הטוב: תור זהב טלוויזיוני חדש - בסטרימינג
בתחילת שנות ה-2000 היינו עדים לתור זהב טלוויזיוני – "הסופרנוס", "הבית הלבן", "אבודים" ועוד סדרות הפכו כמעט כל יום בשבוע לחובת צפייה.
לקח קצת זמן, אבל נראה כאילו בחסות המגיפה וכמויות כסף בלתי הגיוניות ששופכות החברות השונות – אנחנו עומדים באמצעו של תור זהב נוסף – "ניתוק", "טד לאסו", "הדב", "אנדור", "הכתר" ואחרות גורמות לנו להרגיש כאילו כל סוף שבוע הוא התחלה של בינג' חדש, כזה שאנחנו לא רוצים לפספס, פן נשאר הרחק מאחור. ובזמנים בהם נראה כאילו הוליווד קצת חורקת על גבי המסך הגדול – טוב לדעת שיש לנו אפשרויות רבות וטובות.
הרע: איפה שיחת הקולר שלי?
אבל אם אנחנו אכן בפתחו/אמצעו של תור זהב חדש – אין כמעט ספק שהוא מבלבל הרבה יותר מבעבר, וגרם לאובדן של התחושה שהיתה לכולנו לפני 10 או 20 שנה – "שיחת הקולר". אפילו בעונות הראשונות של "משחקי הכס" – לא הייתם יכולים להגיע לעבודה או אירוע חברתי כלשהו בלי שמישהו יצעק בקולי קולות "עדיין לא ראיתי את הפרק של השבוע, בלי ספוילרים!!!!".
בימינו נראה כאילו השיחה חולפת מהר מדי, הטרנדים קצרים יותר מסרטון טיק טוק ממוצע, ולצופים הרגילים פשוט קשה לדעת איפה לעזאזל משודרים כל הדברים הטובים האלו? נטפליקס? אמאזון פריים? אפל טי וי פלוס? הולו? יוטיוב? ערוצי זהב? ערוץ המזה"ת?
רשף שייר
הטוב: שובו של הפופ
נו טוב, אתם צודקים. הפופ לא הלך לשום מקום, ותמיד היה מסגנונות המוזיקה הפופולרים ביותר (והאהוב עליי, אם שאלתם) אבל לא זכורה לי שנה בה כמעט כל הלהיטים הבולטים ביותר היו שייכים לסגנון הזה. ראו מה קרה בעולם בתעשיית הפופ: הארי סטיילס מוציא אלבום היסטרי ומדורג כשיר השנה בכל מצעד אפשרי (גם אצלנו); טיילור סוויפט מבריקה עם אלבום משלה שכבר ביום צאתו לעולם שבר את שיא המכירות של אלבומים בארה"ב ב-2022 ואפילו אדל, אהובתי, סוף סוף חזרה לחיינו כשהכריזה השנה על טור בארה"ב עם אלבומה היפהפה, "30", שש שנים לאחר שהפסיקה להופיע.
למרבה ההפתעה, לא נשארנו מאחור בארצנו הקטנה. השנה, תעשיית המוזיקה הישראלית שברה כל שיא בייצור להיטי הפופ שכיכבו בכל חתונה, מסיבה או פאנג'ויה. מ"פנתרה" עד "סיוופלה", "מי זאת" ו"דובשנייה", "לא להיות לבד" ו –"WTF": בואו רק נאמר שאם חששנו שפרידתם הטרגית של סטטיק ובן אל תפגע בפס ייצור הפופ בישראל, אל חשש. מזל שנונו, עדן X2, נועה, מרגי, אנה ואגם כאן. כמה כיף שהם מספיק צעירים כדי להבטיח לנו את כל הפאן הזה גם בחמשת העשורים הקרובים.
הרע: מעולם ריאליטי לא שעמם אותנו ככה
אני לא מתביישת להודות, אני מתה על ריאליטי. באי או באולפן, בארץ או בעולם – כל מה שתביאו, אני קונה. כלומר, זה מה שחשבתי עד השנה. אז נכון, אין ספק שלהשאיר אותנו, הצופים הישראלים שלא מרוצים אף פעם מכלום, מול מסך הטלוויזיה בשנה שבה יצאו דרמות וקומדיות מעולות בנטפליקס, כאן ויס – זה לא פשוט, ועדיין, מותר לנו לצפות ליותר.
למעט עונת "האח הגדול" אחת ויחידה שסיפקה לנו את הטראש שמגיע לנו, יתר העונות של הפורמטים המוכרים לא הצליחו באמת לסחוף והרייטינג דיבר: "מאסטר שף" עמדה על 12-13% ו"נינג'ה ישראל" על ~18% (הרייטינג הנמוך ביותר שלה, ע"פ ice). מנגד, גם הפורמטים המקוריים, so called, לא באמת כבשו אותנו:"המסעדה הבאה", אם אתם זוכרים מה היא בכלל, גירדה את ה-9%. ו"הקבוצה", הריאליטי שהצליח לקרוס שני פרקים אחרי שהתחיל חג סביב ה-7%.
