חזרה גנרלית

הסנאטור ג'ון מקיין מת בשבוע שעבר, ואף שחיבבתי אותו ומגיע לו, אין לי תעצומות הנפש הנחוצות להיפרד ממנו. גם משום שנדמה לי שזה מה שאני עושה כאן יותר מדי בשנים האחרונות, בתהליך פרידה ארוך ומתיש מקבוצת ההתייחסות שלי, גם משום שבשבוע שעבר דמעתי מילים מעל ארונה הפתוח של אריתה פרנקלין, שרק בזמן כתיבת שורות אלה מובאת לקבורה, ומשום שבסוף השבוע החולף היה קטל נורא בתרבות הפופולרית ומתו גם ניל סיימון, מחזאי שהצחיק אותי כהוגן, וגם אד קינג, נגן הגיטרה לשעבר של להקת לינרד סקינרד שכתב את קטע הפתיחה של Sweet Home Alabama המיתולוגי, שבוע אחרי שהיה אחד המרואיינים המרכזיים בסרט התעודה החדש על הלהקה, If I Leave Here Tomorrow.

אני מבין שלא כל השמות הללו מטלטלים אתכם כמו מותו של אורי אבנרי, אבל כל אחד והשריטה שלו. אני מהאשכנזים הצפוניים המתחפשים לאדומי צוואר שהאשכים לא יורדים להם כאשר מישהו קושר את דגל הקונפדרציה למיקרופון ולועג לניל יאנג הקנדי על הבוז שהוא רוחש לדרום בליווי שלוש גיטרות רועשות במיוחד.

יש לי חשד עמום שג'ון מקיין מת בזמן, במקום ובחברה שבה בחר בעצמו. לא היה מרווח זמן סביר בין ההודעה בדבר החלטתו להפסיק טיפולים נגד הגידול במוחו ובין ההודעה על מותו. הוא חי כשנה לאחר הדיאגנוזה על הגליובלסטומה שהתגלתה אצלו, שזה הממוצע האולימפי ולא משנה מי אתה ואיזה טיפול חדשני ויוקרתי קיבלת. גליובלסטומה זה 365 ימים פלוס־מינוס, חלקם מיותרים לגמרי. אני מנחש שהייתה שם מעורבות לגיטימית של מורפיום ומקפצות אחרות.

אף שדונלד טראמפ מעדיף גיבורים שלא נפלו בשבי, וזה מפי מי שהשתמט משירות בווייטנאם חמש פעמים בתירוץ שהוא צריך לעזור לאביו הקבלן להפלות דיירי מיעוטים, הרוויח מקיין את מותו בתנאים שלו בכבוד. גם פקודת היום האחרונה שלו, האוסרת על טראמפ להשתתף בלוויה שלו ומבקשת מבוש ומאובמה לספוד לו, היא מקיין במיטבו. בשתי מילים: כתבתי מילים רבות על הסרטן הנבזי הזה שלקח את אבי בגיל 55, וזה גיא צלמוות שבשלב זה של חיי אינני רוצה לשוב ולבקר בו. העולם מלא בעיתונאים שמותו של מקיין אינו מתניע בזיכרונם סיפור אישי.

על רקע ההחמצה של מקיין את הנשיאות והקדנציה המטורללת של טראמפ הנעלמת בחולות נודדים, סחי ומאוס, אין זה מוקדם כלל לדבר על הנשיא האמריקאי הבא. קטני אמונה ופסימיסטים יסכימו לפטפט על 2020 בזהירות רבה. אחרים מאמינים - לך תדע מדוע - שטראמפ יסחב עד 2024. אני נמנה עם כת המסיימים מהר. ההיסטוריה חוזרת, בעיקר באמריקה, ולפי השקפת עולמי טראמפ יודח בהליך חוקתי, יוחלף בידי סגן הנשיא מייק פנס עם חנינה או בלעדיה, ויישלח הביתה לטובת נשיא דמוקרטי ב–2020. זה תסריט שאילו היו מגישים לי אותו לאישור ולמימון, הייתי מאשר לפחות מבחינת ההיגיון הנרטיבי.

כאן מתחילה כמובן צרה חדשה, היכולת המוכחת של הדמוקרטים להביס את עצמם גם אם הם עולים למגרש לבדם. בסופו של דבר, אני מאמין שהרוסים כן השפיעו על תוצאות הבחירות וגנבו אותן מהילרי קלינטון. זה לדעתי מה שמוציא את טראמפ משלוותו בחקירה של בוב מולר. מדובר במי שמוכן להקריב את הכל ואת כולם, כולל משפחה וילדים, חוץ מאשר לצאת לוזר. הנטייה הדמוקרטית להריץ כבר עכשיו שמות מועמדים שלא יכולים לנצח בטורניר דוקים לגיל הרך, כמו אליזבת וורן, ברני סנדרס, ג'ו ביידן (שעליו חלה שליחות בנו המת), קורי בוקר ואחרים, היא התאבדות חופית של לווייתנים. ביידן יהיה בן 80, גם סנדרס, ואליזבת וורן פרוגרסיבית מדי, גם אם היא קומנצ'ית וגם אם לא. לא אלמנה אמריקה. מטפורית כמובן.

