לא קל להאמין, אבל מי שנשאה שנים רבות בחן בלתי נדלה את תדמית "הילדה הנצחית", תחגוג ביום חמישי הקרוב את יום הולדתה ה־70. "עד לפני הקורונה זה נראה היה לי כמו עוד חגיגה של יום הולדת עגול, לא יותר. אבל כעת, הקורונה הזאת ממש טלטלה אותי", מודה ניצה שאול.
"פתאום אני בסיכון. נו, באמת. רק אתמול הייתי ילדה. רק אתמול קראו לגיל הזה ה־50 החדש. עכשיו אני קולטת שזה לא צחוק ומתייחסת בכובד ראש לעניין. לא נורמלי מה שקורה עם הקורונה. סוגרים, פותחים, סוגרים, אפשר להשתגע. יום לפני שהכל נפסק עוד הצגנו בהבימה את 'גבעת חלפון אינה עונה'. טוביה (צפיר - יב"א) אמר שהוא לא מרגיש טוב, יש לו חום והוא משתעל. אז הכניסו את כולנו לבידוד של שבוע. זה היה מפחיד, אל תשאל. הייתי בהלם מהמעבר בבום מפעילות בפול אקשן לאפס מעשה. עם זאת נתפסתי לחרדה נוראית לשלומה של אמא שלי, בת ה־92, דיירת דיור מוגן ב'משען'. אחר כך התעשתי. התחלתי לעשות פילאטיס בזום, גם הליכות, כמה שניתן היה. אבל לא יכולתי להתרכז ולשבת לכתוב. איך אומרים? גם מדבר רע יכול לצאת משהו טוב. בישיבה שלי בבידוד נולד המופע המשותף הראשון של דורון (המנצח הבינלאומי דורון סלומון - יב"א) ושלי, הרבה שנים לאחר שעשינו את זה בלונדון. דווקא ימי הקורונה גרמו לנו לחזור לשיר ולנגן יחד".
בזמן הזה, כששאול רואה את הקולגות שלה נאבקים על הפרנסה, היא לא יכולה לשבת מנגד ולוקחת חלק פעיל בהפגנות ובאירועי המחאה. "אני מתפעלת מדברי שר התרבות והספורט החדש, חילי טרופר, כי הוא בא באהבה לתפקיד; אבל בינתיים נחרב עולמם של רבבות עובדי ענף התרבות, שמקיפים את הכוכבים ונתקלים באטימות", היא אומרת. "לא מובנת לי הממשלה הענקית שיש עכשיו. זה צורם. זה כואב. זה בלתי נסבל. במצב הזה אני לא יכולה לשתוק ולעמוד מנגד. אני הולכת להפגנות. גם של העצמאים, הקוראים לעצמם 'השולמנים'. אני פוחדת מהרגע שבו אנשים ייצאו לרחובות ויקרה משהו איום ונורא".
בשישי שעבר העלתה השחקנית אהובת הקהל הילוך. שאול, לבושה במלוא יופייה בשמלת כלולות לבנה ובהינומה תואמת, התייצבה עם בעלה המנצח, מול קהל שמנה 250 איש ואישה, לטקס חידוש הנדרים לאחר 47 שנות נישואים מאושרות. החתונה השנייה הייתה אקט מחאה נגד העובדה שהתקנות אפשרו קיום חתונות אך מנעו עריכת מופעי תרבות מול קהל (שעל חזרתם הוחלט שלשום). שאול ודורון סלומון הזמינו את דני בסן ויושי שדה, חברי להקת תיסלם, להופיע בחתונתם להנאת הקהל. תוך זמן קצר הגיעו שוטרים לחצר ביתם של העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז, שם נערכה החתונה ושודרה בלייב בפייסבוק. "כשאורלי וגיא קראו לנו, נענינו בלי היסוס", מעידה שאול לאחר מעשה. "זאת הייתה הדרך שלנו למחות על כך שבניגוד לפתיחת האולמות, אם כי באופן מוגבל, עדיין לא חילצו את התרבות מהקיפאון שנגזר עליה. זה לא היה מובן מדוע הם כן ואנחנו לא".
