הבלדה על אן וז'אק: סיפורה הסוער של ילדת הפרחים שלא מצאה את דרכה

הכתבה על אן וז׳אק החלה להיכתב בסמוך למותה של אן טוכמאייר ב־2004. הייתי כה נרעשת מנסיבות מותה, שחקרתי על אודותיה ביוזמתי. פגשתי בעיקר ארבעה מחבריה של אן: הקולנוען אמנון סלומון, המשוררת והציירת דפנה ערוד, המו"לית והסופרת רבקה כהן והמתרגמת שרונה גורי.בינתיים עורכי מוספים התחלפו, אני נסעתי לכמה שנים טובות ללוס אנג'לס, והכתבה נכנסה לתרדמת במחשב שלי. ב־23 באוקטובר 2011 אמנון סלומון, אחד הדוברים הראשיים כאן, נפטר ממחלת הסרטן.

לאחרונה, ב־30 במרץ 2022, הכל נפתח מחדש. דפנה ערוד, חברת נפש של אן טוכמאייר ודוברת מרכזית בכתבה, נפטרה ממחלת הסרטן, חודש אחרי שהציגה תערוכת ציורים בשם "חברות", שבה תיעדה את חברותיה הקרובות, בהן אן טוכמאייר ז"ל.הכתבה המובאת כאן היא רקוויאם לשנות ה־60 האופטימיות והתוססות, כשדרך סיפורם של אן טוכמאייר, ז'אק קתמור וחברי קבוצת "העין השלישית", נפרשת בפנינו יריעה של תקופה שהטביעה חותם על התרבות הישראלית.

איש לא דיבר בהלוויה של אן, לא נשא הספד, לא קרא שיר. הכל נעשה בחופזה, בהיחבא. אחר כך כולם התפזרו מיד. שותקים. באמצע יום שמש יוקדת של תחילת יוני 2004 התקבצו בבית העלמין ירקון קומץ חברים סביב תלולית העפר של אן. מבטיהם כבושים, נמנעים מלהביט זה בזה. הרבה בושה עמדה באוויר. בושה וכעס. בושה על איך שזה נגמר וכעס על שככה זה נגמר.

אן סיימה את חייה בקול דממה דקה. אקורד צורם למי שניהלה חיים סוערים ופרועים. אף מודעת אבל לא פורסמה, לא מצד אחותה היחידה אירנה ולא מצד החברים. גם לא כל החברים הגיעו להלוויה. אלה שנמנעו תירצו זאת ב"עסוקים מדי", פרשנות רכה ל"לא רוצים קשר" עם כל מה שייצג מותה של אן. מוות עלוב באמסטרדם הרחוקה ממנת יתר של קוקטייל סמים קטלני.

אלה שהגיעו אהבו אותה אהבת נפש. אהבו והעריצו. ביניהם: דפנה ערוד - ציירת ומשוררת, רבקה כהן - מו"לית ואסטרולוגית, אמנון סלומון - צלם סרטים, ושרונה גורי - מתרגמת. עד היום הם מבכים את לכתה ותוהים: איך זה שדווקא עכשיו, כשלמדה להתהלך לבדה, בלי ז'אק. כשכבר נדמה היה שנטשה את החיים הקודמים שטופי ההרואין, כמו "דאוס אקס מכינה" פורץ לחייה יגאל קראוס, האח של. היא נסחפת איתו לרומן אינטנסיבי שהחזיר אותה בבת אחת לאן המסוממת, הנזקקת, התלותית, ששותה את הגבר שלידה עד הסוף.

מה יש בה באן טוכמאייר שמעורר רגשות כה עזים ומנוגדים: רתיעה וסלידה, אהבה ומשיכה? אפשר לומר שגופתה הקרה והמסוממת של אן הזרוקה בקומה שלישית, בלי טלפון, באמסטרדם הרחוקה, היא אפילוג לשנות ה־60 האופטימיות. אורח החיים שניהלה וסופם - הם המשל והנמשל. מותה של אן קבר סופית את שנות ה־60. בעצם, מותם של ז'אק ואן בעל ואישה, נשמות תאומות, סתם את הגולל על שנות ה־60 פורצות הגבולות. שנים שהתחילו אחרי מלחמת ששת הימים עם זרי פרחים קלועים על ראשי עלמות יפהפיות ומסטוליות, שטופפו יחפות בשמלות רקומות ארוכות, ופמפמו: "עשו אהבה, לא מלחמה".

