"ברור שאני משלם מחיר על הדעות שלי. יש איש ימין או מוביל דעת קהל מהימין שלא משלם מחיר במדינת היהודים של 2023 או בכלל? המחיר שאנחנו משלמים והמחיר שאנשי השמאל משלמים הוא שונה לגמרי. כשמישהו מתבטא שמאל ומישהו אומר שהוא לא יבוא להופעה שלו או שמישהו תוקף אותו בטוקבקים - אז הוא קצת מרגיש לא נעים, אבל כל הממסד התרבותי סוגד לו וסוגרים לו הופעות, הפקות, הזמנות לטלוויזיה והשמעות ברדיו. אני עד לזה. לא מזמן אמרתי לאשתי, ‘שומעת כמה שירים של שלומי שבן מתנגנים עכשיו ברדיו? זה בגלל המיצג שהוא עשה בהופעה שלו כשהקרין תמונות של נתניהו ולוין וברקע ההודעה על רצח רבין'".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"זו התמורה המיידית. יש לו שיר וחצי טובים ופתאום שמונה שירים שלו מושמעים נון־סטופ ברדיו. ככה זה עובד. עכשיו אצל איש ימין זה הפוך. איש ימין מוחרם אוטומטית. תראה מה קרה לאריאל זילבר. מי מכיר בו כיום מהממסד? הוא נאלץ להתפרנס רק ממופעים של הצד הימני של המפה. שכל המירי מסיקות למיניהן לא יבכו לנו שהן ‘מוחרמות'. קח את שלמה ארצי, שאני מאוד אוהב, מעריך ומכבד, אבל למה הוא בחר שלא לקבל את פרס ישראל? למה הוא נכנע? יש שם, בשמאל ובתעשייה, כוח עצום שמתחיל בבית המשפט העליון וממשיך עם האהרן ברקים למיניהם ואנשי תעמולה, אז הבנאדם מפחד לקבל פרס. אני מודה שאומנם אני אוהב את שלמה ארצי, אבל אני מעריך אותו פחות היום. אין סיבה שהוא יסרב לקבל פרס ישראל: או שהוא נכנע לאנרכיסטים או שהוא בעצמו אנרכיסט".
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
מני אסייג כועס. מאוד כועס. זה לא שפתאום, בגיל 52, עם רקורד מרשים במיוחד של תסריטאי, כותב, זמן מסך לא מועט ו־54 אלף עוקבים בטוויטר - הוא החליט לשחרר את חרצובות לשונו. כבר עשור שאסייג לא מתנצל על הדעות שלו, גם כשהוא נאלץ לשלם עליהן, לדבריו, מחיר. וכן, גם חילופי השלטון לא משפרים את המצב מבחינתו: “דווקא בממשלת ימין התעשייה הופכת להיות עוד יותר בלתי נסבלת. לא יכולתי לראות את האנשים שאני עובד איתם מפגינים בבלפור ומדביקים אנשים בקורונה. זו אחת הסיבות שעזבתי את התעשייה. היום זה יותר גרוע מאי־פעם. תסתכל על חדשות 13 ותראה מה נהיה מהם. מרצ זה ימין לעומתם. אין את אילה חסון או שרון גל שם. מה נשאר שם?".
אסייג הוא מיוצרי אחת הסדרות המצליחות בישראל בעשור האחרון, “שנות ה־80", יחד עם אחיו שלום אסייג ובשיתוף עם ליאור פריד. הסדרה שודרה במשך חמש עונות עד לפרישתו של אסייג מכתיבתה, ובשל הפופולריות שלה נולדה סדרת ההמשך, “שנות ה־90", שעונה אחת שלה שודרה. אסייג מגדיר את עצמו כ"פטריוט מושבע ושופר ימני", לא מהסס להביע את דעותיו הפוליטיות, ורבים מהציוצים שלו בטוויטר הפכו לוויראליים. “בדיוק ביוני 2021 נכנסתי לטוויטר, ולא שיערתי שאצור כל כך הרבה רעש שם", הוא מספר. “בשנתיים האחרונות טוויטר עשתה את מה שפייסבוק לא עשתה במשך שנים. כיום הטוויטר זו הזירה הפוליטית המרכזית. שם אני חווה את כל האהבה של מחנה הימין אליי".
לצד האהדה אתה גם זוכה להרבה ביקורות, בייחוד מטוקבקיסטים מהצד הפוליטי השני של המפה. עד כמה אתה מתרגש מזה?
