דוס, קומיקאי וסופר ילדים: נדב נוה לא מפחד לצחוק על הציבור הדתי לאומי

ההצלחה של נדב נוה היא למעשה השתקפות של עולם תרבותי שלם שמכוון אל מגזר אחד – הציבור הדתי־לאומי. כ"דוס", כהגדרתו, שלמד בישיבה, הוא מחזיק בכמה כובעים מפתיעים: קומיקאי וחבר בהרכב “אנדרדוס”, במאי, שחקן, עורך וידיאו, כותב טור קבוע במגזין “אותיות” לילדים וגם סופר ילדים. הוא חתום על “החיים על פי ינון”, יומן מחויך ובו קורותיו של ילד נבון בן 11 המספר בשפה פשוטה וכנה על חוויותיו ועל העימותים הקטנים שהחיים מזמנים עם אחותו, עם חברו הפרחח דובי ועם שרת בית הספר. “זה נראה כמו עיסוק בהרבה דברים, אבל כל הדברים מחוברים אחד לשני. הכל נושק להכל”, אומר נוה.

הכרך הראשון של “החיים על פי ינון”, שהוא למעשה גרג האפלי מגויר, הפך בשבוע הספר החולף לספר הנמכר ביותר בדוכנים בירושלים. “החיים על פי ינון 2” שראה אור בשבוע שעבר, נמכר בכמה עשרות עותקים מרגע שהוצאת “ידיעות ספרים” בישרה על בואו לעולם באתר האינטרנט שלה.

אם פעם על מדפי הספרים בעברית הייתה חלוקה ברורה בין ספרות קודש לחול, כעת הולכת ומצטברת ספרות שצבועה בצבעים שקורצים למשהו בין השתיים – כלומר, ספרות דתית־לאומית. נכון, תהליכי גיור של ספרים או אימוץ רעיון וגיורו הם לא דבר חדש, אבל היו מיועדים לכולם. ראינו את זה בספרות מתורגמת בעיקר. ”אורה הכפולה” של אריך קסטנר, למשל, תורגם אחרי השואה, כשאסור היה אז בכלל להזכיר את גרמניה בארץ. הגיבורים שבספר עברו גיור כהלכה ומקום ההתרחשות הוזז מדרום גרמניה, שבה מתקיימת הקייטנה, וממינכן שבה מתגוררות אורה ואמהּ, ל”רמות ים שעל ים הרמות” ולציריך שבשוויצריה. ובין היתר, קותלי החזיר, שאוכלת אורה המחופשת ללי במלון, הוסבו ל”צלעות עגל”.

כך גם אצל ינון, אבל עיקר העיסוק הוא במידות טובות. “אני רואה ערך ביצירת תרבות שמעבר לנקייה יש בה ערך מסוים. אחת הביקורות הקשות על ‘יומנו של חנון’ של ג’ף קיני, שאני עפר לרגליו, היא שהגיבור הוא סוג של ילד רע”, אומר נוה (34). “הוא מתעלל בחבר שלו ועושה עוד דברים שהם לא בסדר. לי חשוב בכתיבה שהגיבור יהיה דמות ערכית. אחד כזה שיכול להצחיק אנשים בלי להיות רע. מאוד קל להצחיק עם דברים רעים. האתגר שלי הוא ליצור קומדיה בלי לפגוע באף אחד. עם קונפליקטים הגיוניים ומוסריים קשה ליצור קומדיה, כי אני לא יכול לתת לו להתפרע. בשל כך יצרתי את דובי, הדמות שעושה את הבלגנים. ינון הוא זה שמנסה להציל אותם מטעויות, כך שהשילוב בין שניהם יוצר דיסוננס שיוצר את הקומדיה”.

ההשוואה ל”יומנו של חנון”, כמובן, היא בלתי נמנעת.
“הרבה מתבלבלים וגם אני לפעמים מתבלבל וקורא לזה ‘יומנו של ינון’. ברור שזה שם. אין מה לעשות. קיני המציא ז’אנר, והספרים שלו כל כך מוצלחים שהגיעו מיליוני חקיינים אחריו. זה ז’אנר מאוד חזק: גוף ראשון של ילד, שילוב של הרבה איורים, שפה קלילה וכתב גדול ונוח לקריאה”.

במה לא תיגע?
“בכתיבת הספר כמובן שלא אכניס קללות. זה הצד הנמוך שבדבר, זה הבסיס. מעבר לזה, לא אתאר סיטואציות שיש בהן דברים מיניים או בדיחות שירותים. יותר חשוב מבחינתי שכאשר ההורה שמפחד על הנפש הרגישה של הילד שלו יקרא את הספר, הוא לא יתחיל לנוע באי נוחות, ומצד שני הילד לא ירגיש שהוא מפספס משהו. היום יש בבתי הכנסת המון ספרים שאמורים להעסיק את הילדים. ניסיתי לכוון לכך שזה יהיה אחד מהם”.