אחרי החתונה השנייה, מתפנה שאול לעבור איתנו למסע עשיר בין תחנות חייה המגוונות.
השורשים: "אני בת להורים צברים. אבי המנוח יצחק, סוכן ביטוח בעיסוקו, היה ס"ט אציל נפש, מלח הארץ כזה. נראה שאי־אלה גינונים עברו ממנו אליי. הכישרונות שלי הם מאמי ציפי, המדהימה והמשגעת, ששנים רקדה בלט אצל גרטרוד קראוס ושיחקה גם בחוג צעירי הבימה. היא גם אוהבת מתמיד אומנות פלסטית. בהשראתה העתקתי משחר ילדותי ציורים של גדולי הציירים".
הייתה לה ילדות אפופה בריח שוקולד, כיוון שגדלה מול מפעל עלית ברמת גן. "מאז אני שונאת שוקולד ומעדיפה מאכלים מלוחים", היא מגלה.
רובינשטיין וברנשטיין: "לא במקרה אני מריצה למעלה מ־20 שנה את מופעי 'צלילי קסם'. המוזיקה הקלאסית בדם שלי. כילדה הייתי ב'נוער המוזיקלי' והולכת לקונצרטים של הפילהרמונית. כולי הייתי בגודל של דרדס, כשבמקומות העמידה שהוקצבו לנו נעמדתי על קצות האצבעות כדי לצפות בארתור רובינשטיין מלהטט במנענעי הפסנתר. לא אשכח את האקספרסיביות שלאונרד ברנשטיין הפגין בניצוח שלו על הסימפוניה הרביעית של מאהלר. כל גופו, אפילו קצה הגבה, נטל חלק במעשה הניצוח המופלא שלו. כשדורון שלי היה בכיתת אומן אצלו, השיח ביניהם ריגש אותי עד דמעות".
אורי ב"הוא הלך בשדות": "עד סוף י"ב הייתי פעילה בצופי רמת גן, שם הופעתי במערכונים ובאופרטות. כשעברתי מתיכון אֹהל שם לסמינר הקיבוצים, השתתפתי בחוג דרמטי שהעבירה שם רבקה משולח, המוכרת כיום כמתרגמת מחזות מהמעלה הראשונה. בין השאר הצגנו את 'הוא הלך בשדות'. בהיותנו כיתת בנות, הוטל עליי לשחק בתפקיד הראשי של אורי. כנערה, זה היה ניסיון מוטרף".
מיקי מאוס: "לאחר הסמינר הייתי אמורה לצאת עם גרעין מהתנועה לשדה בוקר. רציתי להיות מורה בקיבוץ אחרי הצבא. כשהגרעין התפרק, איכשהו איבדתי את הרעיונות הסוציאליסטיים שלי. 'תלכי ללהקה צבאית', כולם אמרו לי. אז הלכתי להיבחן. כשהתקבלתי בבת אחת לארבע להקות, זה היה שוק גדול בשבילי. הרי בכלל לא האמנתי שיקבלו אותי ללהקה צבאית, עד כדי כך לא האמנתי בעצמי. כשנתנו לי לבחור להקה, בחרתי בלהקת פיקוד המרכז, שם התאפשר לי להתחיל מא' לאחר שגנדי (רחבעם זאבי, מפקד פיקוד המרכז - יב"א) פירק לגמרי את הלהקה הקודמת. התוכנית שלנו, 'רד אלינו לבקעה' התבססה על פרודיות על סרטי קולנוע. בשבילי זאת הייתה הזדמנות להציג את מיקי מאוס שהבאתי מהבית ואת צ'רלי צ'פלין, שנורא אהבתי. בסוף הפרמיירה בבית החייל, לאחר שאפשרו לי לעשות לבד מחווה לסרט ההודי 'איצ'יקדנה', פתאום הקהל קם ומחא לי כפיים. נדהמתי והסתכלתי לאחור, לראות אם קרה משהו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בטירוף על הבמה".