אם בתחילת שנות ה־70 מישהו היה צופה את המוות העלוב של אן וז'אק, הוא היה נשמע הזוי. אן טוכמאייר הייתה אז מלכה. דקת גזרה, יפהפייה ופרועה. יחד עם ז'אק קתמור, צייר וקולנוען יפה תואר, אינטלקטואל מעודן וחושני, הנהיגו את "העין השלישית" - חבורה שכללה ציירים, צלמים, אנשי קולנוע, אומנים ומחפשי דרך, ושמה מרמז על עיסוק במיסטיקה וחיפוש רוחני.

הקבוצה כללה בין היתר את צלם הקולנוע אמנון סלומון ז"ל, הציירת והמשוררת דפנה ערוד ז"ל, מבקר הסרטים והקולנוען דוד גרינברג ז"ל, הצייר והמעצב הגרפי מישל אופטובסקי ז"ל ואשתו דאז אדית גודיק ז"ל, מבקר המוזיקה והאומן מיכאל רורברגר, הצייר איקא ישראלי ז"ל, השחקנית יעל אביב, כוכבת "חדווה ושלומיק", סדרת הטלוויזיה הישראלית הראשונה, ובן זוגה עורך הדין צחי שני ז"ל, הקולנוענית אילנה גולדן, אורי כוגן ז"ל צלם השבועון "העולם הזה" ואשתו סוזן, מהצמד סוזן ופרן, השחקן־זמר ומעצב התפאורות אבישי (אבי) אביבי ז"ל, הצייר גידי לוי ז"ל, השחקניות דולי סיסו, אורלי זבין ואדר עשת, הצלם צחי אוסטרובסקי, לילי אבידן וחלוץ ספרי הקומיקס אשר דיקשטיין עין דור ז"ל.

הם התגודדו סביב אישיותו הכריזמטית של ז'אק קתמור והיו נון־קונפורמיסטים ובוטים. הם שחטו פרות קדושות כמו: דת, לאום, מדינה, מולדת, שייכות ומשפחה, והצהירו על עיסוק באומנות, באהבה חופשית, במיסטיקה ובעישון סמים כדרך חיים. קתמור גם היה חלוץ המולטי־מדיה בארץ. הוא והחבורה יצאו במיצגים פרובוקטיביים שהכילו את רוב האומנויות (ציור, צילום, פיסול, משחק) וכללו הופעות בעירום ורמיזות גלויות להשפעות הסמים על תהליך היצירה.

"העין השלישית" הייתה קבוצת האוונגרד הראשונה שפעלה כאן. הם היו חלוצי הניו אייג' וניסו תורות שעסקו במודעות עצמית, במדיטציות ובתורות מהמזרח. הם היו גרסה מקומית לסצינת ילדי הפרחים בארצות הברית, אלא שכאן, על רקע הלאומנות של אחרי מלחמת ששת הימים, נתפסו כפרועים ומשולחי רסן. הקבוצה פעלה במקביל לקבוצת "לול" בהנהגת אורי זוהר, שהטביעה חותם משמעותי על התרבות הישראלית, כנראה בשל העובדה שחבריה היו צברים, ילידי הארץ, וההתרסה שלהם נתפסה כמעשי שובבות חינניים. ואילו רוב חברי "העין השלישית" לא נולדו כאן ונתפסו כאנרכיסטים קיצוניים.

אי אפשר לכתוב על אן בלי לספר על ז'אק. ואי אפשר לכתוב על ז'אק בלי אן. שניהם, נושאים שמות בעלי ניחוח זר - "ז'אק ואן", "אן וז'אק" - נסיך מצרי ונסיכה פולנייה, שהיו בעצם ישות אחת. עד כדי כך, שגם אחרי שז'אק קתמור הסתלק מכאן, אלכוהוליסט, חולה ומריר, זמן קצר אחרי כן הצטרפה אליו גם אן. כאילו אומרת: "גם שם, למעלה, אתה לא תהיה בלעדיי".

יש בסיפור הזה הכל: אהבה גדולה, מין חופשי, יופי וכריזמה, כישרון, מקוריות, סקס, סמים ורוק'נרול, התרסה, החמצה גדולה, וכל הזמן חיים על פי תהום והרס עצמי. אז איך זה שז'אק ואן, שתי ציפורים רבות יופי וקסם, שלא מעט אנשים הלכו שבי אחריהם, סיימו במוות עלוב ודוחה כל כך?

