לפני כמה שבועות חזרו דפני ליף ויעל דקלבאום ממסע חברתי־מוזיקלי של חודש וחצי תחת הטייטל "הדרך הביתה". מסע שמטרתו "איסוף תובנות מרחבי הארץ ומפגש עם הציבור הישראלי על כל גווניו ושכבותיו".



אחרי 45 ימים, 40 תחנות ואינספור שעות של תיעוד שיחות עם אנשים, הגיעו ליף ודקלבאום למועדון הבארבי התל אביבי כדי להכריז על "הצעד הבא". האירוע לא הסתפק ב"הכרזה", ולבמה עלו מיטב המוזיקאים השותפים למסר: "החצר האחורית", שלמה בר, אביב בכר והדס קליינמן, בינת אל פאנק והדס בלאס, דן סלומון, יוסי פיין ועוד.



דפני, מהו "הצעד הבא"?
"התחייבתי באירוע למהלך שייקח כחמש שנים. זה מהלך שנולד מהצורך לבנות תשתיות חדשות שמקדמות שינוי. ההכרזה עצמה לא הייתה הכותרת. דיברתי באופן חופשי לאנשים שהיו שם, וסיפרתי איפה אני נמצאת בתהליך הזה. הבטחתי להתחייב הפעם למשהו מורכב. אני יכולה להגיד לך שבעוד שלושה-ארבעה שבועות הולכת להיות פגישה של מנהיגות מקומית מכל רחבי הארץ, ותצא משם בשורה של תנועה חדשה, שרוצה לקדם שינוי בחברה".



מפלגה פוליטית?
"לא. זה לא מה שזה".



זו לא עוד מחאה חברתית?
"לא. זה משהו מסוג חדש".



מאיפה שאבת את ההשראה?
"מהצרכים בשטח".



מה חיבר אותך ליעל דקלבאום?
"מה שחיבר אותי ליעל זאת יעל. למה אנשים מתחברים? כי הם מוצאים שפה משותפת וכיף להם ביחד. אני לומדת ממנה המון ומתחברת למסר במוזיקה שלה. אף פעם לא ניסיתי למפות במה אנחנו דומות ובמה אנחנו שונות. אני פשוט שמחה שהתחברנו. יש חברויות כאלה, שנוצרות במהלך החיים, אם יש לנו מזל. זאת חברות טובה".



יעל?
דקלבאום: "תמיד הערכתי מרחוק את מה שדפני עושה, והרגשתי שאני מתחברת למסר שלה. כשפגשתי אותה החיבור היה טבעי, ומיד נהיינו חברות. אני מרגישה שדפני ואני נושאות בתוכנו את אותו המסר, שאני מממשת דרך מוזיקה, ודפני דרך מעשים. כל אחת מאיתנו מבינה את הערך ואת החשיבות של מה שהאחרת מביאה לתוך המפגש. שילוב הכלים שלנו מייצר איזשהו ניצוץ עם ניחוח אחר ורענן, שאני ממש נהנית להיות חלק ממנו".



אתן חושבות שהחיבור ביניכן יכול להביא לישראל שינוי חברתי?
ליף: "אני חושבת שחיבור בין אנשים, באופן עקרוני, מביא לשינוי ותנועה. זה לא שיש בחיבור ביני ליעל איזושהי


יומרה לייצר שינוי. הרצון לעשות דברים ביחד, ליצור משהו ביחד, שמפגיש בין העולמות שלנו, יצר את המסע בארץ 'הדרך הביתה'".



דקלבאום: "אף פעם לא אמרנו שהחיבור בינינו יכול להביא שינוי. אני יכולה להגיד שהחיבור עם דפני משנה בי הרבה דברים. מחבר אותי למקומות שמזכירים לי שאני חלק מחברה. לא רק אינדיבידואל. החיבור עם דפני מפנה את העשייה המוזיקלית שלי יותר כלפי חוץ וגורם לי לחשוב על מהות התפקיד שלי כמוזיקאית".



המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011 הוכתרה כציון דרך היסטורי, אך ככישלון. בדיעבד, מדוע המחאה לא הצליחה להניב פירות? ומה אתן רוצות לתקן עכשיו?
ליף: "מחאה היא פעולה אזרחית שאמורה לשים זרקור על נושאים. במקרה הזה הזעקה היא האחריות האזרחית. לא הייתי אומרת שהמחאה החברתית נכשלה. היא הצליחה לשנות מהותית את השיח בישראל. הציבור שיצא לרחובות לא אמון על התוצאות ועל שינוי המדיניות. במקום הזה המדינה נכנסת לתפקיד, והיא זאת שאמורה לספק פתרונות. אגב, יש משהו עצוב בהצלחת המחאה החברתית. העובדה שכל כך הרבה אנשים התחברו למצוקות ולקשיים הכלכליים מצביעה על מצב מאוד לא בריא שבו החברה שלנו נמצאת".