“הרבה פחות מפעם, אבל מודה, יש לא מעטים שעדיין מעצבנים אותי. היום אני חוסם המון אנשים בטוויטר, אבל יש כאלה שאני מתעכב על התגובה שלהם, לא כמו פעם אומנם, אבל אני כן מתעצבן. יש תגובות שאתה לא יכול להישאר אדיש כלפיהן".
יש התבטאות שלך בטוויטר שאתה מתחרט עליה?
“אני מעדיף בדרך כלל שלא לפגוע באנשים. כולנו טועים, ואם פגעתי אישית בבנאדם, אז אני מתנצל בפניו ישירות. לפעמים אני כותב דברים מהבטן ואז מוחק ולא משאיר את זה באוויר. לרוב אני משתדל רק לומר ביקורת. אני משתדל לכתוב דברים שלא אצטער עליהם. אני לא מקלל ולא מאחל חלילה מוות או מחלות לאף אחד. כותב ביקורת שקשה לצד השני לקרוא, ואני שמח שקשה לצד השני לקרוא. אני שמח שזה עושה משהו לצד השני. השמאל הישראלי זקוק לטיהור, כי הוא נמצא בתהומות שלא חשבנו שהוא אי־פעם יגיע אליהן, והוא סוחף אחריו אנשים שלא מרגישים שהם חלק ממחנה שאיבד את הדרך לגמרי, מחנה שיש בו מלא מבזי קודשים ושונאי יהדות. באופן אישי אני מקבל על כל תמונת תפילין שאני מעלה לרשתות או כל קידוש שם שמיים שאני עושה - כמות גדולה של הודעות נאצה, ישר השמאלנים קופצים לבזות את ספר התורה, את מסורת ישראל ואת היהדות".
באיזה שלב החלטת לשים קצוץ על מה שאחרים חושבים ולכתוב את דעותיך בלי פילטרים?
“כבר שנים שאני כותב פחות או יותר מה שאני חושב, אבל פה ושם עשיתי חשבון. מרגע שעזבתי את כתיבת ‘שנות ה־80' ואת העבודה בתעשיית הבידור, אני כותב בחופשיות, בצורה נחרצת ובנחישות מבלי לדפוק חשבון לצד השני. אני לא מקלל אבל אני מעביר ביקורת, כי אני חושב שהשמאל הישראלי הוא על גבול האנטי־ציוני, אזור חיוג BDS. אתה רואה שהם מפעילים מהלכים מטורללים. אני מסתכל על מנהיגי השמאל של פעם, כמו רבין ופרס זכרם לברכה, ושורה ארוכה של פוליטיקאים, שאני לא יודע מה הם היו אומרים על מה שקורה היום בשמאל".
תן דוגמה.
“למשל אהוד ברק, שבעבר נתפס כממשיכו של רבין, והוא צריך להיעצר לדעתי, להיות אזוק בזינזאנה ובחקירה צולבת על מה שהוא מעולל למדינה שלנו, בשליחות מי הוא עובד, והאם הוא ממומן על כל זה ומה המטרה הסופית שלו? כי מה שהולך פה זה מרד. קוראים לזה ‘מהפכה משטרית', אבל המציאות היא שיש מרד של מי שלא יודע להפסיד בבחירות בכדי להשיג את המטרה שלהם ולהפיל את הממשלה. הם פרצו את כל הגדרות, אין שום פרה קדושה, שחטו את הכל: סרבנות של טייסים, של אנשי שב"כ, של מילואימניקים, של אנשי יחידת 8200, של אנשי סייבר וכו', והוצאת דיבתנו בעולם. לרוג'ר ווטרס יש זמן להשתעשע, כי כבר אין לו עבודה.
מי שעושה בשבילו את העבודה זה המיינסטרים של מחנה השמאל. יש מאות אלפים ששותפים לדבר הזה ובהפקה המטורפת הזאת, שהיום אתה לא הולך מטר בלי לראות שלט חוצות שלהם, כל העיתונים הגדולים במודעות ענק שלהם ומיצגים שונים, כמו מיצג השפחות. לא מעניין אותם שזה יכול להרוס פה את הכל. לכן אני אומר שאסור בתכלית האיסור שהשמאל הישראלי יגיע לשלטון בחזרה. צריך להפוך עולמות כדי שהאנשים הבלתי אחראיים האלה, שטוענים שהם ‘פטריוטים', יחזיקו בהגאי השלטון. הם אולי פטריוטים של פלסטין עם הדגלים שהם מניפים בהפגנות שלהם".
יש לך חברים מהשמאל?