המורד והיפהפייה הפרועה

הכל החל בסוף שנות ה־60 כשז'אק קתמור - יפה תואר, רזה, סגפני, לבוש שחורים, שיער שחור ארוך, זקן שחור ועיניים שחורות יוקדות - הגיע לתל אביב אחרי שסיים את לימודיו ב"אקול דה בוזאר", בית הספר הגבוה לאומנויות בפריז. קתמור גדל במצרים, בן מפונק למשפחה יהודית אמידה שנועד לגדולות. המראה שלו, המגפיים, הז'קט השחור והמבטא הצרפתי העניקו לו נופך זר של אינטלקטואל פריזאי אנין טעם ומסוגנן. הוא ידע לטינית, יוונית, צרפתית, עברית ואיטלקית, והיה בקיא באסטרונומיה, אסטרולוגיה, כימיה ופיזיקה. הוא הושפע מרוחות המחאה שנשבו אז בפריז והיה זה טבעי שהיה מהפכן קומוניסט - מה שהוסיף לסקס אפיל שלו: "בן טובים ומורד".

ז'אק התחתן עם הלית קתמור, הנסיכה המקומית, דוגמנית צמרת ובתו של המשורר אבות ישורון. הם התגוררו בדירת גג ברחוב דיזנגוף 40 וניהלו סלון תרבותי שהסתופפו בו סופרים, משוררים וציירים - ה"היי סוסייטי" האינטלקטואלי של תל אביב. ז'אק היה קולנוען חדשן שהושפע מהגל החדש הצרפתי, ונחשב להבטחה גדולה. העתיד היה פרוש לפניו. הוא היה נשוי נכון ומקושר לעילית המובילה והקובעת. סרטו, "מקרה אשה" בכיכובה של הלית היפה, ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה ב־1969. גם היום, 53 שנים אחרי, הסרט עדיין מקורי ומעניין.  

אן נחתה אל לב הסצינה כשהיא לבושה במעיל פרווה וכובע רוסי. עם השיק האירופי שלה היא הייתה משהו חדש וזר בנוף: יפהפייה, מתולתלת, רזה מאוד ופרובוקטיבית. היה בה משהו משוחרר, פרוע וחופשי. גם השם אן, כל כך לא מכאן. מהר מאוד החלה לדגמן, ותצלומי עירום שלה התנוססו בשערים האחוריים של השבועון "העולם הזה". שלא כמו ז'אק, בן תפנוקים שגדל בדירת פאר ברחוב הוברמן היוקרתי, אן גדלה ביפו, בדירת חדר, אמא שלה הייתה גויה והאב יהודי, והיא סחבה איתה פצע: עד גיל 4 חייתה עם אחותה אירנה הגדולה ממנה בשנתיים, ושני הורים שכל הזמן רבו. יום אחד האם ברחה עם המאהב שלה. לפני שהאב הלך לעבודה הוא נעל את הילדות בבית והורה להן לא לפתוח לאמן את הדלת. וכך, אן בת ה־4 ואחותה בת ה־6 ראו דרך חור המנעול את אמא שלהן נוקשת ומתחננת בפניהן שיפתחו. הן לא פתחו. אחר כך הן נשלחו לפנימייה באלוני יצחק. בגיל 15 אן עברה לגור אצל אביה בגבעתיים, משם הגיעה ל"כסית", לדוגמנות ולז'אק.

"אן הייתה יפהפייה ופרועה מאוד. צילומי עירום, סמים, מסיבות, חיי לילה", סיפרה דפנה ערוד, "אין לי הגדרה ליופי שלה. כל הזמן חייכנית ומלבבת. פעם במסיבת פורים זכתה בתחרות תחפושות בחמור. היא הלכה איתו לאורך רחובות תל אביב והעלתה אותו לקומה השלישית היכן שהתגוררה".

התבקש שאן וז'אק ייפגשו ב"כסית", אבל הם נפגשו באילת. ז'אק ירד לשם לכתוב תחקיר לסרט. אן הייתה שם. יפהפייה, זרוקה, ילדת פרחים. הפגישה ביניהם הייתה תבערה. אן נתנה לז'אק לעשן בפעם הראשונה בחייו חשיש. כמו חוה ואדם בסיפור גן העדן, אן נתנה לו לטעום מפרי עץ הדעת. אחר כך הם נסעו לצפת ולקחו ביחד טריפ של אל־אס־די.