דורון: "הרווח הגדול שלי מהלהקה הוא בעלי, דורון. פתאום שמעתי בפיקוד ברמלה קטע מתוך הסוויטה לצ'לו של באך בעיבוד לגיטרה. כמי שניגנה לא פעם את הקטע, התפלאתי מי שם בפיקוד תקליט של באך. הלכתי בעקבות הצלילים עד שהגעתי לצריף שממנו הם בקעו. כשהצצתי וראיתי את עלם החמודות שניגן, הייתי כמהופנטת. נפלתי פנימה דרך החלון. כשהתאוששתי, שאלתי אותו אם הוא מנגן גם מוזיקה דרום אמריקאית, כשאני בטוחה שאף אחד לא מכיר אותה חוץ ממני. 'כן', הוא אמר לי. כשהוא ניגן קטע של ז'ובים, הצטרפתי אליו בשירה. כך התחלנו במקצב הבוסה נובה וזה נמשך עד היום. דורון הוא אהבת חיי. יש לנו משפחה נהדרת עם הבנות שלנו - איטן, שהיא זמרת הפועלת כעת בלונדון, וגל שלומדת כתיבה ותסריטאות. איטן נשואה לאיש סאונד. רק לאחר שהם נקשרו זה לזו, התברר שבילדותנו המוקדמת אמו ואני היינו החברות הכי טובות. איזה עולם קטן ומופלא".
"כישרון מתפרץ": לאחת מהופעות הלהקה הגיע פשנל הגדול, כשמצדו האחד היה חיים טופול, ומצדו השני - דני קיי, שאז התארח בארץ. 'את כישרון מתפרץ', אמר הג'ינג'י. זאת הייתה חוויה מרגשת, בפרט שהוא החמיא לי שאני יודעת לתפוס את הדמויות בנקודות הכי מיוחדות".
כמו מדונה: "פשנל החתים אותי לחמש שנים כשהייתי עדיין במדים, אבל בדרך להצגת ה'ג'מבו' אצלו שיחקתי בסרט 'השוטר אזולאי'. הייתי עדיין חיילת כשבאתי לאודישן אצל קישון, אותו קישון שלא קיבל אותי ללהקת הנח"ל כשהייתי תלמידת שביעית, מכיוון שלדבריו נראיתי כמו תלמידת כיתה ו'. 'בובה'לה', הוא אמר לי באודישן ל'השוטר אזולאי', 'את נראית כמו מדונה'. מכיוון שהייתי אז עם שיער ארוך־ארוך, הבאתי מהבית פאה של שיער קצר מתולתל מתוך הרגשה שזה יתאים יותר לתפקיד. עם הפאה הזאת נבחנתי והצטלמתי לאורך כל הסרט כמימי היצאנית, או בחורה עובדת, כפי שקישון הגדיר אותה בשפתו המהונגרת".
שייקה אופיר: "איזה איש נפלא! בסרט ישנו קטע שבו השוטר חולם שהוא מין גנגסטר כזה ולאחר שהוא מציל אותי מעמוד שאליו אני קשורה, עלינו להתנשק. כשהגענו בחזרות לקטע הזה, פקו ברכיי. שאני אתנשק עם שייקה מול קישון? אל אלוהים! קישון, שהבין לנפשי, אמר לי כל פעם שהגענו בחזרות לקטע - 'בובה'לה, הלאה!', אבל בצילומים כבר זרקו אותי למים. אז זה הרגיש לי לגמרי טבעי עם הג'נטלמניות של שייקה. זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי בקולנוע".
"כץ וקרסו": "מיד לאחר 'השוטר', יצא ב־1971 'כץ וקרסו', הסרט השני שלי. כבר הייתי בהצגת 'ג'מבו' וכשחקנית צעירה זה לא היה קל לדלג מהסרט להצגה. מבחינה פיזית הייתי שבורה וזה היה ממש סיוט. למזלי היה לי שם פרטנר מקסים כמו גדי יגיל. מיד לאחר ההצגה היו מטיסים אותי לאילת, שם נערכו הצילומים. ערב אחד פרצה שביתה בארקיע, וכדי להספיק לצילומים בבוקר, מצאתי את עצמי דחוסה במכונית של יורם גלובוס בין גדי לבין שמואל רודנסקי, ששיחק את אבא שלי.ובמאי הסרט, מנחם גולן, כמה שאמרו עליו שהוא איש קשה, היה אליי ממש אבהי. היה למשל בצילומי הסרט קטע בתחנת המשטרה שבו גדי עשה חיקוי וירטואוזי. לא יכולתי להתאפק והתפוצצתי מצחוק מול המצלמות. את הקטע הזה נאלצו לצלם שוב ושוב. לזכותו של מנחם ייאמר שהוא נמנע מלכעוס עליי למרות הנזק שעשיתי".
