פרולוג
מחר 29 בפברואר. התאריך המוזר הזה, שחוזר אחת לארבע שנים. שוב נקרא הסברים על כמעט שש השעות האבודות בשנה שמוחזרות לנו, ושוב ננסה להבין למה מכל חודשי השנה דווקא לחודש פברואר נוסף עוד יום, ושוב נסתבך עם שנת הירח ועם האימפריה הרומית ועם הלוח היוליאני של יוליוס קיסר והלוח הגרגוריאני של האפיפיור גרגוריוס ה־13 ונתבלבל ונחליט שבעוד ארבע שנים אולי נהיה יותר מבוגרים ויותר חכמים - ונצליח סוף־סוף להבין את זה.
והשנה שוב נחפש את אלה שחוגגים יום הולדת פעם בארבע שנים. למשל שלי טימן, השופט בדימוס והבן של כוכב תיאטרון המטאטא יעקב טימן, שיחגוג מחר את יום הולדתו ה־76. שלי טימן היה כוכב להקת גיסות השריון לפני שהמיר את אולם התיאטרון באולם בית המשפט. הוא היה הסולן של השיר "לילה ראשון בלי אמא" של יוסי גמזו ורפי בן משה, שנפרדו מאיתנו לאחרונה.
לילה ראשון בלי אמא
כל הבסיס מחריש
מה שעובר בי פנימה
לא מעניין שום איש
איזה חרבון, חבר'ה לצים
איזה מזל איום
אל אלוהים, עוד שנתיים וחצי
שנתיים וחצי, שנתיים וחצי...
נו?
ועבר רק יום
אח, מיטה רכה עם כסת ועם כר
שאמא מכניסה את הנשמה בה
אח, לבוא עכשיו הביתה מאוחר
ולהעיר במפתח את אבא
להבדיל אלף אלפי הבדלות, ב־29 בפברואר 1980 נפטר יגאל אלון. הוא היה רק בן 61.
תמונה ראשונה
"הוא היה סגן נצחי", כתב עליו הסופר והעיתונאי עמוס אילון, "סגן ראש ממשלה ללוי אשכול, לגולדה מאיר וליצחק רבין". כשהיה מפקד הפלמ"ח, רבין היה פקודו. כשראש הממשלה לוי אשכול, שהיה גם שר הביטחון, גמגם בשידור חי ערב מלחמת ששת הימים, הופעל עליו לחץ למנות לתפקיד שר הביטחון אישיות בעלת מוניטין צבאי. אשכול חשב למנות את יגאל אלון. אבל המפד"ל, גח"ל ו"נשות וינדזור העליזות" - ככה כינתה העיתונאית סילבי קשת את הנשים שהפגינו מול בית מפא"י ברחוב הירקון 110 בתל אביב - רצו את משה דיין.
"את הארץ ראה ואליה לא בא: לא ראש ממשלה, לא שר ביטחון", כתב עמוס אילון והוסיף: "צריך גם מזל לאחר המוות. רצח רבין האפיל על בני דורו שנפטרו".
על זה היה נוהג לומר אבא שלי: אפילו בשביל חוסר מזל צריך מזל.
אבל הוא היה ונשאר המפקד של רבים, עוד הרבה שנים אחרי שפירקו את הפלמ"ח. "אם יגאל טופח לך על הכתף", הם אמרו, "אתה נשאר בפלמ"ח עוד שנתיים. לוחץ לך את היד - אתה נשאר עוד שלוש".
על מגילת חייו של יגאל אלון אפשר להמשיל את נוף מולדתו. הנער הכפרי, בן בית במזרח, כשהתעורר עם שחר לעמל יומו, הר נישא חסם את אופקיו ממערב. הר כאתגר. כל ימיו חתר אל הפסגה. דומה, שאם לא כבש אותה הרי זה רק משום ששאפתנותו לא גברה על אנושיותו.
אנושיות זו, אותה אני מבקש לגאול מן השכחה.