אדמירל (במיל') וויליאם ("ביל") מקרייוון, אהוד ברק האמריקאי לפני הפוליטיקה, מספר כיצד לימד אותו אביו ששירת במלחמת העולם השנייה ובקוריאה, את שעלה בגורלו של הגנרל דאגלס מקארתור, המצביא עם המקטרת שניצח את יפן. מקארתור תפח מכפי ממדיו הטבעיים כחייל, סירב לפקודה והפגין חוצפה ועזות מצח כלפי הדרג המדיני, שהיה אז הנשיא הארי טרומן, עד שהנשיא פיטר אותו. למקארתור היו שאיפות פוליטיות שנגוזו, והוא זכור בשל נאום הפרידה שנשא בקונגרס ובו אמר: "חיילים זקנים אינם מתים - הם נמוגים". החייל שהיה פאפה מקרייוון, תמך בהחלטתו של טרומן לפטר מפקד שסירב לפקודה, ואת התחושה הזו הנחיל לבנו. מקרייוון הבן אמר: "אבי צדק. כוחה של אמריקה נמצא תמיד בידיים אזרחיות. אלוהים ישמור עלינו אם מצב הדברים הזה ישתנה".

ממושבו המורם כאחראי למערכת החינוך האוניברסיטאי בכל מדינת טקסס, שבה נולד, קלע עצמו מקרייוון, הידוע בשתיקתו הרפולית (לפני הפטפטת הפוליטית), ללב העימות בין טראמפ וג'ון ברנאן, ראש ה־CIA לשעבר ומבקר חריף ופוגעני של הנשיא, שאת הסיווג הביטחוני הגבוה שלו שלל טראמפ בפעולת נקמה לפני שבועיים. שלילת הסיווג הביטחוני, שהיא נקמה של ילד קטן שלוקח את הכדור הביתה כי כיסחו אותו, טלטלה את הממסד ובעיקר את כל ראשיה לשעבר של קהילת הביון על כל זרועותיה.

במאמר דעה שפרסם ב"וושינגטון פוסט" ושהפתיע את כל קוראיו, ביקש האדמירל הנזירי מהנשיא שישלול גם ממנו את סיווגו הביטחוני לאות הזדהות עם ברנאן. מקרייוון לא היה סולן יחיד, אלא חלק ממקהלה הזקוקה למטוס תובלה כבד רק כדי להטיס ממקום למקום את הדרגות והמדליות שלהם. בין החשודים הרגילים היו ג'יימס קלפר, שהיה ראש הקהילה, מייקל היידן, שעמד בראש ה־CIA, ואיתם עצומה של מאות בוגרי ה־CIA, ה־FBI ואחרים. עד אותו זמן לא השמיע מקרייוון ציוץ בדבר גנרל שהודח והיה חבר שלו.

כאשר מפקדו הישיר, גנרל סטנלי מקריסטל, דיבר סרה באובמה ופוטר, לא אמר מקרייוון מילה. מקרייוון הוא מי שהיה המפקד העליון של ה־special ops (הכוחות המיוחדים), יחידה סודית שהוא הקים על בסיס גרעין של נייבי סילס (אריות הים) וסוכני CIA. מקרייוון הוא נייבי סיל בעצמו, שעמד בראש כוח 6 המפורסם שמצא וחיסל את אוסמה בן לאדן. אם אתה דונלד טראמפ, לא קל להשמיץ את מי שחיסל את בן לאדן, קיבל לידיו את הגופה, אימת את זהותה כאשר השתרע (גם) במלוא גובהו לצד המת שהיה גבוה, ואחר השליך אותו לים.

יותר משאמר את הדברים לטראמפ, נתן מקרייוון את הרשות ליוצאי הקהילה הביטחונית במעמדו להשמיע את קולם. מקרייוון כתב 250 מילים בלבד, אבל כולן היו מטווחות היטב. לא רק שביקש לשלול את סיווגו הביטחוני, אלא הוא גם כתב: "אני מבקש להוסיף את שמי לרשימת הנשים והגברים שדיברו נגד נשיאותך". וזה ממי שנחשב גיבור אמריקאי א–פוליטי שלא היסס להכחיש בתוקף את הטענה כאילו הילרי קלינטון ביקשה שיסכים להיות סגנה כנשיאה.