"כבר אין לי חברים מהשמאל, פעם היו, והתברר שהם לא היו ממש חברים. בגדול אני מחנך את הילדים שלי להתחבר רק עם אוהבי ישראל האמיתיים. הם לא יכולים להיות חברי אמת. מחנך אותם שלא יסמכו עליהם. פעם היית יכול לחלוק דעות ולהחליף דעות בדיון. לא היו לי חברים ממפלגת העבודה או בוחרי מרצ? היו לי, אבל זה השתנה לגמרי. היום יש פה סכנה לקיום שלנו כעם מיוחד במדינת היהודים, וכל מי שתומך בדבר הזה אני לא יכול להיות חבר שלו, אני לא סומך עליו. אני יכול להיות חבר של מי שמסית נגד חרדים או מבזה רבנים? מה פתאום!".
מה חשבת על המתווה שהציע נשיא המדינה?
“אם זה היה תלוי בי - הערב הייתי מבטל את זה. כל הכניסה לשיחות הייתה טעות. זו הייתה כניעה. אני בעד גישורים והסכמות, אבל פה זו הייתה כניעה. אתה לא הולך לשיחות כשחוסמים לך עורקים מרכזיים, כשעושים לך השבתות פעמיים בשבוע, שמשלבים את ההסתדרות והרופאים, כשעושים מרד. זה פשע נגד האנושות. אם כבר נכנסים לשיחות, זה בתנאי שאין הפגנות עד סיום השיחות. כל עוד זה לא קרה - אין שיחה. אלו שיחות מיותרות. הייתי מיישם את כל מה שאפשר ברפורמה הזאת הסופר־מתבקשת ומתחייבת למציאות. זו הייתה כניעה, והרבה אנשים במחנה שלנו מאוכזבים מאוד מהכניעה הזאת. אין דבר כזה שאתה עוצר את החקיקה בעוד הם לא מכריזים שהם עוצרים את ההפגנות או הפרעות האלה".
חשבת לרוץ לפוליטיקה?
“כן. בבחירות האחרונות היו לי הצעות מהליכוד וגם ממפלגת נעם, להיות מספר 2 של אבי מעוז, אבל בסוף החלטתי שלא מתאים לי. אני לא מתאים לפוליטיקה".
לאחרונה הודיע אסייג על התפטרותו מחברותו בהתנדבות במועצה הישראלית לקולנוע. הוא מונה על ידי שר התרבות והספורט מיקי זוהר, במהלך שגרר התנגדויות רבות בתעשייה, בייחוד מצד פורום היוצרים הדוקומנטריים. “הסיבה המרכזית שבעטיה הסכמתי לבקשת השר זוהר לשמש חבר במועצת הקולנוע, הייתה שה'ג׳וב' הזה הוא בהתנדבות", מסביר אסייג. “מעולם לא חיפשתי תפקידים או תמורה כלשהי על העשייה/פעילות שלי למען המחנה הצודק והנכון. עוד סיבה הייתה הרצון שלי להשפיע ולמנוע מימון מקרנות שתומכות בסרטים אנטי־ישראליים ואנטי־ציוניים, שמוציאים את דיבת ארצנו וחיילינו היקרים רעה בעולם. סיבה נוספת הייתה האנטי המופרע מצד גורמים במחנה השמאל, שדרבן אותי ללכת על זה. והאנטי המטורף הזה היה דווקא נגד מינוי של האדם בעל הניסיון והרזומה הרב ביותר בכתיבת תסריטים לטלוויזיה או קולנוע מכל חברי המועצה".
אז למה לפרוש?
“כשהחבר׳ה האלה מתנגדים כל כך למשהו, אז כנראה שזה משהו ממש טוב למדינת היהודים. אז למה בכל זאת החלטתי לפרוש מהמועצה? נתחיל מזה שההשפעה על מניעת מימון מסרטים עוינים קטנה משחשבתי, וזה הרבה יותר מורכב ומסובך. נמשיך עם זה שאני עסוק כרגע עם המופע האישי שכתבתי ומתחיל לרוץ בס"ד. וסיבת הסיבות: בחודש הבא עתיד לעלות לאקרנים סרט הקולנוע 'ההילולה' ברוח ‘שנות ה־80', שכתבתי יחד עם דניאל ובסיוע אור, אחייניי הסופר־מוכשרים. העניין הזה כבר נבדק ונסרק שתי וערב מול הייעוץ המשפטי, ואין שום רבב או מניעה שאשמש חבר במועצת הקולנוע. ואז כמה עיתונאים חביבים שמעו על הסרט, ופנו בשאלות מתריסות לאנשי המשרד בעניין, וגם קיבלו תשובות מאוד משכנעות.