("שלום חברים" / נתן שחם)
הסופר נתן שחם, חתן פרס ישראל, הפלמ"חניק וקצין ההסברה של חטיבת יפתח מקיבוץ בית אלפא, סיפר בספרו "שלום חברים" כמה סיפורים מרגשים ונוגעים ללב על יגאל אלון מפקדו.
"יגאל אלון, שקראו על שמו דרכים, רחובות, צמתים ומפעלי הנצחה, עלול להיאבד בתוך הבטון והשיש", הביע הסופר את החשש שמא האדם יגאל אלון יישכח, ושמו יישאר רק במפות ובווייז. הספר, שיצא לאור בשנת 2004, ראה את הנולד. הפלמ"חניקים עוזבים אותנו בזה אחר זה, וכמעט לא נשאר מי שיזכיר לנו מי היה יגאל אלון, המפקד הנערץ. האיש שאמר, בין השאר: "הרי רכוש אין לי והון אין לי. הנכס הגדול ביותר שיש לי הם חבריי".
אני יכול למנות אותך למ"כ, היה אומר לבוגרי קורס המ"כים של הפלמ"ח. אבל את הסמכות עליך לקבל מהטוראים.
מבשרו חזה. פקודיו נשמעו לו מפני שסמכו עליו ואהבו אותו. והוא רצה להאמין שהאהבה הזו תקפה בכל מקום... הוא טוב והגון ורב כישרון ועשוי לבלי חת ונכון לפקודה תמיד - יקראו לו. עינו של שמואל תגלה את שאול בין האתונות.
("שלום חברים" / נתן שחם)
לא במקרה מזכיר נתן שחם את שאול המלך. זו הדמות התנ"כית שיגאל אלון העריץ.
את הפרק שנקרא "סגן ראש הממשלה", מסיים נתן שחם במילים האלה:
ולא נותר לי אלא להעיד על יגאל איש הרעים. לעניין זה אני בר סמכא. מקום מיוחד שמור בליבי דווקא לפגישות שהיו לנו הרחק ממוקדי הכוח. כאשר התפנינו לזיקות פשוטות שבין אדם לחברו - בלי תפקיד, סמכות, תלות, או ציפייה לגמול.
בהקדמה ל"ספר הפלמ"ח", כתב יגאל אלון, איש הרעים:
"רחשי לב ודברי חיבה והוקרה שיש עמי לומר לחבריי לנשק, ואשר כולם ראויים להם, איש־איש כפועלו, אוצר אני בקרבי".
אתנחתא
בשנת 1901 קבוצה של 21 משפחות התיישבה לרגלי הר תבור והחליטה לשמר את שם המקום "מסחה". למה? כי ככה נקרא היישוב שהיה במקום עד אמצע המאה ה־19 בפי תושביו האריסים, שהובאו מסוריה כדי לעבד את אדמותיהם של אדוניהם האפנדים.
המשפחות שהגיעו למסחה נאלצו להתמודד עם בעיות כמו סחף וחוסר מים, ועם מכת הגניבות של ערב א־צביח, השבט הבדואי השכן.
אח, יש למוטל פרדקין כוח
כמו שהוא רזה
אצלו ידיים חזקות. אח...
אתמול הרים את
הפרד של נוח
כמו, כמו היה זה אפרוח
יא חביבי
כך נראה הרחוב במסחה
יא חביבי
ביד אחת
כמו היה זה אפרוח
("ערב במסחה" / חיים חפר)
מנחם אוסישקין, שעמד בראש הקרן הקיימת והגיע למסחה במסגרת ביקורו השני בארץ ישראל, נדהם לדעת שעדיין אין ליישוב שם עברי והציע מיד לקשר את שם המקום עם הר תבור, שלרגליו הוא שכן. היו ויכוחים ודיונים ומתנגדים ומצדדים. בסופו של דבר הוסב שמו של מסחה לכפר תבור. מספרים שעדיין נותרו אנשים גליליים שלא הפנימו את השינוי שנכפה ב־1903 על התושבים, ובשבילם מסחה הייתה מסחה ותמיד תישאר מסחה.