בקוד השתיקה שלפיו חי וויליאם מקרייוון, הוא מעיד כעת בפני מקורביו שהגיע זמן להשמיע קול, שטראמפ מסוכן מכדי לדבוק בדממת אלחוט אלגנטית. הוא כנראה גם משדר למי שמאזין לו שימיו הלא פוליטיים חלפו. למחרת פרסום מאמרו של מקרייוון השמיעו קול בוב גייטס, שהיה שר ההגנה; ג'ורג' טננט, ראש ה־CIA בימי המצוד על בן לאדן; ודיוויד פטראוס, ראש ה־CIA שפרש מכיוון שריכל רכילות ביטחונית עם עיתונאית שהייתה אהובתו. מה שמקרייוון אמר בתמצית הוא שאלה ימים שבם יש להביע דעה בקול, משום שהשתיקה מסוכנת. במשך ארבעה עשורים בצבא לא נצבע מקרייוון בגוונים פוליטיים. גם כעת הוא מסרב לקפוץ למים. אבל הוא המועמד שיכול להחזיר את הדמוקרטים לבית הלבן. דווייט אייזנהאואר היה איש הצבא האחרון שנבחר לנשיא ב־1952. הוא היה מועמד רפובליקני, ופחות מעשור לפני היבחרו עמד בראש כוחות הברית והקרב המכריע נגד גרמניה שהחל עם הפלישה לנורמנדי ב־1944. פרנקלין רוזוולט מת במהלך המלחמה, והארי טרומן החליף אותו וגם נבחר ב־1948. לא היה קשה למכור לאמריקה את אייק.

גם מלחמת האזרחים הניבה נשיאים אנשי צבא. אייזנהאואר כיהן שתי קדנציות, ו־JFK ניצח ב־1960 את סגנו ניקסון. אפשר לטעון שקנדי היה איש צבא משום ששירת במלחמה, כשם שג'ורג' בוש האב היה טייס הפצצה באותה מלחמה. אבל לא היו יותר גנרלים, אמריקה מעדיפה אזרחים. ההיסטוריה הקרובה פועלת לכאורה נגד מועמדות ריאלית של מקרייוון, אבל אמריקה של תום עידן טראמפ היא אמריקה שונה לחלוטין מזו שהשאיר ברק אובמה. טרם אמר את דברו האחרון, גרע טראמפ ממעמדה היוקרתי של אמריקה בעולם, עימת אותה עם ידידים, התחנף לאויבים ולרודנים והרגיל את העולם לרעיון שהנשיא האמריקאי הוא בור עילג, פיל בחנות חרסינה, ללא מחסום לפיו ורסן להתנהגותו.

מקרייוון גדל בטקסס והיה בנו של טייס ספיטפייר בצבא הבריטי ששיחק זמן קצר פוטבול מקצועני. מקרייוון הוא בוגר האוניברסיטה של טקסס באוסטין, ובה למד במחלקה לעיתונאות. ב־1995 הוציא לאור ספר שכתב ובו סקר מבצעים מיוחדים של כוחות קומנדו בהיסטוריה. פרק נכבד הוא הקדיש למבצע אנטבה. הפרק הזה ראוי להתייחסות נפרדת, לא רק משום הקשר המקדמי שיש למקרייוון עם משפחת נתניהו, שבאמצעות האח עִדו עזרה לו לקחת צד לא מודע בסכסוך ההיסטורי שצמח באוגנדה, אלא משום שראש ממשלת ישראל באותם ימים היה רא"ל (בדימוס) יצחק רבין ושר הביטחון היה שמעון פרס. בשטח הסתובב גם אהוד ברק, שאמור היה להחליף את יוני נתניהו כמפקד סיירת מטכ"ל למבצע, מה שבסוף לא קרה. מקרייוון התרשם מההתלבטות האותנטית של המנהיגים בהחלטה על המבצע, וגם מהקלות היחסית שבה ניתן היה להציג בפניהם את התוכנית הסופית לאישור בשל בקיאותם הרבה בחומר.

"ביל הוא מנהיג גדול", מעידים עליו חבריו, "אבל גם חושב בגדול. קיים אצלו איזון עדין בין היכולות הללו, בניגוד למפקדים אחרים בדרגתו", העיד עליו אחד מפקודיו, "הוא לא מהצעקנים והצורחים. הוא מגלם באישיותו את הנייבי סיל המודרני, פוסט–וייטנאם, לוחם חכם, שקט וצנוע". באחד המבצעים האחרונים שעליהם פיקד, הרגו חיילי הכוחות המיוחדים של מקרייוון חמישה אזרחים אפגנים חפים מפשע במשימה שנכשלה. מקרייוון מיהר להודות כי היחידה שלו "עשתה טעות חמורה" וערך ביקור אצל קרובי משפחתם של המתים כדי להתנצל בפניהם. בהקפידו על מנהגי השבט שבפניו התנצל, הביא עמו מקרייוון שתי כבשים לכפר במחוז פּאקיטה והציע לשחוט אותן בבקשת מחילה. זקני הכפר חסו על הכבשים אך לקחו פיצויים בסך 30 אלף דולר. "אני חייל", אמר מקרייוון לאביהם של שניים מההרוגים, "העברתי את כל חיי בצבא מעבר לים, הרחק ממשפחתי. אבל גם לי יש ילדים - ולבי אבל איתך".

