1. ישראל ידעה כבר כמה וכמה פוליטיקאים שניסו לשתוק כל הדרך אל הקלפי, בייחוד בגוש המרכז, אבל נדמה שמה שקורה עם בני גנץ הוא פשוט פרודיה. או טרגדיה, תבחרו. אדם שעוד לא אמר דבר, ונתפס כלשון מאזניים משמעותית רק משום שהיה רמטכ"ל, ושהוא נראה טוב. כמה שטחיים אנחנו יכולים להיות?
2. נדמה שאחרי מותו של עמוס עוז הגיע לשיאו ז'אנר "המנוח ואני". אם לשפוט על פי הפייסבוק שלי, עוז הקדיש את חייו לטיפוח כותבים צעירים, מתן שבחים אינסופיים וסימון יורשיו הספרותיים. טבעי להתרפק על קשריך האישיים עם מפורסם שהלך לעולמו, אבל הפעם מינון ההתפארות העצמית עלה על גדותיו. ראבק, הבנאדם מת. תתאפקו.
3. הפרישה של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי היא לדעתי מהלך מעודד, במובן הזה שהציונות הדתית היא כבר לא מקשה אחת, ויש בה מקום לריבוי קולות ולערבוב עם עוד מגזרים. בחלומי, התהליך הזה מתרחש גם עם ערביי ישראל, שמפסיקים לרוץ רק במפלגות מתבדלות, ומתפזרים בין מפלגות כלליות, באופן שרק יתרום לציבור הערבי.