ואני חשבתי לעצמי, נכון שאין מניעה והכל כשר לחלוטין, אבל הטיפוסים האלה, שכבר הוכיחו חוסר יושרה וכבוד, מומחים בהכתמה והשחרה של אנשים ושל גופים, במיוחד גופים כמוני וכמו השר, ומספיק שיעלו כותרת אחת חצי מסולפת כהרגלם, וכבר הם מזמינים צונאמי של לשון הרע ודיבה. ואז לך תנהל שיחות מוטיבציה עם הלמפה. באמת שעל עצמי פחות אכפת לי, אבל אני לא אעשה את זה לשר היקר מיקי זוהר ולשמו הטוב, שכל מטרתו הטובה הייתה לגוון מעט את המועצה לקולנוע. לא מוכן לכך שבשל ההערכה שיש לו כלפיי, הוא יחטוף קיתונות של ביקורת ארסית ורעל. יש לו המון משימות חשובות בתרבות ובספורט, כמו למשל העונש המפלצתי שהושת על בית״ר ירושלים, וחבל שיכלה את זמנו היקר בהסברים לחסרי הקשב".
מתי החלטת להתחיל להביע את דעותיך ככה?
“לא עסקתי בפוליטיקה בכלל, ואני לא יודע אם היה רגע ספציפי מכונן ששינה לי את התפיסה אלא זה היה תהליך. בתקופה שעלתה ‘שנות ה־80' התחלתי לראות תגובות מאנשים ומעיתונאים שכתבו ביקורות עוינות על התוכנית וראית בטוקבקים את היחס והבוז של אנשים לסדרה. היה קו מנחה של מאות אנשים שטענו ‘מי נתן לבחור מהפריפריה לכתוב סדרה?'. כשהתחלתי להתבטא בצורה פוליטית ברשתות, ראיתי תגובות עוינות מאנשים והבנתי שיש פה בעיה. אנשים יושבים בבתים שלהם וחיים במחשבה שיש פה במדינה אנשים בני עדות המזרח שהם פחות טובים מהם, יותר אלימים מהם, פחות אינטליגנטיים מהם וכי יש להתייחס אליהם, כלומר אלינו, בהתאם. לא חינכו אותם מגיל אפס שכולם שווים. אחרת אין הסבר להתנהגות כזו. אני לא חושב, למשל, שיש לילדים שלי בראש שהם נעלים על האתיופים. לא. חינכנו אותם מגיל אפס שכולם שווים. דעות קדומות וגזענות יש בכל עדה, אבל אלו לא היו דברים ששינו את פני המדינה כמו היום, וכשהממסד גזעני אז דברים משתבשים. הממסד הגזעני יצר פה מציאות שבה הוא זרק את כל הכפיים העובדות שהוא העלה ממרוקו לגבולות בנגב, לגליל העליון ולאזורים מסביב לקיבוצים ובבקעה - ושכח אותם.
זה יצר מצב שהם היו בפיגור ולקח להם שנים להשלים את הפור הזה שהיה לאחרים עליהם. היום, בתקופה הזאת, מהמקומות האלה, התחילו אנשים להיבחר ולא להיות בוחרים, להוציא את דוד לוי, שזה היה חריג. אנשים כמו דוד אמסלם או מירי רגב התחילו להיבחר ולהיות נבחרים, כאלה שעד השנים האחרונות היו רק בקרב קהל הבוחרים. ומי עזב את הליכוד כשזה קרה? נסיכי הליכוד. למה? כי הם לא חושבים שאמסלמים ורגבים ראויים להיות במקומות שהם נמצאים בהם, כי רגב ואמסלם לא צריכים להיות נבחרי הליכוד אלא בוחרי הליכוד. כל הדן תיכונים, הדן מרידורים, הראובן ריבלינים, הבני בגינים, הציפי לבנים והלימור לבנתים למיניהם פשוט לא קיבלו את השינוי המבורך שעברה המפלגה ועזבו. לפריפריה יש קול, ויש לה את האנשים שלה שם שמחזיקים בהגאי השלטון, ואת זה הם לא יכלו לקבל ולכן חברו לשמאל".
אסייג נולד בטירת כרמל לאליס ומכלוף (מקס), משפחה מסורתית בת שמונה ילדים. בנעוריו שיחק כדורסל בקבוצת הנוער של הפועל חיפה, אך פרש עקב פציעה בברך. “הייתי אחד השחקנים הבולטים, וכדורסל תמיד היה החיים שלי", הוא מספר. “עכשיו אני גאה בבן שלי, תומר, שעלה בדיוק עם קבוצת הכדורסל הפועל עפולה לליגת־העל ונחשב לשחקן מבטיח. זו סגירת מעגל רצינית".
