בהשתלמות שנערכה בשבוע שעבר לעשרת הגמלאים שהתקבלו להדרכת המבקרים בכנסת, ניכר היה באחד מהם שהוא הרגיש שם בבית. משה מילנר, מי שהיה צלם ראשי הממשלה המובהק בלשכת העיתונות הממשלתית, הניח את המצלמה בצד ובאופן מפתיע הוא מתחיל בגיל 75 קריירה חדשה בכנסת. "זה לא קורה לי בעקבות זיכרונות העבר שלי מהכנסת", הוא מבקש להבהיר. "אחרי שיצאתי לגמלאות מעבודתי בלשכת העיתונות, עסקתי בהדרכת טיולים בחו"ל, ומאז שהתחילה הקורונה, אני מובטל. חיפשתי תעסוקה".
לא יכולת להרשות לעצמך לנוח על זרי הדפנה?
"זה משעמם לנוח על זרי הדפנה. אני גר כעת בכפר הים בחדרה, במקום יפהפה שיש בו חוף ים, בריכת שחייה, חדר כושר ואנשים נחמדים, אבל שעמם לי לאחר שהתרוצצתי בכל העולם עם מצלמות. כמי שצילם בהרבה אירועים בכנסת ומכיר אותה היטב, חשבתי שאוכל לתרום בתפקיד החדש, מה גם שאני מגיע אליו עם ניסיון בהדרכה".
חיפשת גם אתגר?
"דווקא לא. עברתי מספיק אתגרים בחיים. בוא נקרא לזה עיסוק, וממה שעברנו בשבוע ההשתלמות עם מיטב המרצים, נראה לי שיהיה מעניין. מה גם שאוכל להביא להדרכה דברים שאין לאחרים. אני לא יודע כמה עוד יכולים לספר על חנוכת הכנסת באמצע שנות ה־60. אני צילמתי שם כחייל בדובר צה"ל ולפני כן אפילו צילמתי בכנסת הישנה, בבית פרומין".
את דוד בן־גוריון צילמת?
"זה לא יצא לי. אבל בזמן הטירונות שלי שמרתי עליו בשדה בוקר".
הסיפור האישי של מילנר החל בגרמניה, שם נולד במחנה עקורים, כאשר אביו עסק בהעלאת שורדי השואה לארץ. ב־1948 הוא עלה ארצה עם משפחתו, ולאחר שנתיים במעברה בסמוך למקום מגוריו הנוכחי בחדרה, גדל בלוד, "הזכורה לי מאז כעיר נהדרת".
לדבריו, הוא נדבק בחיידק הצילום כשבמקביל ללימודיו היה שוליה של צלם בעירו ולמד לפתח במעבדה. לפני השירות הצבאי אף החל לצלם חתונות. "לא חשבתי שזה מה שאעשה באזרחות", הוא מעיר. "התכוונתי ללמוד בטכניון כמו אחי ולהיות גם מהנדס".
התוכניות השתבשו?
"נכון. גויסתי כצלם במודיעין, אבל מכיוון שלא היה שם תקן, נשלחתי להיות צלם בדובר צה"ל. אם הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, לא היה מחבב אותי, קרוב לוודאי שלא היה יוצא ממני צלם לכל החיים. לא ציפיתי להגיע אליו. פתאום הורתה לי המזכירה שלו, רוחמה, להיכנס לרמטכ"ל. תבין, אני כולה נער בן 18 מלוד, שפותחים לו את הדלת ישר לגנרל של הצבא. רבין היה מהרגע הראשון נחמד אליי, ואפשר לומר שהלכתי שבי אחריו. אז לא ידעתי עדיין שהצילום היה התחביב האהוב על רבין עוד מימי הפלמ"ח.
"מההתחלה מצאו חן בעיניו הצילומים שהבאתי מהשטח, אבל כבר בשבוע השני בלשכת הרמטכ"ל כמעט הסתבכתי, כאשר נלוויתי לסיור של הרמטכ"ל עם ראש הממשלה לוי אשכול. כשצילמתי אותם משקיפים על הנוף, לא שמתי לב לאיש נמוך שעמד בצד ולא ידעתי מיהו. הואיל וקיבלתי מרבין אישור גורף לפרסם מה שאני רוצה, שלחתי את הצילומים למערכות העיתונים ונהייתה מהומת אלוהים, אל תשאל. התברר שהאיש הנמוך היה לא אחר מאשר איסר הראל, מי שהיה ראש המוסד ובטעות חשפתי אותו לציבור. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לי אלמלא רבין".
