דליה יאירי משיקה ספר חדש: "המוטיב שלי בחיים הוא שאילת שאלות"

"ההשראות שלי בכתיבה הן החיים עצמם", אומרת שדרנית הרדיו הוותיקה דליה יאירי, שבימים אלה יצא לאור ספרה “על שפת עצמי" (הוצאת כרמל) הכולל מבחר משיריה הקודמים לצד שירים חדשים. “אני מאז ומתמיד כותבת. כשעבדתי ברדיו התלבטתי מאוד אם לפרסם שירה או להיות עיתונאית ושדרנית, אבל החלטתי שאני לא מסוגלת לפרסם שירים שאני מספרת בהם על חלומות ועל פחדים כי הם לא עניינו של מישהו שאני מראיינת אותו בבוקר. לא עניינו מה אני חשה מעבר לשעות העבודה. רק ביום שיצאתי לגמלאות מ’קול ישראל’ החלטתי שאני אפרסם את שיריי. המוטיב שלי בחיים, ולכן בחרתי במקצוע שבחרתי בו, הוא שאילת שאלות, אני גם כותבת באחד השירים שיש אנשים שבנויים מבשר ודם ואני בנויה משאלות, ויש כוח בהטלת ספק. באחד השירים אני אומרת שהלוואי שסימן הקריאה היה מתכופף מעט והופך לסימן שאלה כי אנשים ששמים רק סימני קריאה בסוף משפט זה נורא ואיום. הרצון לחקור ולהבין הוא המוטיב העיקרי שלי".

ספרה הראשון של יאירי, “בואו ימים מפויסים", ראה אור ב־2006, עם פרישתה לגמלאות מהרדיו, ושיר הנושא בו זוכה בימים אלו לשיתופים רבים ברשת הפייסבוק על רקע המחאה. “זו בעצם התפילה שלי היום, שיגיעו ימים מפויסים, ואולי אז, כשכתבתי אותו, לא כל כך האמנתי שנזדקק באמת לימים מפויסים", היא אומרת. “הרבה שירים שכתבתי בספרים הקודמים נעשו אקטואליים בצורה בלתי רגילה. יש לי שיר בשם ‘התכתבות עם שימבורסקה’, ובו אני כותבת שאצלנו הכל פוליטי. זה כאילו נכתב היום, אבל זה לא. בספר החדש יש מבחר שירים שחלק מהם מבטאים את הגישה האנטי־מלחמתית שלי, כמו שיר שבו אני כותבת נגד פולחן השכול".

איך בחרת אילו שירים ייכנסו לספר ואילו לא?
“העורך שלי דוד וינפלד הוא אגדה, והוא זה שבחר את השירים. אני לא הייתי מוכנה לבחור כי זה קשה לי מאוד. זה היה לי נוח מאוד והסכמתי לכל מה שהוא עשה".

שעון מעורר

יאירי (86) החלה את דרכה ברדיו בשנת 1960, לשם הגיעה בעקבות מודעה בעיתון. “למדתי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, אבל אף פעם לא התאמתי לזה", היא מספרת. “הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית כי כשאלישבע אשכול (אשתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל – ד"פ), אמא של חברתי הטובה תמה שוחט (אשכול), שמעה שאני רוצה ללמוד פילוסופיה וספרות, היא אמרה שהיום במדינת ישראל ילדות לא יכולות ללמוד לוקסוס כזה, אלא צריכות ללמוד עבודה סוציאלית למען העם. היא שכנעה אותי. אחר כך למדתי תקשורת, יחסים בינלאומיים ודברים אחרים. לרדיו הגעתי כשהייתי בערך בת 24, כבר היו לי שלושה ילדים, וראיתי מודעה בעיתון שהולך להיפתח קורס השדרים הראשון ברדיו ‘קול ישראל’. הלכתי לבחינות והתקבלתי. זה הפך להיות החיים שלי".