את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון, ועם שחרורו החל לעבוד בחברת בזק. בשנת 99' נקרא על ידי אחיו, שלום, לכתוב עמו את מופע הסטנד־אפ “שלום עם אסייג" שעלה בשנת 2000, ובהמשך שימש ככותב בכל תוכניות הטלוויזיה שבהן הופיע אחיו שלום, כגון “יאיר לפיד", “מועדון לילה", “שולחן החכמים", “כישרון או כישלון". כמו כן היה בין הכותבים לתוכניות “קצר משפחתי", “הפרויקט הירוק", “קומדי בר" ו"לילה צחוק".
אסייג, שלמד תסריטאות בקמרה אובסקורה, שימש כתסריטאי הראשי של תוכניות רבות, בהן “צחוק מעבודה", “מלחמת המינים" ו"צחוק מהמצב" בהנחיית אחיו וכן כתב קטעים לסטנדאפיסטים בולטים דוגמת ליטל שוורץ, רותם אבוהב, ניקי גולדשטיין, אחיינו דניאל אסייג, ננסי ברנדס, ענת מגן־שבו ויוסי וידר.
הפריצה הגדולה שלו כתסריטאי הגיעה כאמור בשנת 2013, עם “שנות ה־80". הוא יצר אותה עם שלום ועם ליאור פריד. שלום משחק בסדרה את אביו של מני, אחיינו דניאל משחק את שלום, ועדי אלון מגלם את מני עצמו.
איך היה לראות אדם אחר משחק אותך?
“עדי אלון אחלה שחקן, סופר־מוכשר, ועשה את התפקיד בדיוק כמו שכתבתי אותו וכיוונתי אליו ועשה עבודה מעולה. הדמות של מני היא יותר מעודנת מזו של שלום, יותר שקולה ואחראית, זה שמעריץ את אחיו ותומך בו לאורך הדרך. הילד הטוב של המשפחה. יותר קשוב. התלמיד היותר טוב. השמטתי מהתסריט את קטע הכדורסל, שזה החיים שלי, למעט פרק ספציפי אחד בעונה הרביעית, כי התמקדתי יותר בחיים של שלום, מהפריפריה למרכז התרבות והבידור הישראלי. מני השחקן הוא פחות או יותר מני של המציאות. אי אפשר לדייק ב־100%, אבל זה קרוב".
על אף הצלחת הסדרה, מבקרי הטלוויזיה החלו לפרגן לה רק מהעונה השלישית. “לפני כן היה ספורט לאומי לקטול את ‘שנות ה־80'. מה שהשתנה זה שכנראה המבקרים התחילו באמת לצפות בה מהעונה השלישית", מסביר אסייג.
איזו סצינה הכי ריגשה אותך?
“היו כמה, אבל תמיד אזכור את הסצינה שעסקה בבחור בשם שמואל מתנ"ס. במקור היה אצלנו בשכונה בחור שכינינו ‘חיים מתנ"ס'. הוא תמיד היה מגיע למגרש הכדורסל עם חלב ולחם בשקית, מבלה מהבוקר במגרש הכדורסל וזורק לסל. הוא היה גנוב ואהבנו אותו. פתאום הוא היה שולף תמונה מהתיק ומראה לנו את החברים שלו ממלחמת יום הכיפורים שנפלו. הייתה לו גם תעודת צל"ש. הכנסתי את הסיפור שלו לסדרה, והסצינה שריגשה אותי הייתה הסצינה שבה המשטרה עוצרת אותו ופרוספר בא ומראה לשוטרים את העובדה שהוא קיבל צל"ש על פועלו במלחמת יום הכיפורים, והם משחררים אותו ועושים ממנו גיבור. זה היה מצחיק ומרגש".
איך היה לעבוד עם אחיך?
“העבודה עם שלום הייתה רוב הזמן אחלה. הגענו להרבה הישגים יחד, מ'צחוק מעבודה' דרך פינותיו בטלוויזיה שכתבתי, ‘מלחמת המינים', מופעי הסטנד־אפ שלו ו'שנות ה־80'. היו לנו עליות ומורדות, כי זו גם עבודה מקצועית משותפת ויש אי־הסכמות לפעמים ופה ושם גם קצת עימותים, בעיקר על נושא ההתבטאויות שלי בפייסבוק, עוד לפני הטוויטר. הוא חשב שאני צריך להוריד פרופיל, כי זה לא עושה טוב לסדרה, ואגב אני מאוד הבנתי אותו, אבל אני עקשן בנושאים האלה. לפעמים הורדתי פרופיל עד נקודה שבה החלטתי שזהו, מספיק. באוקטובר 2020, בתקופת ההפגנות בבלפור, כלו כל הקצים ולא יכולתי לשתוק יותר. פרשתי מכתיבת הסדרה והודעתי לשלום.