אחרי צפת ז'אק הודיע להלית שהוא עוזב את הבית. זו הייתה סנסציה. השבועון "העולם הזה" חגג על הסיפור: "ז'אק עזב את בת המשורר היפה בשביל דוגמנית העירום!". ז'אק נשאר עם אן בדירה בדיזנגוף 40, שהפכה למקום המפגש של "העין השלישית", ומאינטלקטואל צרפתי אנין טעם הפך למלך הביטניקים.

דפנה ערוד: "גרנו כמו שבט. היינו כל הזמן ביחד. באווירה אנרכיסטית יצירתית. עשינו טריפים של אל־אס־די, אומנות, נסיעות, מוזיקה אל תוך הלילה, שיחות נפש שארכו ימים. דברים מקסימים. דיבורים על מין חופשי, ועל סמים פסיכדליים. זה לא היה בלתי רגיל שישנו אצלי בדירה 20 איש בלילה".

מהנחיתה המשותפת בדיזנגוף 40, ז'אק ואן לא נפרדים, כמו תאומים סיאמיים. לטוב ולרע. וכך הפכו ל"אן וז'אק". נשמה אחת. היא נסיכה פולנייה צחקנית ומשוחררת, והוא נסיך מצרי קודר.  
ערוד: "ז'אק היה קצת משוגע וקצת אלים וגאון. הוא היה דיקטטור ומאוד כריזמטי. הוא סחף אחריו הרבה אנשים. אן הייתה ציירת מוכשרת, אבל היה ברור לה שהבמה היא של ז'אק".
שרונה גורי: "אן הייתה כמו פסוק 'זן'. כל הזמן דבר והיפוכו. ילדותית ותמימה, חמה ואמהית. בלעה חוברות של 'לאשה' וספרים של דוסטוייבסקי. טובה ורכה וגם בוטה ומרושעת".
מסירותה של אן לז'אק הייתה טוטאלית. אף על פי שפלירטטה עם גברים ונשים, תמיד חזרה לז'אק. היא ויתרה על ילדים למענו, כי לא רצתה לאהוב אף אחד אחר חוץ ממנו.
ערוד: "היא אמרה שאם יהיה לה ילד היא תהיה מרוכזת בילד. ז'אק לא ניסה לשכנע אותה אחרת. הרבה גברים רוצים צאצאים. הוא היה אגואיסט".

גורו כריזמטי

אן גילמה את תמצית מהות "העין השלישית": אדם חדש ומשוחרר מהאידיאולוגיות של הבורגנות. כולם היו תועי דרך. אן הייתה הדרך עצמה. בליל נישואיה לז'אק הביאה לו כמתנת כלולות חברה דוגמנית שעשתה איתם סקס משולש. גם עם סקס הלכה רחוק והייתה נטולת עכבות. אן הדגימה לנשים מה זאת אורגזמה. אז, בקושי ידעו מה זה והתביישו לדבר על זה. היה לה יחס חופשי למין ולא משנה אם זה שתי נשים, שני גברים או גבר ואישה.
אמנון סלומון: "היא והבנות היו יושבות עירומות בבית. בעירום שלהן הן הפגינו יחס טבעי וחופשי לגוף. בשבילי אן הייתה התגלות".
ז'אק היה גורו, פרובוקטור, עם כוח השפעה מאגי. הייתה לו חצר של מעריצים ומעריצות שרצו לשכב איתו, והוא עשה מה שרצה. הוא היה ה"מאסטרו", ואן הייתה האישה של ה"מאסטרו".
ערוד: "הוא גרם לאנשים לשינוי דרסטי בחיים. הוא שחרר אותם מהכבלים אל תוך עולם האומנות הקסום".
סלומון: "ז'אק היה מכשף. הוא שחרר קפיצים אצל הרבה אנשים. גם אצלי".
ערוד: "ז'אק גם היה מעליב אנשים בפרהסיה. היה בו משהו מאוד שתלטן והרסני".
רבקה כהן: "כל החבורה מתחה גבולות, אבל ז'אק ואן תמיד הלכו כמה צעדים מיותרים. כולם ניסו סמים. כשאחרים ניסו קצת, אן וז'אק ניסו הרבה. הם היו קיצוניים מאוד ואובססיביים. הם חיו בעולם של מיסטיקה גבוהה. דיברו על אנרגיות טובות ורעות, אינטואיציות ובכל פרט ראו סימנים קוסמיים".

