם נפגעים, כדורגל, כך מדגיש פרופ' בן פורת, הוא גם משחק של רגשות עזים: אהדה, שמחה, כעס, יגון, חרדה, דכדוך, נקמה יאוש תקומה, ומה לא?"
ואם דמעות, תשאלו בוודאי מי ומתי בכה לראשונה במגרש הכדורגל? ובכן, כשם שהכדורגל נולד באנגליה כך גם הדמעות הראשונות הן של הכדורגל האנגלי, וליתר דיוק של פול גאסקוין "גאזה", שחקנה של נבחרת אנגליה. היה זה במשחק חצי גמר המונדיאל שנערך באיטליה ביוני יולי 1990, בו הודחה הנבחרת האנגלית בפנדלים על ידי נבחרת גרמניה. 'גאזה' לא עצר בעצמו ופרץ בבכי תמרורים קבל עם וקהל. שנים אחר כך, במשחק אחר של נבחרת אנגליה נגד גרמניה, ביורו 1996, שלף השופט כרטיס צהוב לגאזה, שמשמעותו הייתה שלא יוכל לשחק בגמר אם אנגליה הייתה מנצחת, ושוב לעיני כל ועשרות מצלמות טלוויזיה שהיו במגרש הוא בכה מרה.
איך הגיב הקהל?
"הקהל האנגלי אהב את זה. ה'גאזהמניה' היה למושג נרדף לאכפתיות ברמה הלאומית. הבי.בי.סי אף הכתיר אותו כאיש השנה בספורט. מאז השתנה משהו בכדורגל האנגלי ובכדורגל העולמי בכלל. לשחקנים מותר לבכות, ולא רק שהדמעות אינן פוגעות בגבריותם, הן מעידות על מסירותם הבלתי תלויה למועדון או לנבחרת הלאומית. הבכי הפך לסוג של 'הצהרת נאמנות".
בים הדמעות שהציף את הכדורגל האירופי, גם לא יבש בכיים של שחקנים מהליגות הבכירות ביותר, אלה ששכרם מרקיע שחקים והם נהנים מאהדה והערצת מיליונים ברחבי העולם, ובהם מונה פרופ' בן פורת את שוערה האגדי של נבחרת איטליה ג'אנלואיג'י בופון, שבכה נהר לאחר שנבחרתו לא הצליחה לגבור על נבחרת שבדיה וכתוצאה מכך נמנע ממנה להשתתף במונדיאל שהתקיים ברוסיה ב-2018.
"פניו שטופות הדמעות של בופון נמרחו על מסכי הטלוויזיה. מבחינת איטליה מדובר היה באירוע אסוני בלתי נתפש, שכן איטליה השתתפה כמעט בכל המונדיאלים וזכתה ארבע פעמים בגביע: (1934, 1938, 1982, 2006). בכיו של בופון היה ביטוי לתסכול וכאב לאומי. כל איטליה בכתה איתו".
רוצים עוד כמה מהבכיות המפורסמות ביותר בכדורגל העולמי? קחו טישו: כריסטיאנו רונאלדו עולה לפודיום בטקס כדור הזהב ודמעות זולגות מעיניו; תמונתו של מראדונה בוכה בדמעות גדולות נמרחה על שערי העיתון; המאמן ז'וזה מוריניו, בוכה על כתפו של מרקו מטראצי לאחר הזכייה בגמר הצ'מפיונס ליג; גבריאל בטיסטוטה ממועדון הכדורגל רומא, בכה; בגמר מונדיאל 1982, מרקו טארדלי מנבחרת איטליה, בכה; דיוויד בקהאם, ה־מודל ה־גברי של הכדורגל, יבב כמה פעמים קבל עם ועדה.
אחת מהבכיות הידועות אירעה ב-16.6.2020 כשריאל מדריד הקבוצה המעוטרת ביותר בספרד, זכתה באליפות הליגה, מאמנה זינאדין זידאן שבקריירה שלו ככדורגלן חווה ניצחונות וכישלונות, פרץ בבכי נרגש והקהל וגם התקשורת הזדהו עם דמעותיו בתשואות רמות.