מה הביא אתכן להחלטה לצאת בהכרזה כזו?
ליף: "חשוב לציין שבאירוע הזה יש שני חלקים. יש בו אירוע מוזיקלי שיעל מובילה, ויש בו הכרזה על המשך של דרך חברתית. יש לי זכות ממש גדולה להכריז על הכיוון של המשך הפעילות החברתית, בסביבה כל כך יצירתית במוצאי שבת. אני חושבת שבשנים האחרונות, תוך כדי פעילות, חיפשתי כל הזמן מה הכיוון הכללי שבו אני הולכת, איך ניתן לייצר איזושהי המשכיות לפעילות ובאיזה אופן. הכרזה היא קודם כל התחייבות לא רק פנימה, אלא גם החוצה. וההכרזה החגיגית מגיעה ממקום של שותפות עם האנשים שיצאתי איתם למסע הזה, ששותפים לערכים, לחיפוש ולפעילות למען חברה הוגנת יותר ולחיים קלים יותר בבית שלנו".



דקלבאום: "מעולם לא הגדרנו אותה כהכרזה גורלית. בסך הכל יצאנו לדרך משותפת. האירוע בבארבי מפגיש בין סיכום של עשייה להצהרה על המשך הדרך הבעקבות אותה עשייה. זה בסך הכל צעד בדרך מאוד ארוכה, ועדיין - צעד משמעותי".



אתן עושות חיבור מעניין בין פוליטיקה, חברה ואמנות. איך הן משתלבות זה בזה, והאם זה השילוב המנצח שהיה חסר עד היום?
ליף: "רוח האדם היא חלק בלתי נפרד ממנו. חברה ואמנות אמורים לבוא ביחד. אלה שני מושגים ששזורים זה בזה. אני לא יודעת אם החיבור לא היה קיים. לכל תקופה בחיינו יש פסקול. יש תקופות בהיסטוריה האנושית שנלמדות דרך הטקסטים האמנותיים של התקופה. תפקידם של אנשי רוח ואמנות הוא לאפשר מרחב להרהור, התבוננות והתרגשות. החלומות והחזונות שלנו לחברה שבה אנחנו חיות זהים. אז הגיוני שהחיבור בין העולמות ייעשה".



דקלבאום: "קשה לי להגדיר את העשייה שלנו כפוליטית. אנחנו באות ממקום חברתי, שמנסה לפנות אל רוח האדם. אנחנו מייצרות מפגש בין אמנות, מוזיקה, פרקטיקה ומעשים. אף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי האחר בצורה שלמה. עשייה שנעשית ללא מרחב חלימה - המאפשר לחלום את רוח הדברים - היא עשייה ריקה. וליצור מוזיקה או אמנות באופן מנותק זה גם לוקה בחסר. החיבור בין האמנות למעשה נחוץ. בסופו של דבר מדובר באנשים. אנחנו חייבים אופק בשביל לצאת מהמקום האוטומטי והמיואש שאנו נמצאים בו. המוזיקה היא פתח לצוהר בתוך האנשים. למקום לא פחות אמיתי וחשוב מהחיים החומריים והיומיומיים שלנו. זה מזון לנפש, והחיבור בינינו מודע לתפקידים האלה. במסע עצמו הייתה שיחה כל ערב עם אנשים שפגשנו במקומות השונים. לפני השיחה התקיימה הופעת מוזיקה, שהתפקיד שלה היה חשוב, כי הוא חיבר את האנשים למקום שפוי ומכבד, מאפשר ועמוק. רק ככה השיח יכול להתאפשר ממקום נכון יותר".



מה אתן בעצם מציעות היום?
ליף: "אין לי יומרה להמציא את הגלגל. כל מה שאני יכולה להביא לשולחן זה את העשייה שאליה אני מתחברת. זאת לא 'התשובה'. זאת עוד תשובה. אבל זאת תשובה שלקח לי זמן לגבש, והיא מספקת אותי כדי לצאת לדרך ממושכת".



דקלבאום: "אנחנו לא מנסות להציע משהו שלא הציעו או לעשות משהו שלא עשו לפנינו. אנחנו בסך הכל רואות את הסכנה בתקופה הצינית והאלימה הזאת, ורוצות להזכיר לאנשים שיש בתוך כולנו יותר מזה ולהזכיר את הערכים הכל כך חשובים שבלעדיהם החברה שלנו תגווע".



אתן רואות באופק מהפכה חברתית?
ליף: "האופק הוא לא עוד מחאה. האופק חייב להיות שינוי. מחאה היא כלי. יציאה לרחובות היא כלי. המטרה היא שלאנשים יהיה יותר קל. להתפתח. לסגור את החודש. לראות עתיד. זאת המטרה. ואם לא עכשיו, אימתי? בכל מקרה, התהליכים שחברה עוברת הם תהליכים שלוקחים זמן. אז זה הזמן לקדם אותם, להניע אותם. מתי נעשה את זה? כשהמצב יחריף עוד יותר?".