תמונה מחוץ ללשכה
"את ראש הממשלה אשכול הייתי מצלם מתוקף תפקידי בדובר צה"ל, וגולדה מאיר הייתה הראשונה מבין שמונת ראשי הממשלה שהייתי צמוד אליהם על אזרחי", הוא מספר. "עם השחרור מהצבא ירדתי שתי קומות אל לשכת העיתונות הממשלתית, ששכנה גם בבית סוקולוב בתל אביב והתחלתי שם בעבודה של שנים על אזרחי. אנשים פחדו מגולדה ולא הבינו איך דווקא איתי היא נהגה להתבדח".
כבר ב־1969 זכה צילום של מילנר לתפוצה עולמית, ועד היום לא נהיר לו מה גרם לגולדה ולנשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, לפרץ צחוק משולח רסן בפגישתם בבית הלבן בוושינגטון. לצילום אחר של גולדה, בכלל לא מצחיק, כמעט הייתה משמעות היסטורית: היה זה במפגש שלה עם קנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, ארבעה ימים לפני יום הכיפורים 1973, בעקבות סגירת מחנה המעבר ליהודי רוסיה בארצו.
"כדובר גרמנית, שמעתי אותו שואל אותה 'מה אנחנו מדברים על מעבר היהודים באוסטריה, כשעכשיו הולכת להיות לכם מלחמה?'", אומר מילנר. "אין לי מושג מה היא ענתה לו, כי מיד הוציאו אותי מהחדר. לא ברור מה גולדה עשתה עם המידע שהיא קיבלה מהקנצלר, אבל את המילה 'קריג', כלומר מלחמה, שמעתי בבירור. בטח שכעסתי עליה. כחובש קרבי, מצאתי את עצמי בסיני, מטפל בפצועים באוגדה של שרון, שם היו לנו הרוגים בלי סוף".
היית עד לפציעה שלו?
"איזו פציעה? לכל היותר שריטה. למעשה, לא היה לו כלום".
לאחר תום כהונת מאיר, שב מילנר לרבין, הפעם על אזרחי. "פתאום אדם שהכרתי אישית נהיה ראש הממשלה", הוא מתאר. "אחריו, גם עם בגין היו לי יחסים טובים מאוד. מוישל'ה, הוא היה קורא לי. עד כמה שנהיינו קרובים תעיד העובדה שיש לי צילום של בגין בפיג'מה בבית ההארחה של צ'אושסקו, ברומניה. אבל שום דבר לא יכול להתחרות עם קמפ דיוויד, שם מצאתי את עצמי במעמד של מעין מתווך בין בגין לסאדאת".
איך?
"לאחר הג'ט לג בעקבות הטיסה הארוכה לארצות הברית, התעוררתי בקמפ דיוויד מוקדם בבוקר ויצאתי להסתובב שם עם מצלמה. לפתע ראיתי מולי את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, צועד עם אוסאמה אל־באז, כשהוא לבוש בטרנינג ואוחז מקל הליכה. ניגשתי אליו ובערבית הבסיסית שידעתי מהרחוב בלוד הצגתי את עצמי כצלם של ראש הממשלה בגין. לאחר שהחמיא לי על הערבית שלי, מה שהוא הגזים, שאלתי אותו אם יורשה לי לצלם אותו. 'תפדל, צלם!', הוא אמר. כששאלתי אם אכפת לו שאקרא לבגין, הוא אמר 'תקרא למי שאתה רוצה'.
"למזלי, בגין כבר היה על הרגליים. הפגשתי את שניהם ואת צילום לחיצת הידיים ביניהם העברתי מיד לסוכנות הידיעות איי־פי. נשיא ארצות הברית קרטר השתולל מכעס על איך שפרסמתי את הצילום של שני הג'נטלמנים בלעדיו, המארח. מאותו רגע הצמידו לי שם מאבטח. אגב, כעבור כ־25 שנה, כשהתלוויתי לשר החוץ סילבן שלום לעצרת האו"ם בניו יורק, נתקלנו בקרטר, שהגיע לשם בתור פנסיונר. סילבן, שהכיר את הסיפור שלי עם הנשיא לשעבר, הזכיר לו שאני הצלם מקמפ דיוויד. 'אוי, אתה עשית לי צרות', אמר קרטר, הפעם בחיוך".
נראה שהצילום של בגין וסאדאת בשבילים של קמפ דיוויד לא היה חריג לגביך כצלם.