העובדה שפרשתי על רקע הפגנות בלפור הייתה נושא מאוד מורכב, וזה יכול היה לגרום לפיצוץ במשפחה ולקרע ביחסים של שלום ושלי, אבל הכל נעשה בזהירות וכולם קיבלו את זה בהבנה, במיוחד אני והוא. בהתחלה היה לו קשה לקבל את העובדה שאני עוזב את ‘שנות ה־80' ואת העבודה המשותפת, אבל אני מצדי לא הייתי מוכן לוותר על האמת שלי, להחביא או להסתיר אותה. בסוף הוא קיבל את זה. התעקשתי על כך שמעכשיו אני קם בבוקר, מניח תפילין וכותב על מי ומה שבא לי. אני שלם לחלוטין עם עזיבת ‘שנות ה־80'. החלטתי לא לחשבן לאיש יותר וגם לא לתעשייה. אז לא היה כל כך נעים המצב בין שלום לביני, אבל ברוך השם הכל בסדר גמור וטוב בינינו".
מה חשבת על ההכרה שלה הוא זוכה בשנים האחרונות כשחקן?
“זו הכרה שמגיעה לו בהחלט. הוא היה צריך לקבל את ההכרה הזאת הרבה לפני כן. עכשיו הוא מקבל את ההכרה וזכה פעמיים בפרס האקדמיה. אני חושב שהוא היה צריך לקבל הרבה לפני כן פרסים על משחק קומי וגם דרמטי ומרגש על תפקידו כפרוספר ב'שנות ה־80'. אני שמח שמצאו את העיתוי לתת לו את הפרס ומעל לכל לתת לו להשיא את המשואה. זה הכי מגיע לו בעולם, גם על עשייה של 30 שנה וגם על כל מה שהוא עשה למען אומנים צעירים. אנשים לא יודעים כמה הוא קידם אומנים צעירים, כמה הוא מתנדב סדרתי למען האחר כמה הוא בנאדם טוב, וכמה הוא תרם לתרבות. זו הייתה מהמוצדקות שבמשואות".
נושא הביקורת העיקרי נגד “שנות ה־80" היה העיסוק בשד העדתי.
“שמעתי את הביקורת הזאת, ואני עדיין מקבל פה ושם הודעות מצופים, אבל צריכים להבין שאנחנו קיבוץ גלויות. המדינה כיום בת 75, ואנחנו מדברים על עלילה שהתרחשה כשהמדינה הייתה בת 30 וקצת, אז על אחת כמה וכמה שהעדתיות הייתה שם, עם התרבות שכל עדה הביאה איתה, עם השפה והמבטאים. אתה לא יכול לדבר על קומדיה תקופתית כאילו שהיא עכשווית. בתקופה ההיא הקווקזים לא ידעו מילה בעברית, הגרוזינים דיברו עברית בקושי, וגם אצל המרוקאים התקשו עם השפה. אצלנו סבתא לא דיברה בעברית אלא רק במרוקאית. זה היה פסיפס תרבותי. הצעירים שנולדו בארץ לא הסתדרו עם השפה והמנטליות של הוותיקים, וזה בא לידי ביטוי בסדרה. הבאתי את המציאות, כמובן מוקצנת כי זו בכל זאת קומדיה, אבל זה כל הרעיון".
ומה לגבי קיפוח, הרגשתם אותו בילדות בטירת כרמל?
“האמת היא שלא חינכו אותנו על זה, ומי ששומע אותי מדבר ומתבטא בטח חושב שכל היום הנחילו לי את הנושא הזה, אבל ממש לא. הבנתי את זה לבד. אבא שלי היה עסוק כל היום בעבודה ובתפילות בבית הכנסת, ואמא שלי הייתה עסוקה בלהכין אוכל, לנקות ולחנך, אז בגדול הם לא דיברו איתנו על קיפוח אבל לבד הבנו זאת, כשראינו את היחס של הקיבוצים מסביב כלפינו, ראינו מה זה עבורנו להיכנס למועדון ולעבור סלקציה, ראינו מה אנשים שנכנסים לטירה מהקיבוצים חושבים עלינו. החיפאים והכרמליסטים קראו לנו ‘טקסס' כשם גנאי, וידעו שמי שבא מטירת כרמל אין לו שום סיכוי להשתלב בחברה. זו הייתה התנסות מטורפת.