לנוכח הגרסאות הרבות למשימת החיסול באבוטבאד - ומול שבירת קוד השתיקה של רבים מחייליו בכוח 6 והטוענים השונים לעובדה שהם לחצו על ההדק והרגו את בן לאדן - נשאר מקרייוון שקט ושווה נפש. ההתנהגות לא הייתה לרוחו, חלק מהפטפטנים נענשו, אך מקרייוון מעולם לא אישר או הכחיש את המעשים שיוחסו לו ישירות. האם קבר את בן לאדן, האם השליך אותו לים אחרי טקס מוסלמי, כיצד הודיע לחדר המצב בבית הלבן. הוא התראיין פעם אחת בטלוויזיה אצל צ'רלי רוז ולא אמר הרבה. הוא לא הדליק גרסאות לתחקירים השונים, הוא לא הכחיש כי הקים את כוח 121, כוח קטן לפעילות חשאית עם שרשרת פיקוד כה סודית, עד שבמשך זמן רב לא ידע אף אחד מבחוץ על מקומו של מקרייוון בה. בראש הכוח הזה תפס מקרייוון את סדאם חוסיין בעירו תכרית. הכוח הוא שעטנז חד־פעמי של מודיעין CIA עם כוח צבאי בעל עוצמה רבה ומדויקת. זה השידוך השאפתני ביותר של כוחות מיוחדים, בעיקר כוח דלתא, חיל אוויר ונכסי סוכנות הביון. חשיבותו של הכוח שהוקם בימי המרדף אחרי בן לאדן הייתה ביכולת שלו לתת תגובה מבצעית בזמן.

עבור המועצה לביטחון לאומי ניסח מקרייוון את האסטרטגיה האמריקאית ללוחמה בטרור. מפקדו לשעבר אמר עליו שהוא "הנייבי סיל החכם ביותר ששירת אי־פעם". הוא קשוח פיזית, מלא חמלה אנושית, אך יכול לתקוע סכין דרך הצלעות שלך בחצי שנייה. אם יש לנו מישהו חכם מספיק לתפוס את בן לאדן, זה ביל מקרייוון ואנשיו בכוח 6".

מעריציו של מקרייוון אוהבים לספר על אומץ הלב שלו ועל קשיחותו. לא נגד האויב, אלא נגד דיק מרצ'נקו, מפקד בנייבי סילס מימי וייטנאם שנהג לבלוע בלוטות ארס של נחשים כדי להוכיח שלהרוג זו משימתי". מרצ'נקו הורה למקרייוון, אז סגן צעיר, לבצע פעילות שהתנוסס מעליה דגל שחור בעליל. מקרייוון סירב ולא מילא את הפקודה. סירובו נחשב למחסל קריירה צבאית, אבל מקרייוון נשאר.

הדיון בקריירה פוליטית אפשרית של מקרייוון החל בבחירות הקודמות אבל ללא מקרייוון. הוא לא התייחס לשמועות. כעת הוא בהליכי פרידה מתפקידו באוניברסיטת טקסס, שלא היה קל עבורו, אך גם שם השאיר את רישומו בכמה נאומי סיום שההיסטוריה תייקה. הממסד הדמוקרטי זקוק לחזון אמיתי כדי לגייס את מקרייוון. לרוב מתרסקות היוזמות הללו על שאפתנותם של אחרים. אבל אין ספק שבשימוש מושכל, ביל מקרייוון הוא קלף מנצח.

כאשר קיבל עליו את המשרה האזרחית שהוצעה לו בטקסס, נכתב עליו באופן שאינו משאיר ספק בנוגע לקריירה של אותו הכותב. היום זה צורם במיוחד: "מקרייוון הוא לוחם בלתי מנוצח שלא התרסק במטוסו, לא הפסיד בקרב ולא נפל בשבי. הוא חייל המגלם מורשת מיתית היונקת מעורק היסטורי. הוא מזכיר את טי. אי. לורנס ואת לורד נלסון בטרפלגר. מקרייוון עקב אחרי בן לאדן והחליף את הילת הטרור בקארמה חיובית ומלאת השראה משלו".