"נכון, תמיד חיפשתי את התמונות המיוחדות והעדפתי לצלם את ראשי הממשלה מחוץ ללשכות שלהם".
פוטוגני בכל מצב
ב־1982, בהיותו כבר ראש מחלקת הצלמים בלשכת העיתונות, חש מילנר בצורך להתאוורר ויצא לחופשה ללא תשלום. הוא עבר לצלם בשביל סוכנות הצילום הצרפתית סיגמא. "החלטתי שאני רוצה לטייל בעולם בתור צלם חדשות ולא בתור צלם של אישים", הוא מסביר כיצד הגיע למלחמת לבנון הראשונה, לא מהצד הישראלי. "מכונית התופת הראשונה התפוצצה בביירות ליד מלון 'אלכסנדר' של העיתונאים - זה היה מזעזע".
עם דרום אפריקה היה למילנר סיפור. "צילמתי הרבה לסיגמא את האפרטהייד שם ואת אשתו של נלסון מנדלה. הצילומים שלי, שפורסמו בכל העולם, גרמו לכך שהוכרזתי שם כפרסונה נון־גראטה", הוא מעיד. "העלו אותי אזוק באזיקים על מטוס אל־על, שהחזיר אותי לארץ בלי הפילמים שצילמתי ונלקחו ממני. אם לא הייתי ישראלי, ספק אם הייתי יוצא משם כשאני בחיים".
אחרי 13 שנה שב מילנר ללשכת העיתונות הממשלתית כדי לשמש עם הידע שלו במחשבים כראש ענף צילום ממוחשב וכדי לארגן עם עמיתו, הצלם יעקב סער, את אוסף התצלומים הלאומי. אגב כך הוא נהנה לשוב להיות הצלם של רבין, "כשאיש מאיתנו לא צפה את הטרגדיה הנוראה, שקרתה בסוף אותה שנה".
מילנר לא נכח בעצרת השלום הגורלית בכיכר מלכי ישראל. "רבין נרצח ביום ההולדת שלי", הוא מציין. כשהגיע ללשכתו, מסרה לו מרית דנון, מזכירת ראש הממשלה, מכתב שבו הוא איחל לצלם האהוב עליו בריאות ואריכות ימים. "מטבעי אני לא בכיין, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק", הוא מעיר.
לדבריו, חודשים קודם לכן הוא ערך ביוזמת המו"ל יהודה שיף ספר אלבומי שהוקדש לרבין, אחד מעשרה ספרי צילום בעריכתו. כשהביא לראש הממשלה את הספר, זה הגיב בצניעות אופיינית. "השתגעת?", אמר, "אתה תפסיד כסף בגללי".
"כשהמו"ל הציע שנצא עם מהדורה אנגלית של הספר וניסיתי לארגן דרך הצלם של הנשיא קלינטון הקדמה שלו לספר, נעניתי באדיבות שהנשיא לא כותב הקדמות ולא מקדם מכירות של שום דבר", מספר מילנר. "אבל כמה ימים לאחר הרצח, הביא אליי הביתה שליח משגרירות ארצות הברית מעטפה חתומה בשעווה, שעליה היה רשום 'סודי ביותר'. הפעם קלינטון הבטיח לכתוב הקדמה אם תופיע מהדורה חדשה - וכך נעשה".
שמעון פרס היה לזמן קצר ראש הממשלה החמישי "של" מילנר. "אך התקרבנו יותר בתקופה שבה הוא היה הנשיא", הוא אומר. מילנר לא היה סחבק של פרס, אבל חשוב לו לצאת להגנתו: "לא אהבתי את הרינונים עליו ואני בטוח שהוא לא פגע באף אחת. נניח שהוא עשה משהו למישהי, אז ראבק לצאת עם זה בזמן אמת ולא אחרי שהבנאדם מת, מה שהוא בגדר חוצפה אדירה".
מנקודת המבט שלו כצלם ראשי הממשלה מאז אשכול (פרט ליצחק שמיר, שבזמנו הוא היה בחופשה ללא תשלום מהלשכה), מילנר מבדיל בין שתי תקופות הכהונה של נתניהו. "אם בתקופה הראשונה הוא היה חביב והיה כיף לצלם אותו, זה נעשה בלתי נסבל כששרה לא הרשתה לפרסם בלי האישור שלה", הוא מספר. "זאת, למרות שנתניהו יוצא פוטוגני בכל מצב. זה שבהתחלת המדינה לא הגבילו את כהונת ראש הממשלה היה החטא הקדמון שהביא עלינו את המכה של משפחת נתניהו".
ואהוד ברק?