בדור הזה כולנו היינו סגורים מהבחינה הזאת בתוך עיר שהייתה אז מועצה מקומית עם האפשרויות המינימליות שהיו שם. בנעוריי שיחקתי כדורסל בהפועל חיפה ויותר מאוחר פענחתי את היחס שהיה שם אליי, גם מחלק מהאוהדים. אצלנו ספציפית במשפחה היה כור היתוך כבר בתחילת שנות ה־80, כשאחותי התחתנה עם אשכנזי, אבל בגדול אתה מבין את עניין הגזענות, ההדרה וההתנשאות אחר כך. עבדו עלינו בעיניים והנדסו לנו את המוח. גם היום זה קיים, אולי לא כמו פעם, למרות שעד היום אני מקבל בטוויטר הודעות גזעניות ולא רק אני. אנשים ספגו את זה מהחינוך בבית או בתורשה".
איפה אתה רואה היום את הקיפוח?
“אני לא יכול לתפוס את זה שבשנת 2023 מאות אנשים אומרים לי ‘תחזור למערה במרוקו'. בשנות ה־80 לא ציפינו שמישהו בעוד 40 שנה ימשיך להגיד לנו את זה. גם אנשי התקשורת משתמשים במילה ‘ביביסטים', וזה החליף את המילה ‘צ'חצ'חים'. ‘ביביסט' זו מילה מכובסת ל'צ'חצ'ח', הסתומים, אלה שלא מבינים במה ובמי הם בוחרים, אלה שסוגדים למלך האשכנזי הלבן שבז ולועג להם בשעה שאלה שאומרים לנו את זה הם שבזים ולועגים לנו, גם כשרבים מאיתנו מוצלחים. הם רואים בנו עיסה אחת של בורות ונחיתות. לפני כמה שנים הכרתי שחקן מצליח מאוד שעברת את השם המרוקאי שלו, כי טען שהשם הזה סוגר לו דלתות, אז אתה שואל את עצמך, מה, כלום לא השתנה מאז שנות ה־70? קח למשל את אבישי בן חיים, אני חותם על כל מילה שהוא אומר בתיאוריה שלו, כי הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא אחד האנשים הכי נעימים וחביבים, ומי שמציב מראה למציאות הופך ישר למטרה.
הוא אחלה בחור שבעולם, ויש לו תיאוריה והוא הוכיח שיש פה אליטה של ישראל הראשונה והשנייה. אני אומר שישראל המצליחה והאמיתית זה מחנה הימין. אני גאה להיות חלק מהמחנה הזה. במחנה הזה תראה חילונים, מסורתיים, סרוגים, חרדים, אשכנזים, מזרחיים וגם קצת ערבים, שמייצגים את מדינת ישראל כמו שהיא צריכה להיות עם אחווה וכבוד הדדי. אתה רואה את האשכנזי, החבר שלי מהמחנה, שמבין על מה אני מדבר כשאני מדבר על קיפוח והדרה ומצדי אני גם מבין על מה הוא מדבר אם יש לו טענות בנוגע לקיפוח אבל אין לו הרבה טענות, כי מבחינה היסטורית אנחנו, עולי מרוקו או בכלל המזרחים, לא קיפחנו אנשים או אוכלוסיות על רקע מוצא, עדה או גזע. לא ידוע לי על דבר כזה, אבל ידוע לכולנו על שנים ארוכות שהממסד פה קיפח את המזרחים. אברי גלעד סיפר שהוא וחבריו היו מקבלים בגלי צה"ל תקליטים של זמרים מזרחיים ומנפצים אותם על הקירות בשביל הכיף. אז מה יש עוד להוסיף?".
בימים אלה אסייג עובר לקדמת הבמה עם מופע סטנד־אפ חדש פרי עטו, “מני TIME", שבו הוא משתף פעולה עם הסטנדאפיסט איתן בוכריס. “המופע הראשון היה מאוד מוצלח, ולראשונה מכרתי כרטיסים למופע", הוא מספר, “הייתה מכירה יפה, מעודדת ומשדרת אופטימיות. הרגשתי די טוב. כמי שמעל 20 שנה כותב סטנד־אפ, להציג בעצמי מופע היה מרגש. נעזרתי בקומיקאי איתן בוכריס שאני מריץ, והוא נתן קטעים מצוינים ומצחיקים. הקהל נהנה וזה נגע בי. אתה תופתע, אבל המופע כמעט ולא פוליטי אלא הוא עוסק בילדות שלי, איך גדלתי, איך התפתחתי ואיך הגעתי לאן שהגעתי. אגב, באו הרבה אנשי תקשורת מהימין לפרגן למופע הבכורה, והגיעו השרים איתמר בן גביר ומיקי זוהר".
