"טיול לילי", "יש מקום", "כבר אחרי חצות", "כשאור דולק בחלונך", "נערה ושמה כנרת", אף "אמא אמא" ו"גולני שלי", כשאר השירים היפים שחרז בכשרונו המובהק לצד חגיגות היובל והעצרות, שעליהן ניצח בבטחה - כל אלה ועוד לא הקנו לעמוס אטינגר, שהלך לעולמו, מקום בפנתיאון הלאומי, כמו תוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה", שעם שלל כוכביה הפכה לו לשם נרדף.

אל ה"פטנט" התוודע בטיול לפני הצבא שבמהלכו "חרש" את אירופה, כך סיפר לי בראיון לפני עשרים שנה. לדבריו, זה קרה לו בשהייתו בלונדון, שם הזדמן לו לצפות ב"אלה הם חייך", תוכנית טלוויזיה של ה"בי.בי.סי", שאז הוקדשה ל"הקוסם", כפי שכונה סטנלי מתיוס, הקיצוני הימני המיתולוגי של נבחרת אנגליה. "התוכנית כה ריגשה אותי, שהבטחתי לעצמי להפיק תוכנית כזאת בישראל", העיד ולימים עשה כן במשך 30 שנה.

הוא נולד בתל-אביב ב-37' וגדל מגיל שנה ברמת-גן. חלום ילדותו של אטינגר, בנו של אחד ממקימי  תחנת הכוח של חברת החשמל בנהריים, היה להיות שחקן, מה שניסה לממש בקן השומר הצעיר, שם התחרזו לו חרוזיו הראשונים ב"אופרטות" של התנועה. הוא צייר שם, שיחק בהצגות-ילדים והיה משוכנע שלהקת הנח"ל ציפתה לו.

רגע טרם הגיעו אליה חלה תפנית בעלילה, כששכנו בשיכון הוותיקים בעיר הגנים וידידו של אביו, הפסל הנודע נתן רפפורט, מי שיצר את אנדרטת השואה על חורבות גטו ורשה, ייעץ לו לראות קצת עולם לפני שיתגייס. "אין לי כסף לתת לך, אבל תוכל להתארח במשך שלושה-ארבעה שבועות בדירתי בפריז; אני מבטיח לך שלא תתחרט", אמר לו ואטינגר בן ה-17 ומשהו יצא למסע בן שנה ברחבי אירופה, שבמהלכו שטף כלים במסעדות עיר האורות, העמיס חציר בחוות איכרים בספרד, שימש כעוזר שרברב בבלגיה, עבד כדייג בהולנד והיה סבל תפאורות בתיאטרון בלונדון.

זה לא עזר לו, כשעם שובו ארצה בא להיבחן בלהקת חלומותיו הנח"לאית, שם שלחו אותו להיבחן בלהקה אחרת. כך נקלט בלהקת פיקוד המרכז מרובת הכוכבים דאז, שם הבין סופית שלא יצא ממנו שחקן גדול ומוטב שישקיע את מאמציו בכתיבה, רעיון שלא התקבל בברכה בלהקתו. כך הגיע שירו "חופשה באדום" ללהקת הנח"ל, דווקא ושירו "טיול לילי" זכה בלחנו של מאיר נוי לביצוע חלומי של הדודאים. את 25 הלירות ששילם לו ה"דוד" בני אמדורסקי הוא הביא לאביו בתקווה שיירגע ויפסיק לשאול "מה יהיה עם עמוס?".

אטינגר נהיה פזמונאי מבוקש ולחובב מושבע של מסעות ברחבי תבל, שאליהם היה יוצא ממקום עבודתו בקול ישראל, כשבין לבין רקח פזמונים למחזות הזמר בתיאטרונו של גודיק, כולל " קזבלן" ולסרטי קולנוע. "בשיריו של עמוס אטינגר מצאתי עלילה", כתב עליו חיים טופול, "מצאתי סיפור, מצאתי הרגשות ורגשות, מצאתי אהבות ואכזבות, מצאתי חיוך ומצאתי דמעה, גם הקפדה על חרוז נקי וקצב פנימי".

מבין שלל פזמוניו היה אטינגר ביחסים מורכבים עם להיט מלחמת ששת הימים שלו, "שארם-א-שייך". ככתב קול ישראל בחזית הדרום הוא הצטרף לטיסה לשם, שבמהלכה מסרו לו רן אלירן ויואל דן לחן שקיבלו מהמלחין רפי גבאי וביקשו ממנו לחבר לו מילים. "הסכמתי מה גם שהכרתי את רפי דרך שירים שכתבתי לאשתו, הזמרת עליזה גבאי", סיפר. "תוך כדי הטיסה שרבטתי לי סקיצה עם מילים חסרות פשר והיגיון כמו 'שארם-א-שייך, חזרנו אלייך שנית, את בליבנו תמיד'. כתב קול ישראל דאז, ולימים פרופסור, שלמה אהרונסון, שהקליט את נסיונות ההקלטה, לקח את הסקיצה הלא גמורה ועם הגיענו לשארם, הפיץ אותה לכל רוח. מאז לך וספר שלא התכוונת לאף מילה מהמילים המטופשות שכתבת".

בשנת 70' עבר אטינגר - שב-74' כינס את מיטב פזמוניו באלבום כפול -  עם תוכניתו "אלה הם חייך" מקול ישראל לטלוויזיה, שם נודעה כ"חיים שכאלה", תוכנית שהפכה למדורת השבט, כשב-30 שנותיה היא ריתקה אל המרקע רבבות, כשדרך סיפורי גיבוריה, כמו יצחק נבון, חנה רבינא, הרב שלמה גורן, גולדה מאיר, מאיר שמגר, יעקב חודורוב ושושנה דמארי, נגול סיפורה של הארץ הזאת.

כשמרשות השידור סגרו לאטינגר את הברז, הוא המשיך באופן פרטי והרחק מברק הזרקורים במפעל חייו עם אותן נחישות בלתי מתפשרת ומקצוענות לעילא שאפיינו אותו בשנותיו הרבות בטלוויזיה. כששאלתיו אם זה לא קטן עליו, כמי שנהנה ממאה אחוזי צפייה בימי גדולתו בעידן הטלוויזיה החד-ערוצית, השיב מניה וביה: "שום דבר לא קטן עלי. זה לא רק הכסף שבכל מקרה מכבד את בעליו. כל אחד והמקצוע שלו, מה גם שאי אפשר לחיות רק מהפנסיה של הטלוויזיה, שהיא בושה וחרפה".

בשנותיו האחרונות הוא חי עם לנה, רעייתו השלישית, אוקראינית, הצעירה ממנו ב-45 שנה, ברמת-אביב החדשה, קרוב לים שכה אהב וכסקיפר מיומן נהג להפליג אל מרחביו. עתה, לאחר הפלגת הפרידה שלו, נותרנו רק עם שיריו האהובים.