"חגיגה בסנוקר": "זה היה הסרט הבא שלי. הובאתי אליו ב־1975 מלימודי התיאטרון שלי בלונדון כדי לשחק את יונה, בתו של הרב, שאותו שיחק יעקב בנאי, אציל הנפש. מולו הרגשתי כמי שמשחקת מול אגדה. הבמאי בעז דוידזון היה פתוח לכל השטויות שהציעו השחקנים, בפרט זאביק רווח ויהודה ברקן. עם כל ההשתוללויות והצחוקים, בעז ידע כבמאי בדיוק מה שהוא רצה והטביע את המושג 'סרט בורקס', על משקל מערבוני הספגטי".
"בולה בולה": "תוך שנה הובאתי שוב מלונדון, הפעם לתפקיד יעלי חסון ב'גבעת חלפון איננה עונה'. הסרט היה שילוב של סאטירה עם הומור הזוי, בבימויו של אסי דיין, שכאילו המציא שפה חדשה בשבילו". כשהגיע אליה ללונדון תסריט הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", אגב קריאה בו היא פרצה בצחוק אדיר שאיתו הדהימה את היושבים עמה בקומה השנייה של אוטובוס קומתיים. "זה קרה לי בקטע של מחול הבולה בולה", היא טוענת להגנתה. מי שצפה בסרט, למעשה כולנו, יודע במה מדובר. "עד היום מזכירים לי איך רקדתי עם ביקיני נמר באמצע המדבר עם טוביה צפיר", היא אומרת. "היה לנו מדהים לחזור לתפקידים שלנו מהסרט בגלגול מאוחר יותר, בהצגה בהבימה. לא להאמין איזה גל של אהבה מצד הקהל עוטף אותנו שם".
"השועל בלול התרנגולות": "עצוב מה שקרה עם 'השועל בלול התרנגולות'. בסרט האחרון של קישון הצלחתי, לא ברור לי איך, לשחק אילמת. זה היה סרט שהקדים את זמנו ובכאב לב ניתן לומר שהוא נכשל בגלל הבחירה השגויה לתפקיד הראשי של שייקה אופיר, בדמות שהייתה מבוגרת בעשרות שנים מגילו. עצוב, אמרתי, אבל בצילומים צחקנו בלי סוף משייקה ומספי ריבלין".
"שרגא קטן": "מהצחוקים עם שניהם עברתי בישיר לסרט שונה לגמרי באופיו, שאותו ביים זאביק רווח עם תסריט מעולה של הלל מיטלפונקט. שיחקתי שם את סופיה דהאן, בחורה מקריית שמונה שרצתה לעשות רק טוב ונקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית עם קבוצת מילואימניקים. זאביק לא היה צריך להתאמץ כדי לשכנע אותי להצטלם בעירום חלקי. זה היה חלק בלתי נפרד מהתפקיד".
"העיט": "הסרט הזה, שאותו ביים יקי יושע ב־1981 עורר סערה בגלל נושא הנצחת חללי צה"ל שהועלה בו. זה היה בשבילי ניסיון לא פשוט, משום שהוא החזיר אותי למה שעברתי במלחמת יום כיפור. יצאתי משירות המילואים הממושך במהלך המלחמה עם טראומה לאחר שהופענו תחת הפגזות בזמן הקרבות, כשמעלינו עפו טילים ונסענו בין גופות של חיילים מצרים. נורא!".