באחת התמונות מהתקופה ההיא רואים את יאירי יחד עם לוי אשכול, דדו (דוד אלעזר) ויצחק רבין בסיור בצפון הארץ. “באותם ימים הייתי כתבת לכל מיני עניינים ברדיו, ואז לוי אשכול הגיש לרדיו בקשה שהוא רוצה שאצטרף אליו לסיור", היא מספרת. “אני והמנהלים שלי לא הבנו למה. הסתבר שהוא טס לקיבוץ שהיה תחת הפגזה איומה לפני מלחמת ששת הימים, והמתיישבים לא רצו להתפנות והעמידו פני גיבורים, ולוי אשכול אמר: ‘את כעובדת סוציאלית תוכלי להוציא מהם את האמת’. הוא רצה שאראיין אותם ואשמע מהם מה הם באמת רוצים. ראיינתי אנשי קיבוץ ונשים והם אמרו לי שהם פוחדים פחד מוות וחושבים שנכון היה להתפנות. לפני שנסענו אשכול אמר לי משהו נורא מצחיק: ‘מיידלע, תלבשי שמלה’, כי תמיד הלכתי במכנסיים".

יאירי עבדה ברשות השידור למעלה מ־40 שנה וערכה והגישה בין השאר את “יומן השבוע" של רשת ב’, את התוכנית “הכל דיבורים", שאותה הנחתה יחד עם רזי ברקאי, ואת תוכנית האקטואליה “עניין אחר". “היו הרבה חוויות שחוויתי בתקופתי ברדיו", היא אומרת. “למשל, קרה לי פעם בשידור שפתאום נודע על המהפכה ברומניה ונשארתי רצוף 48 שעות בשידור יחד עם גדעון רמז, וזה היה דבר מדהים. אחרי רצח רבין ביקשו ממני לראיין את לאה רבין אבל אמרו לי שאין סיכוי שהיא תתראיין. בגלל הקשר שלי עם יצחק רבין ובגלל שדליה רבין הייתה מזכירה בסיירת מטכ"ל של עוזי, בעלי הראשון, פניתי ללאה והיא התראיינה וזו הייתה חוויה מצמררת. בכלל לא התכוננתי לראיון אלא זו הייתה מסוג השיחות שיוצאות מהלב. חוויה נוספת שכתבתי עליה את השיר ‘ראיון עם חייל’ הייתה כשדובר צה"ל נתן לי חייל לראיין אותו אחרי פעולה של הריסת בית. שאלתי את החייל: ‘מה בכל זאת ריגש אותך או שיבש לך את השגרה?’, והוא ענה: ‘פתאום צלצל שעון מעורר מהבית ההרוס’. זה צמרר אותי וכתבתי על זה שיר מיד כשהגעתי הביתה. זה אחד הדברים שאני לא שוכחת כי לא ציפיתי לכנות כזו".

בשנת 1993 הוזמנה יאירי על ידי ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, להשתתף בטקס החתימה על הסכמי אוסלו בוושינגטון. חמש שנים לאחר מכן הוזמנה על ידי הנהלת השדולה היהודית למען ישראל בארצות הברית, איפא"ק, לפתוח את הוועידה השנתית שלה. “נבחרתי לפתוח את הוועידה הזו ומעולם אישה לא פתחה את הוועידה ואני גם לא פוליטיקאית", היא אומרת. “ב’קול ישראל’ ניתנה הוראה מלמעלה לא לראיין אותי. בכל העולם ראיינו אותי, אבל רק ב’קול ישראל’ אמרו לי שניתנה להם הוראה לא לדווח עליי. הייתי בשוק, אבל לא היה אכפת לי".

את מתגעגעת לשדר?
“לא, ממש לא. לפעמים אני מתגעגעת להביע דעה, אבל לפעמים אני גם אומרת לעצמי: ‘זו תקופה קשה’. לא הייתי יכולה להיות כמו שהייתי. אחד השירים שכתבתי אומר: ‘ניתן בידי שופר, אבל אני רציתי להפוך אותו לחליל’. היום כן הייתי תוקעת בשופר".