אן וז'אק היו המלך והמלכה, ודירת הגג בדיזנגוף 40 הייתה החצר. אבל עם כל האידיאות החדישות, בתוך תוכו ז'אק היה גבר מזרחי דומיננטי שעושה מה בראש שלו, לצד אישה מסורה עד כלות.
ערוד: "הנאמנות של אן לז'אק הייתה מוחלטת, אבל זאת הייתה 'נאמנות קונספטואלית'. אן הייתה מסורה, אך לא מתרפסת. אם היה אומר משהו לא לרוחה, הייתה מעמידה אותו במקום. תמיד שמרה על ראש עצמאי. לא התמסרה עד הסוף. לכן ז'אק כה נמשך אליה. מצד אחד נאמנה, ומצד שני לא נכבשת. היא הקדישה לז'אק את כולה מפני שפשוט אהבה אותו".
כאן טמון בעצם סוד כוחה וקסמה של אן. מחד, אישה של גבר אחד, מאידך, עושה מה שבראש שלה. הם הלכו יחד עד הסוף כשהם גוררים אחת את השני. גם כשלמישהו היה פלירט, לא נפרדו. הביאו הביתה. חלקו בפרטנר.
ערוד: "אן יכלה לעבור ליד בית, לראות שהמכונית של ז'אק חונה שם, לצלצל בדלת, להיכנס, למצוא אותו במיטה עם מישהי ולשלוף אותו משם, צוחקת".  

בחורף 1972 אן ודפנה ערוד מתאהבות. הן משאירות את ז'אק בארץ ונוסעות לטייל יחד לאירופה. אחרי חצי שנה כשהרומן נגמר, אן חוזרת אל ז'אק. כאילו כלום.

אמסטרדם - דקדנטית והרסנית

אחרי ההלם של מלחמת יום כיפור חברי "העין השלישית" וחבורת "לול" מצאו עצמם נרדפים על ידי המשטרה, שחיפשה אצלם גראס וחשיש. לכולם נמאס. חלק נסעו לחו"ל, שניים השתגעו ואושפזו, איקא ישראלי ז"ל ואורי זוהר חזרו בתשובה, ואן וז'אק נסעו לאמסטרדם. ז'אק עזב את הארץ כשהוא משאיר אחריו שובל של הבטחה כקולנוען מקורי, עם אשתו המקסימה, הקלילה, המשוחררת.

בתחילה, ז'אק פרע את שטר האומן הגאון שלא מצא את מקומו בארץ. הוא ואן התגוררו בספינה על נהר, יצרו ומכרו גלויות אומנותיות. בהמשך, ז'אק הזעיק את חברו צלם הסרטים אמנון סלומון ויחד השניים יצרו את הסרט "השוטים", שבו תיעדו פסטיבל רחוב שנתי שהתקיים באמסטרדם. גם הפעם יצא סרט מיוחד שעד היום מוקרן בפסטיבלים. כשסלומון רצה לחזור ארצה, קתמור שכנע אותו להישאר ולהסתובב איתם בעולם.
סלומון: "ואז ז'אק התעורר בוקר אחד ואמר: 'התמונה שלך על המוניטור שלי שעד עכשיו הייתה 'פוזיטיב' התהפכה להיות 'נגטיב". נכנסה בו רוח רעה. התחיל לרדת עליי, הוקיע אותי מהסרט. הרגשתי נורא, הבנתי שהוא מטורף".

סלומון לא היה המגורש הראשון. לפניו, אן וז'אק הזמינו את מבקר הקולנוע דוד גרינברג ז"ל שחלה בסרטן, להחלים אצלם אחרי כריתת הקיבה שעבר. אחרי יומיים ז'אק גירש אותו מהבית באמצע הלילה, בשלג. ואן? הייתה צופה איך ז'אק מתעמר בחברים שלו ולא פוצה פה. כשסלומון המגורש והנעלב פנה אליה, היא משכה בכתף וענתה: "אני עם ז'אק".