בלי פוליטיקה

ההרכב “אנדרדוס”, שממלא חלק גדול מימיו, הוקם לפני שמונה שנים על ידי נוה ועל ידי הסטנדאפיסט, התסריטאי והבמאי יאיר יעקבי, המוזיקאי אשר בן אבו והתסריטאי והמנחה מתן צור, אז ארבעה בחורי ישיבה (שלושה מתוכם מישיבת קריית שמונה) שרצו להצחיק את המגזר. הם צברו יותר מ־40 מיליון צפיות למאות המערכונים שהעלו לרשת, ובמקביל עלו לבמות עם מופעים.

במופע החדש והשלישי של החבורה, “אנדרדוס - גברים שהשתיקה יפה להם”, הם משלבים קטעי וידיאו ומולטימדיה ועוסקים במה שהכי נוגע בהם: התנ”ך – עם משפט שלמה בפרשנות קומית חדשה, עולם הריאליטי, שאלת השאלות - מיהו הנביא הבא של ישראל; זוגיות – מה קורה כשבחור מביא לדייט שני חברים; וטקס האוסקר – המוענק למי שהכי חי בסרט.

את הפוליטיקה הם משתדלים להשאיר מחוץ לבמה. “אנחנו לא רוצים להגביל את עצמנו לדעה או למפלגה ספציפית”, נוה אומר. “עכשיו מתן ויאיר העלו פודקאסט פוליטי־אקטואלי־סאטירי מאוד מוצלח בשם ‘יורים בנגמ”ש’, אבל בזה זה מסתכם בכל מה שנוגע לאמנות שלנו. ברור לי שאנשים יודעים מה הדעות שלנו, אבל כקבוצה אנחנו מתרחקים מזה”.

הכוונה להצגות הילדים המושקעות של חברי ההרכב, אותן הם מעלים מדי חנוכה בשנים האחרונות, לצד אנשי מקצוע כמו הבמאי אורי אומנותי, הכוריאוגרף קלוד דדיה והמעצבת מיה פלג. אחרי “חלומות במגירה”, “הדייג ודג הזהב” ו”מערת האוצר”, יעלה בקרוב המופע “הרפתקה בחלל”.

שמונה שנים שאתם עובדים יחד.
“את שואלת איך אנחנו מחזיקים מעמד בלי להתפוצץ? כולנו מנסים כמה שיותר להגדיל ראש ולתרום את החלק שלנו לקבוצה, כל אחד דרך הכישרון שלו. מצד שני, כל אחד מנסה לשחרר ולא ללחוץ. לכל אחד יש גם עוד עולמות מחוץ ל’אנדרדוס’. אנחנו עובדים על עשייה משותפת שמבוססת על איזון ועל פרגון, כזו שלא כופה ולא מבקרת את העשייה האישית”.

עם חינוך

נוה חי בלוד, נשוי ליעל, צלמת סטילס שמתמחה בצילומי ילדים ומשפחה, ואב לשלושה. הקטנה שבהם בת שישה שבועות. הוא נולד בבני ברק ללאה ושלמה נוה, משפחה בת ארבעה בנים, עם אח תאום לא זהה, ולמד בבית הספר סגולה. בכיתה ז’ עבר עם משפחתו לגבעת שמואל. הוא למד בישיבת בני עקיבא קריית הרצוג בני ברק והמשיך בישיבת ההסדר קריית שמונה, במסגרתה התגייס לשירות בצה”ל כתותחן בחיל השריון. הוא השלים תואר ראשון בחינוך במכללת ליפשיץ ובקולנוע ב”מעלה”.

“הייתה תקופה שהייתי בטוח שחינוך זה התחום שלי ואפילו חינכתי כיתה במשך שנה”, הוא אומר. “לאורך כל הזמן הבמה הייתה שם, אבל בתקופת לימודים בישיבה אין כל כך אפשרויות. הערך של חינוך מאוד חשוב בעיניי. כמדריך בתנועות נוער ובסמינריוני הדרכה ומחנות תמיד ראיתי את עצמי בעולם הזה. האידיאל מבחינתי היה שילוב בין קולנוע וקומדיה לחינוך. ככל שהתקדם הזמן ראיתי שכדי להיות מחנך אתה צריך להיות 24/7 בתוך זה. לא יכולתי להרשות לעצמי. לא רציתי לוותר על כל השאר, כי הרגשתי שזה לא הוגן, לא כלפיי ולא כלפי תלמידיי אם אשאר בתחום. נשארתי רק כמורה לקולנוע בישיבות”.

גידול ילדים זה נושא שמותר לצחוק עליו ב”אנדרדוס”?
“ב'אנדרדוס' לא. הרגשנו שאנחנו חייבים שהתוכן יעסוק בעולם הדתי נטו. לכן גם אם יהיה לנו רעיון פצצה על ילדים, ולא יהיה הקשר יהודי או דתי, כנראה שלא נשלב אותו, כי זה פוגם בייחוד שבנינו לעצמנו. אנחנו יכולים לכתוב על זוגיות ועל ילדים, אבל אז יהיו עוד אלף כמונו. מה שכן, בטור שלי בעיתון ‘אותיות’ הכנסתי שנולדו שני ילדים לינון, הגיבור של ספריי, כדי שיהיה לי עם מה לשחק”.