מה את חושבת על האיומים לסגור את תאגיד השידור הציבורי?
“כמו שאמרה גברת מירי רגב: ‘מה יוצא לנו מזה שיש לנו תאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?’. אז כל שלטון רצה נורא לשלוט בתאגיד, ולא חשוב מאיזה צד פוליטי. רשות השידור הצליחה להוציא תוכניות נפלאות שאין בהן מגמתיות, וגם היום כאן 11 מוציאים תוכניות תרבות ותוכניות היסטוריות שאין כמותן. חייב להיות תאגיד ציבורי שאין בו תחרות ושאין בו שיקולי פוליטיקה או רייטינג. זה חשוב מאוד בעיניי".

כמיהה לשכחה

באחד השירים בספר, “בזכות השכחה", כותבת יאירי: “יום זיכרון כמו מעליב אותי, משל זיכרוני חושד בי שאשכח". השיר הזה עשוי לרפרר לאסון שחוותה יאירי כשבהיותה בת 20 בלבד, בעלה הראשון, אל"מ עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד חטיבת הצנחנים, נהרג במהלך הפריצה למלון “סבוי" בתל אביב בשנת 1975, בעקבות הפיגוע שביצעו בו שמונה מחבלים מארגון הפת"ח בלילה שבין 5 ו־6 במרץ. “זיכרון ושכחה הם גם אחד המוטיבים בספר", אומרת יאירי. “הזיכרון שלי הוא מאוד משמעותי, ולפעמים אני אומרת לעצמי שהייתי רוצה לשכוח, הייתי רוצה גם את התכונה הזו שאפשר. חשבתי גם על כך ש’חשכה’ ו’שכחה’ בנויות מאותן האותיות. לפעמים אנחנו זקוקים לחשכה הנעימה הזו שהשכחה נותנת לנו. אין לי פחד משכחה, יש לי לעתים כמיהה לשכחה".

משהו בכאב ובגעגוע לעוזי השתנה עם השנים?
“לא, כי כמו שאמרתי - אין שכחה. זה הולך איתי כל הזמן. למזלי, האיש שאני חיה איתו, אהבתי השנייה, ערן דולב, הכיר גם את עוזי וגם את החיים האלה וגם את היחסים שהיו בינינו, והוא מכבד אותם ועוזר לי. הרבה פעמים אני אומרת: ‘טוב שאנחנו יכולים לשאת את המוט בשניים’. זה קיים איתי כל הזמן ולא תמיד בעצב, לפעמים יש לי זיכרונות של שמחה וימים מאושרים, אבל לפעמים נופל גם העצב, ובימי זיכרון - העצב מתגבר. לאורך השנים לא עניין אותי מה בדיוק קרה ב’סבוי’ כי הייתי עסוקה באסון הנורא, בכאב שלי ובילדים. במשך השנים שמעתי כמובן פרטים. לא הרגשתי צורך להיות בקשר עם מישהו משם, אבל עם החברים מהיחידה של עוזי שמרתי על קשר כי הכרתי אותם עוד לפני זה, כשעוזי היה המפקד שלהם. חבריו מהיחידה ליוו אותי כל השנים האלה ועדיין מלווים אותי".

ליאירי יש חמישה ילדים. אחת מהם, מיכל יאירי־דולב, היא ממארגנות מחאת הדגלים השחורים, ועלתה לכותרות בימים האחרונים בשל סרטון שבו היא תועדה נדחפת על ידי שוטר. “מיכל היא פעילה מרכזית במחאה ואני גאה בה", אומרת יאירי. “הרגשתי נורא ואיום כשראיתי את הסרטון הזה וכששמעתי על המקרה. מיכל הגישה תלונה במח"ש. היא אמיצה ועומדת מאחורי דעותיה. היא מנהיגה אמיתית".

את משתתפת במחאות?
“כמה שאני יכולה - אני הולכת. המצב הבריאותי לא כל כך שפיר, אז אני לא הולכת להפגנות יותר מדי, אבל המשפחה שלי מאוד מעורבת. אנחנו, כמדינה, נמצאים במצב שבו אף אחד לא מוכן לוותר".