מה זה בכלל "כנסיית השטן", ומה אן עשתה שם בדיוק, עבדה את השטן?
רבקה כהן: "בשבילה זה היה משחק. כמו שיכלה להיות מלאך ככה הייתה שטן".
סלומון: "היא לא הרגישה רע. התייחסה לזה כאל מיצג אומנותי".
ערוד: "היא אמרה שזה אקט רוחני. שהיא מביאה אושר לאנשים. אבל בעצם היא פרנסה את ז'אק".
ככל ששקעו יותר, כך ז'אק ואן הפכו לשעטנז של מלאכיות ושטניות. פעם היו טובים ומקסימים ופעם דוחים ומרתיעים.
ערוד: "למרות שהיו מסוממים ו'גמורים', הם היו מכורים אלגנטיים. לא נראו כמו הנרקומנים ה'הומלסים' שרועדים מקור ברמזורים. יום אחד ז'אק נתקף שיגעון של איסוף חפצי אומנות. הם שוטטו בשווקים וקנו פריטים במאות אלפי דולרים. הבית התמלא במאות פריטים מגובבים מהרצפה עד התקרה. רק באמצע המיטה הזוגית היה מקום לשק שינה ליחיד שהיה משומן מלכלוך, שעליו הם היו ישנים צמודים. בסוף הכסף הלך והתמעט, עד שהם הגיעו למצב של אין מוצא, ואן הבינה שהם הולכים למות".

בשביב של צלילות, אן קלטה שאם הם לא עוזבים את אמסטרדם הם מתים. הם אספו את עצמם בקושי, מותירים את הררי החפצים והסרטים של ז'אק והגיעו לארץ בזחילה. בקיץ 1990 נחתו בכוכב יאיר, אצל אחותה אירנה ובעלה דני דגן, האמרגן ויוצא סיירת מטכ"ל. כדי לגמול אותם דני ואירנה כלאו אותם בחדר. למחרת השניים שברו את הדלת והגיעו שבורים ונואשים, כמה אירוני, לאמנון סלומון, שעשור קודם לכן ז'אק גירש מביתו. אחרי שגם לאמנון וגם לדפנה נמאס מהם, הם עברו למלון זול בטיילת ונרשמו לתוכנית גמילה.

בינתיים, הסבתא הגויה של אן מתה והורישה לה דירת חדר בחובבי ציון. ז'אק ואן עברו לגור בה.
רבקה כהן: "זו לא הייתה דירה. זה היה מרתף אפלולי ונטול חלונות בקומת קרקע. כמו תפאורה מדויקת בסרט על נרקומנים: מאורה של ג'אנקים".

גם כאן, אן מפרנסת. היא מכרה חזיות בחנות ברחוב קינג ג'ורג' תמורת שכר עלוב ואף פעם לא התלוננה. וז'אק? הפך אלכוהוליסט. שני הכוכבים שזהרו בשמי הסיקסטיז נראו כמו חלום בלהות מהלך. השמועה שהם חזרו עשתה כנפיים בקרב חברי "העין השלישית", שבינתיים התבגרו, התברגנו וכל אחד תפס כיוון בחיים. רבים לא רצו לראות אותם. לכל אחד היה חשבון פתוח איתם. כמה חודשים אחרי כן מזהים אצל ז'אק דמנציה - התנוונות תאי המוח.

ערוד: "ז'אק רצה למות בבית. וככה בחדר אחד נטול חלונות ואור, במיטה אחת, אן ישנה עם מישהו שלא שלט בצרכים שלו, שכב כמו פגר וכל הזמן שתה. ואז, גם אבא ואמא של אן חטפו אירוע מוחי והועברו לבית חולים סיעודי. אן הייתה קמה בשש בבוקר, רצה לטפל בהורים שלה, שכל אחד מהם היה יותר חולה אלצהיימר מהשני, עובדת בחנות חזיות, מטפלת בז'אק שכבר היה עם חיתול ובערב נופלת. אן, שלא ידעה איך להתמודד עם העומס, התגלגלה בחזרה להרואין".