הרעיון למופע נולד עם החלטתו לפרוש מ"שנות ה־80" ומתעשיית הבידור: “הרעיון התגלגל מתוך ההחלטה הזאת לנטוש את התעשייה ולמצוא לי דרך משלי, בעקבות כל הנושא הפוליטי. כבר לא רציתי להיות שם והייתה הדדיות: אני לא רציתי את התעשייה והם לא רוצים אותי אז הכל בסדר. אני מתפרנס גם מתמלוגים של מופעים שכתבתי ומתמלוגים מהקרנות של ‘שנות ה־80'. חשבתי בהתחלה לתת הרצאות, והמופע נולד מסוג של הרצאה שכתבתי בצורה קומית. זה התפתח למופע קומי שכולל חומרים שכתבתי לאיתן בוכריס ולי לבד, וביחד. והדינמיקה בינינו מעולה".
איך ההרגשה להיות בקדמת הבמה?
“זה לא דבר הכי טבעי, למרות שבעבר הייתי על במות בערבים שהנחיתי או בפאנלים בטלוויזיה שבהם השתתפתי, תמיד התרחקתי מאור הזרקורים ומצאתי את המקום שלי, הנוח, מאחורי הקלעים, ככותב וכתסריטאי. בזמן האחרון קיבלתי את הביטחון להביע את עצמי בפרונט וזה עזר לי. ברוך השם, כל דבר בעתו".
לא היו לך חששות שישוו אותך לאחיך?
“לפני 20 שנה או יותר עליתי על במה פתוחה כמה פעמים כדי לנסות לעשות סטנד־אפ, אבל ירד לי החשק תוך כדי ההופעה, כי כתבתי אז גם לסטנדאפיסטים וגם עבדתי בבזק בעבודה מסודרת. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שמישהו יבוא ויגיד שאני בא להתחרות באחי. היום זה כבר בא ממקום אחר, ואין מי שישווה ביני לבין אחי, כי אני גם מביא משהו אחר. אני לא קומיקאי. שלום וירטואוז מגיל אפס. לי יש פה ושם הברקות. הסגנון שלי שונה לגמרי, ואין לי כבר את החשש שישוו ביני לבין אחי. חוץ מזה, מה כבר לא כתבו או אמרו עליי? אז עכשיו שיכתבו גם את זה. הכל בסדר".
יש לך פרות קדושות? נושאים שלא תצחק עליהם?
“תמיד יש אצלי דברים שלא אגע בהם, בדיוק כמו שאני מצפה מאחרים לא לגעת בהם. כמו שאני מצפה מאנשי ‘ארץ נהדרת' לא לעשות מערכונים על מרן עובדיה יוסף זצ"ל או מאנשי ‘היהודים באים' שלא ילעגו לבאבא סאלי למשל, אז אני גם מצפה מעצמי לא להלעיג בנושאי דתות, גם לא אסלאם ונצרות, וגם במה שקשור לשכול, אובדן או שואה. אני מאוד משתדל שלא לגעת בנושאים האלה. אני מאוד נזהר עם זה. במופע גם אין גסויות, כך שגם אנשים דתיים היו ויכולים להיות במופע. אני נמנע מזה. גם השתכללתי עם השנים. באופן אישי אני לא רוצה לדבר גסויות במופע, זה כבר לא מצחיק אותי ולא מדבר אליי. לא כל דבר הוא נושא לצחוק ולא כל דבר הוא מושב לצים. אני נגד לפגוע באנשים דרך הומור. לא הכל צחיק".
נושא הדת מאוד נוכח בשיחה שלנו ובכלל בחייך. תמיד היית חזק בזה?
“לא תמיד הייתי ככה, אבל בשלוש השנים האחרונות התחזקתי, גם בגלל ספרי קודש שקיבלתי במתנות. יאיר לפיד אמר פעם בראיון שהוא מעדיף את ג'ון לנון על הרמב"ם, ויש אנשים שמסתכלים על צ'כוב בהערצה. אלו אנשים ריקים. תקראו את חכמי התורה הקדושה. בימים אלה אני לומד בבית תורה ככל יכולתי".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“בעיקר לומד תורה, מתמקד בקידוש שמיים ובקירוב לבבות, מגייס תרומות למתן תפילין לאנשים שאין להם יכולת כלכלית לרכוש, מלווה את הבן שלי תומר במשחקי הכדורסל שלו ובעיקר מנסה לעשות טוב, למרות שבצד השני אני דמון, אבל מי שאני עושה לו טוב יודע, אז אני ממשיך בכך - ואף אחד לא יעצור אותי".
המופע הקרוב, “מני TIME", יתקיים ב־27 ביוני בהיכל התרבות מרכז חדרים חיפה בשעה 21:30