במסחה נולד ב־1918 יגאל פייקוביץ, בן זקונים לראובן ולחיה, שנפטרה כשהיה בן 5.
תמונה שנייה
כשהגיע יגאל פייקוביץ (לימים אלון) לגיל בר־מצווה, הוא עלה לתורה, ככל הילדים בכפר תבור, הלא הוא מסחה... לפי סיפורו של יגאל, קרא לו אביו למחסן התבואות בחצר ואמר לו: "בהנחת תפילין עוד לא הגשמת את כל המצוות העיקריות: אתה נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך". הוא הוציא אקדח בראונינג חצי אוטומטי ונתן אותו ליגאל.
("יגאל אלון: אביב חלדו" / אניטה שפירא)
הוא היה בוגר המחזור הראשון של בית הספר כדורי. כשהיה בן 19 הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ גינוסר. בפלמ"ח הוא היה המפקד הנערץ. אם הייתה אצולה ישראלית, אז יגאל אלון היה מבכיריה ונבחריה. "הוא הביא הכי הרבה דונמים למדינה", אמר משה אלון, אחיינו. "בן־גוריון אולי הכריז על הקמת המדינה - אבל להכריז יכול כל אחד. מי שהביא לנו את המדינה בפועל היה יגאל".
אבל דוד בן־גוריון הוא שפירק את הפלמ"ח, הדיח את יגאל אלון מתפקיד אלוף פיקוד הדרום ומינה במקומו את משה דיין. כל זה בזמן שהאלוף שהה בשליחות רשמית בצרפת.
"זכורה היטב התמונה המפורסמת של יגאל אלון ומשה דיין, ובתווך יצחק שדה המחבק את שניהם כמכתיר אותם לגדולה", נזכר חיים גורי. "השניים, שהיו לימים יריבים קשים זה לזה ושיריבותם השפיעה על הפוליטיקה בישראל".
ויזכור המלך את גבע ועלומיו
אביב חלדו, טרם יקדרו עוד שמיו...
"אנוכי, המאושר, גם בריא, גם רענן
מי ייתן אוכלה וכאז אהיה שאנן!"
ועצבת נוראה סגור ליבו לחצה
וכמו שיפעת דמעה אל גרונו פרצה...
...כיליתי כל כוחי בסערות מלחמה
ואושרי בבית כבר היה לשממה
("בעין דור" / שאול טשרניחובסקי)
אפילוג
זה היה ביום שישי, 29 בפברואר 1980. בעת שאירח בקיבוצו גינוסר את עזר ויצמן ואת שר ההגנה המצרי כמאל חסן עלי, הוא חש ברע ואושפז בבית חולים העמק בעפולה. למחרת נפטר. סיבת המוות: דום לב.
להלוויה שהתקיימה בגינוסר ביום סוער, גשום וקר, הגיעו רבבות אנשים מכל קצות הארץ, מכל שכבות האוכלוסייה ומכל הגילים. הם בוססו בשבילי הקיבוץ תחת מטר סוחף.
יצחק נבון, נשיא המדינה, ספד לו:
על היותו מה שהיה, מזמרת הארץ, איש האדמה הזאת, תבנית נאמנה של נוף מולדתו... בעין דור חיפש את בעלת האוב ועל הגלבוע התייסר על מות שאול אשר אהב. הגיבור, העניו והטראגי... אפשר לומר עליו מה שהוא אמר על הר תבור: "אולי ישנם יפים ממנו, אך אין יפה כמוהו".
היום יורד גשם נדבה. אין ריח שערב לו יותר מריח האדמה לאחר היורה... משום כך ארשה לעצמי לסיים במילים עתיקות היומין: ימתקו לך רגבי עפרך, יגאל.