כשאחיו של ז'אק הגיע לארץ מפריז וראה את מצבו, נחרד. הוא הזעיק אמבולנס והעביר אותו למוסד סיעודי.
ערוד: "הוא חי בייסורים נוראיים. היו לו הזיות ופרנויות איומות. הוא היה בגיהינום. ראה כל מיני יצורים ונלחם באויבים בלתי נראים. לפעמים אן נכנסה איתו למיטה וחיבקה אותו והוא אמר לה: 'איזה מזל שאת כאן'. ואז הוא מת".
ז'אק מת מוות אטי ועלבוני. סיפור של גאון עם הרס עצמי וכריזמה גדולה. אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה איתו בארץ, לולא נסע להולנד. מה שנותר זה טעם של החמצה גדולה. אחרי שז'אק מת, אן מתוודה בפני דפנה ורבקה על התמכרותה.
ערוד: "אן הייתה במצב נורא. על סף מוות. היא שקלה 42 קילו, שלשולים והקאות, נראתה כמו 'מוזלמן'". רבקה כהן מממנת לאן גמילה מזורזת באמצעות זריקה. 16 אלף שקלים ואן יוצאת לדרך חדשה. בת 55 כמעט. עדיין נערית ויפה ובלי המעמסה של ז'אק, אן מעומתת עכשיו מול עצמה. כשהיא מוקפת בחברות תומכות, נראה היה שאן מתחילה פרק טוב בחיים.
ערוד: "הייתה לה שנה נקייה ונפלאה. אכלה אוכל אורגני, קמה מוקדם בבוקר, שחתה בים, הלכה על החוף. נהייתה יפהפייה, זוהרת ממש. בילינו נפלא. אני הייתי מציירת והיא שיחקה במחשב. בכל ערב כשהיינו נפרדות הייתה אומרת: 'זה היום המושלם'. היינו ברקיע השביעי". אבל בפנים קיננה אן הישנה, שחיפשה אקשן. השגרה שעממה אותה. בפנים שכן השד.
רבקה כהן: "יש משהו בעייתי בגמילות אינסטנט שכאלה. זריקה אחת, 16 אלף שקלים, כמה שבועות והופ, הבן אדם נקי. אן לא עבדה על מקור ההתמכרות". אן החלה לצייר בשמן ותכננה לעבור לגור עם דפנה ושתיהן - יציירו, יבשלו, יבלו בהרמוניה ובנועם. אלא שאז בא יגאל קראוס, האח של.

סחרור מסוכן

ערוד: "אן הלכה לפגוש ידיד מכור להרואין שחזר מאמסטרדם והיא רצתה לחלץ אותו. במקומו, פגשה את יגאל קראוס, שגם הגיע מהולנד, והיה שם במקרה. לזה קוראים מפגש קטלני".
קראוס, כמו קראוס, סקסי וגברי, אמר לאן: "באת בשבילי". קראוס שגם היה מכור, היה כמעט מחוק. ביגאל הנואש והכריזמטי הייתה הבטחה שהסעירה אותה. אן התאהבה בו כמו מכת ברק. מאותו רגע הם בלתי נפרדים. כתמיד בהידלקויות הללו תדר מושך תדר, והשניים מזהים זה בזה את ההתמכרות, ההזדקקות, ההרס העצמי.
אן ויגאל נסחפים לשמונה שבועות של שיכרון חושים. כמו שני טובעים שנאחזים זו בזה הם נסחפים לסחרור חושים. כולם היו נגד הקשר ההרסני הזה, אבל אן הייתה מאושרת. אחרי השנים היבשות לצדו של ז'אק, שגם הסקס איתו מת מזמן, נכנס לחייה מאהב חושני וסוחף שכזה. אן עטה על המתנה שזימן לה הגורל.
כהן: "לפתע אן חשה פריחה נשית. לבלוב. התשוקה עוררה אצלה את טעם החיים האינטנסיביים. את טעם הסם. זה היה להט יצרים שהוביל לשאול. כשכל אחד הוא יצר הרע של השני".

אן הצטרפה למחול המוות הזה בחדווה. הטמפרמנט המתמכר שלה רצה רק את יגאל. יגאל היה הסם החדש, צינור החמצן שלה. היא כמובן לא עברה לגור אצל דפנה, אלא יגאל עבר לגור אצלה, בדירת החדר החשוכה. תחנה אפלולית ולפני אחרונה.

ערוד: "אן ויגאל איבדו שליטה. התחילו לשתות בצהריים. אן הייתה איתו כל הזמן. שתתה אותו. הלכנו למגדת עתידות. אן, שהייתה בת 54, שאלה שוב ושוב אם יהיה לה ילד". פרצו גם קטעי אלימות. אן נתקפה בהתפרצות קנאה והתחילה להרביץ ליגאל. אן, שהייתה מביאה מאהבות במתנה לז'אק, קינאה ליגאל על כל הנשים שהיו לו בעבר.