"עם ברק לא היה לי שום קשר. אומנם הוא איש מרשים מאוד, אבל אי אפשר להתחבר אליו, ולא היה מצב שבו צלם יכול היה להעיר לו היכן לעמוד בצילום. בכלל לא עניין אותו מה יפרסמו או לא".
כיף של ראש ממשלה
אחריו ואחרי יורשו, אריאל שרון, ש"אצלו הייתי בן בית מאז שהכרנו בצבא ויכולתי לבוא לחווה מתי שרציתי", נחתם מצעד ראשי הממשלה של מילנר באהוד אולמרט, האהוב עליו מכולם, "גם אם יש ששונאים אותו", לדבריו. כשנשאל עונה מילנר: "נשבע לך שלא ידעתי דבר על פרשת המעטפות שלו".
"אולמרט היה כיף של ראש ממשלה", מציין מילנר. "אם היינו נוסעים בשיירה, לא הייתה לו בעיה לרדת מהלימוזינה ולקחת לידיו את הגה הג'יפ, לי היה איתו קטע אישי שלא ייאמן. בגלל רשלנות רפואית, נגרם לי זיהום בבטן והתפוצץ לי האפנדיציט. 70 יום הייתי מאושפז בהדסה, משהו נורא. פתאום הודיעו שראש הממשלה הגיע. 'אתם לא מתביישים שהבנאדם מאושפז אצלכם כל כך הרבה זמן?', הוא שאל. 'איזה בית חולים אתם?'".
לדבריו על ראשי הממשלה מוצא מילנר לנכון לצרף את ציפי לבני, שכזכור הייתה כמעט ראש ממשלה. "חבל שאין הרבה אנשים ישרים בפוליטיקה כמו הציפי הזאת", הוא מצר. "כשהיא ראתה שהכל מסואב, היא עזבה וגמרנו. ביבי אומר שהוא התחיל את הקשרים עם אמירויות המפרץ, אבל אני נסעתי לשם, ולעוד מקומות שאני לא מאמין שהייתי בהם, עם ציפי לבני כשהייתה שרת החוץ. ביבי גם לוקח על עצמו את הקשרים עם מרוקו. הלו, אני נסעתי לשם הרבה קודם הן עם פרס והן עם רבין".
מילנר גרוש פעמיים, אב לחמישה וסב לשמונה נכדים. לאחר שהיה נשוי למי שהייתה מורה למתמטיקה בתיכון, הוא היה נשוי 25 שנה לעיתונאית ה"וושינגטון פוסט" ולצלמת העיתונות היידי לוין, שיש המכנים אותה "צלמת המלחמות". בימים אלה היא, הצעירה ממנו ב־17 שנה, מתרוצצת ללא חת בשדות הקטל באוקראינה. "הפוליטיקה הרסה לנו את הנישואים שלנו", הוא סח. "מבחינתי, היא יותר מדי פרו־פלסטינית. זה הגיע לכך שלא יכולתי לשאת את זה יותר".
באשר לו, מילנר מפתיע כשהוא מספר שה"שריטה" שלו הינה מצרים והוא קורא כל חומר עליה שמגיע לידיו. לא רק מצרים. "בצילום יש הרבה זמן פנוי, ואני ניצלתי את זה כבר לפני 40 שנה כדי לעשות תואר שני בנושא פיתוח כלכלי בארצות מתפתחות", הוא מספר.
תשוקתו לראות עולם, לאו דווקא עם ראשי ממשלה, לא פחתה עם הגיל. בשנים שלאחר צאתו לגמלאות מלשכת העיתונות הממשלתית, עסק בהדרכת טיולים להודו ולפורטוגל. לאחר שחיבר לפני 11 שנה עם דני דור את ספר הטיולים "דרום אמריקה - נוסעים בעקבות הילדים", המיועד למבוגרים המבקשים להתנסות בתרמילאות אחרת, הוא ניסה לחזור על הפטנט עם תאילנד, אבל נתקע בינתיים בגלל הקורונה.
אתה מצטער על שלא מימשת את חלום הנעורים שלך להיות מהנדס?
"זה המזל שלי בחיים. אם לא כן, הייתי מת מזמן משעמום".
כמי שהולך כעת להיות מדריך מבקרים בכנסת, האם אתה מסוגל לדמיין את עצמך מגיע לפוליטיקה, אולי אף לכנסת?
"בחיים זה לא עניין אותי. אף פעם לא רציתי להיות חבר בוועד הבית, אפילו בוועד הכיתה לא הייתי".