אגב, למען הגילוי הנאות – בכל התוכניות הנ"ל צפיתי, אך האם נהניתי? ובכן, לא ממש. ומעבר לעובדה הזו שכנראה פחות מטרידה את הערוצים המסחריים, אין ספק שנדרשת פה מחשבה מחדש ודרך מקורית, אבל באמת (לא, להגדיל את כמות השופטים ב"משחקי השף" זה לא מקורי, זה מתיש) לרתק את הצופים אל המסך. האלטנרטיבות קלות מדי, טובות מדי, וזמינות מדי. אז איך גיא זוארץ אומר? ערוצים 12-13, צאו לדרך. ובינתיים, בואו נקווה שלפחות "הישרדות" תעשה את העבודה.
צוף ישראלי
הטוב: בעולם של רשתות חברתיות שמצליחות לגרום לנו להתעדכן בכל מה שקורה בשניות, גם הקולות נגד יהודים וישראלים הלכו והפכו קולניים יותר. זה קרה במבצע שומר החומות, זה קרה כשקניה וסט אתגר את גבולות הפוליטיקלי קורקט ושבר עם ההגה הרבה צפונה, וזה גם ימשיך לקרות במציאות המורכבת שלנו. מה בכל זאת השתנה ביחסינו לאירוע המוזר הזה שצץ חדשות לבקרים כמו פטריות אחרי הגשם? שהשתיקה על כל אלו, לפחות בענף תרבות בארץ ובעולם, כבר לא רועמת. התגובה לא גורפת אמנם, ועדיין משמיצים אותנו, אבל כל עוד יש ידוענים דוגמת דיוויד שווימר, שתמיד נקרא לו רוס, ונועה קירל שגם הגיבה לוסט וגם שברה שיא אופנתי, כנראה שעד שיהיה משרד הסברה אמיתי במדינת ישראל, אנחנו די בסדר.
הרע: כמה מוזיקאים, זמרים, פזמונאים, אמנים שהחזיקו על כפם את המוזיקה הישראלית מראשיתה, איבדנו השנה. יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק, ואלו רק האחרונים בציר הזמן. כמתבקש, וכאות הוקרה, נצבע הנוף שמולנו בשירים, שיתופי פעולה ויצירות של אלו שהלכו ואינם. זה מבורך. מה הבעיה? שחלקם, אם נשים בצד את פיק שנותר רוב הזמן בתודעה, זוכים לכבוד הזה רק במותם. שנת 2023 צריכה להיפתח במוזיקה חדשה, חדשנית, מעניינת, ואיתה, בדיוק באותו שלב בהיררכיה, גם השירים שהפכו, בלי קלישאה, לנכס צאן ברזל, ולא בכדי. בואו נפסיק לחכות שיהיה מאוחר מדי.
מיכל קדוש
הטוב: במשך הרבה שנים, ישראלים חובבי תרבות לטשו עיניהם בקנאה לעבר הנעשה בניכר בכל הקשור לתיעוד הולם של תרבות, אמנים ויצירות. שם, בבריטניה ובארצות הברית, יש תעשייה ענפה של ספרים וסרטי דוקו על אמנים חשובים ויצירות משמעותיות. בארץ היה מחסור רציני, וכל מי שאי פעם כתב כתבת תרבות נוסטלגית יודע כמה קשה לאתר חומרי ארכיון. בשנם האחרונות למרבה השמחה המגמה משתנה, לפחות בתחום הדוקומנטרי, כאשר הוט, יס וכאן 11 מפיקות לא מעט סדרות וסרטים שכאלו, שנותנים מענה לצורך הזה. השנה יס השיקה סדרה על שלום חנוך, הוט השיבה לה בסדרה על שלמה ארצי, ושתיהן יצרו באזז לא קטן ושיח ציבורי על חשיבותם של שני הטיטאנים. כן ירבו.
הרע: פעם זה קרה בטפטופים. זה היה כבוד ששמור למתי מעט, לאלבומי המופת האמיתיים של המוזיקה הישראלית. היום כמעט ואין מופע של אמן ישראלי שהיה פעיל לפני שנת 2000 שאינה מופע בסימן X שנים לאלבום Y. השנה למשל, דן תורן חגג 20 שנה לאלבום ההופעה "עוד סיבוב", מוש בן ארי חגג שני עשורים לאלבום "עד אליי" ועמיר בניון ציין 20 לאלבום "רק את". עם כל הכבוד לשלושתם, ויש כבוד, לא מדובר באלבומים בסדר הגודל של "אפר ואבק" מבחינת חשיבות, מוכרות והשפעה. הטרנד הזה מעיד על הכמיהה שלנו לעבר, מה שהתבטא השנה גם בגל האיחודים של להקות וצמדים, אבל בעיקר מעיד על מותו של מוסד האלבום, ועל מותה של הקלאסיקה המוזיקלית. זה לא שלא עושים היום מוזיקה טובה, אבל הקשב מפוזר על פני כל כך הרבה פלטפורמות, שהסיכוי שיצירה בודדת תצליח להפוך לקלאסיקה על זמנית הפך קלוש.