ערוד: "היא עשתה הכל כדי שירים עליה יד. עד שהוא החזיר ונתן לה בוקס בחזה. המכה כל כך כאבה, שהוא נתן לה בערב ובבוקר כדור מאוד חזק נגד כאבים. כשהכאב נמשך, האביס אותה בכדורים הממכרים. כשהגיעה אליי בשבת בצהריים, היא נראתה כמו זלזל, עם המבט המסומם הבוהה הזה".

במוצאי שבת אן מבשרת לדפנה שמחר היא נוסעת עם יגאל לאמסטרדם. שוב אמסטרדם. לפני 30 שנה ז'אק לקח אותה לשם ושם התמכרה להרואין. עכשיו זה יגאל, כריזמטי ואפל כמו ז'אק, מושך אותה בחזרה אל לב המאפליה. התירוץ לנסיעה היה כי יגאל צריך לסגור את החנות שלו. אן חשבה שזו הזדמנות להחזיר את החפצים שהיא וז'אק השאירו שם. דפנה ורבקה התחננו שלא תיסע. לנסוע לאמסטרדם, ועוד עם יגאל, נשמע צירוף המבשר רעות. על קורות השניים באמסטרדם מספרים החברים משברי שמועות.

ערוד: "בהולנד אן גילתה שיגאל חייב לסגור חובות כדי שיוכל לצאת משם. אן טלפנה לאח של ז'אק בפריז וביקשה 10,000 יורו 'כדי להוציא את החפצים של ז'אק'. האח שלח 2,000. יגאל ואן יצאו לבלות עם הכסף ופצחו בחגיגה של אלכוהול וקוקאין. לקראת השחר הם היו חייבים לישון כמה שעות, כדי לפנות את החנות בבוקר. יגאל שוב נתן לה מאותם כדורים. הכל בערב אחד: אלכוהול, קוקאין וכדורים. כל הלילה אן נחרה בקולי קולות. חרחרה. אבל קראוס, שגם היה מחוק, לא שם לב. בבוקר, קראוס מיהר למטה, לחנות. כשעלה, אן לא זזה. רק נחרה. הוא לא הצליח להעיר אותה. שלוש פעמים ירד ועלה. בפעם השלישית כבר הייתה עם שפתיים נפוחות שחורות. הוא ניסה לעשות לה החייאה. קראוס גר בקומה שלישית, הטלפון היה מנותק כי לא שילם את החשבון. חלף זמן עד שהצליח להזעיק אמבולנס. כשהסניטרים סוף־סוף הגיעו, הם ניסו לעשות לה החייאה ופסקו: 'היא מתה'". ביום שבת בבוקר, ב־29 במאי 2004, אן מתה.

סלומון: "בסופו של דבר אן מתה כמו שהיא חיה. בהילולה של אהבה וסמים".
ערוד: "אן הייתה מוזה. היא גם הייתה המוזה של ז'אק. רק שהוא היה הרסני".
גורי: "בסוף היא הייתה כל כך בודדה ורחוקה. ועל זה הכאב".
כהן: "זהו סוף מדויק. יש קורלציה בין איך שאתה חי לאיך שאתה גומר".

לסיפור הזה פנים רבות. אפשר לראות בחייהם ובמותם של ז'אק ואן סיפור של תקופה, ואפשר לראות בו סיפור אהבה הרסני. כמו איזיס ואוזיריס, הנאהבים והנעימים מממלכת השאול, שבחייהם ובמותם לא נפרדו. אפשר למצוא כאן היבטים מובהקים של "חוק הקארמה", שכר ועונש. מה שזרעת זה מה שאתה קוצר. ואפשר גם להתפייט על כוחה ההרסני של התשוקה.

רבקה כהן מסכמת: "הסיפור של אן וז'אק בעיקר מלמד שאי אפשר לחיות בלי גבולות. אן חייתה בחופש מוחלט. כנראה שאי אפשר לחיות כך. בחופש מוחלט אפשר ללכת לאיבוד".

בקיץ 2011 התאבד יגאל קראוס בתלייה בבולגריה. 
• הכתבה מוקדשת לזכרו של דניאל אופק אמית ז״ל