ואיך לא? ביום בו מת אלוהי הכדורגל, מראדונה ארגנטינה בכתה, ואיתה ביכה העולם כולו את מותו, למרות ועל אף הכשלים, והסיפורים על אישיותו. והרשימה חלקית בלבד.
"בכדורגל העולמי הממוסחר לעילא, מותר כבר להחצין רגשות 'נשיים'. זה נראה אנושי יותר. זה לא בגלל הכסף, אלא בגלל 'הנשמה היתרה'. ואולי, בנסיבות של התרבות בת זמננו, הבכי מוסיף עוד טבעת זוהרת להילה של הכוכבים על הדשא הירוק" אומר בן פורת.
כאמור, גם בישראל השתרש מעמדו של הגבר החדש, זה שמחצין את רגשותיו ומזה זמן סממניו זלגו מהחברה גם אל מגרשי הכדורגל. "ולא בגלל פציעה פיסית במגרש. שבר, קריעת גיד, או כתף שיצאה ממקומה, על זה כדורגלנם לא בוכים" מעיד החוקר.
בן פורת אמנם אינו יכול להצביע על אירוע הבכי הראשון במגרשי הכדורגל בישראל, אבל העדויות מלמדות שגם שחקני הכדורגל בישראל הפסיקו להיאבק בדמעות. כך לדוגמא, במחזור סיום עונת 1999/2000, שעמד לקבוע את גורלו של המועדון להישרד או לרדת, כבש חזי שירזי – שחקן מועדון בני יהודה – צמד (שהשאיר את המועדון בליגה) ופרץ בבכי כשפניו כלפי השמיים. גם פניו של גילי ורמוט התעוותו בבכי כשהפועל חיפה זכתה בגביע המדינה במאי 2018.
במחקרו המקיף, פרופ' אמיר בן פורת מביא כ"מקרה בוחן" משחק אחד של הפועל באר שבע נגד מכבי חיפה שהתקיים במגרשה הישן של הפועל באר שבע "איצטדיון ווסרמיל", והוא גם מצוי בכותרת המחקר "הבכי בווסרמיל" (גילוי נאות: פרופ' בן פורת שימש בעבר יועץ מקצועי של הפועל באר שבע).
"תוצאות המשחק היתה יכולה להיות אחת משתיים, הישארות בליגה או גלישה לליגה הנמוכה. השחקנים והאוהדים היו מלאי תקווה אבל תוצאת המשחק הביסו את התקווה. השחקנים השתרעו על הדשא כשידיהם מכסות את הפנים. יוסי בניון הצעיר בעט את בעיטת העונשין שבסופו של דבר לא הביאה לניצחון, פרץ בבכי.
במשך דקות ארוכות הקהל עמד בדממה כשעיני רבים מהם לחות, ואז מאחת השורות ביציע הדרומי נשמע קול בכי של ילד שמירר בבכי במשך דקות ארוכות, כמי שבכה בשביל כולם, שחקנים ואוהדים שהתביישו להזיל דמעות" נזכר בן פורת.
האם לכניסת נשים למגרשי הכדורגל היתה השפעה על רגשנותם של הכדורגלנים?
"כיום יש יותר נשים במגרשי הכדורגל הן בקהל האוהדים, שדרניות ופרשניות ספורט ובקבוצות כדורגל נשים. היו שסברו כי כניסת נשים לעולם הכדורגל, תרכך את הקהל תביא להפסקת האלימות המילולית ולתנועות הידיים הגסות, אבל זה לא קרה. מסתבר ששחקניות הכדורגל בקבוצות הנשים מחקות את התנהגות הגברים, גם הן מדברות בקול רם ועושות תנועות ידיים גסות, והמשחק שלהן אגרסיבי. בכל מקרה לא הן עודדו את הבכי באיצטדיונים".
כלומר, הדמעות לא החליפו את האלימות במגרשים?
"האלימות במגרשים לא נעלמה, היא נחלשה וגם קיבלה דפוסים אחרים. כך, למשל, ברגע מסויים בתולדות הכדורגל ניתנה לשחקנים ולאוהדים הרשות להביע את רגשותיהם גם בבכי".