אסתר המלכה: "כעבור שנתיים, בסרט הבא שלי, 'המגילה 83', שביים אילן אלדד, שיחקתי דמות שאף פעם לא התחפשתי אליה בפורים. כאן ניצב בפניי אתגר בלתי רגיל ללמוד לא פחות מ־17 שירים ביידיש, שפה שאני לא בדיוק שולטת בה. היה כיף וגם משעשע להופיע פעם בחיים בתור מלכה ועוד מול שלמה בראבא, חבר מהלהקה הצבאית ששיחק בסרט את המן הרשע".
"האידיוטית": "מהקולנוע בחזרה לבמה. לאחר 'הג'מבו', מופע־המשך באזרחית ללהקות הצבאיות, שיחקתי בתפקיד הראשי של יוספה לניאדו, תפקיד שאפשר היה לנעוץ בו שיניים בגרסה המגוירת של קומדיה צרפתית מאת מארסל אשאר. כל כך אהבתי את הפרטנר שלי שם, מני פאר, איזה איש!".
רפרטוארית: "לאחר הקומדיה ב'תיאטרון העממי' של פשנל הרגשתי צורך להתנסות בתיאטרון רפרטוארי. בעונת 73' שיחקתי במשך שנה בקאמרי, בהצגות 'הם יגיעו מחר' של נתן שחם ו'כטוב בעיניכם' של שייקספיר. קיבלתי על ההתחלה שני במאים גדולים כמו יוסף מילוא ופיטר ג'יימס. מילוא לא הצליח להבין איך נהיה רחש-בחש באולם בכל פעם שנכנסתי לבמה. כנראה הוא לא ראה את 'השוטר אזולאי' או לא צפה בתוכניות הטלוויזיה שבהן הופעתי עם כמעט 100% רייטינג".
ג'יימס בונד: "הצגת 'כטוב בעיניכם' פתחה בפניי את השער ללימודי תיאטרון בלונדון, עם מלגה שקיבלתי מקרן התרבות אמריקה־ישראל. באותו זמן דורון קיבל מלגה ללימודי מוזיקה גבוהים שם. על התפקיד שבו התגליתי בלונדון עליי להודות לימיי בצופים. כדי לזכות בתפקיד של נערה אמריקאית ממוצא מקסיקני במחזה 'כוח השד האדום' של טנסי וויליאמס, הרשמתי באודישן את המחזאי כששרתי את השיר הדרום אמריקאי 'אסיר מספר 9', ששרנו בתנועה בהשראת ג'ואן באאז. היינו אולי 100 בנות שבאו להיבחן באותו אודישן, עד שבסוף מצאתי את עצמי מול הכוכבת הצעירה של 'דה רויאל שייקספיר קומפני', שהערצתי אותה. עם ביצוע השיר הועדפתי עליה. ככל שזה אולי יישמע דמיוני, כל כך מצאתי חן בעיני וויליאמס - שלא היה ידוע כאוהב נשים מובהק - שהוא הלך איתי לקניון כדי לבחור כותונת לילה להצגה. בן הזוג האלמוני שלי לכיכוב בהצגה, פירס ברוסנן, נודע לימים כג'יימס בונד. אני זוכרת אותו כבחור אירי דעתן, חד כתער".
פטריק סטיוארט: "בלונדון השתתפתי במספר מחזות שצולמו לטלוויזיה. מהם זכור לי במיוחד 'כשהשחקנים באים', בכיכובו של פטריק סטיוארט, הזכור לטוב מ'מסע בין כוכבים'. זה היה אתגר לא פשוט לשחק מולו במחזה טלוויזיוני שהיה מורכב ממחזות שייקספיריים".
מיכל, ציידת נאצים ישראלית: "זה היה התפקיד ששיחקתי ב'קסלר', סדרה בהפקת ה־BBC, שהכוכב שלה, אלן דובי, היה אז מגדולי השחקנים בבריטניה. בסדרה, שצולמה ברחבי אירופה, שיחקתי ציידת נאצים שרדפה אחרי עוזר של מנגלה. כשהגענו לסיירה נבאדה, בדרום ספרד, מצאתי את עצמי בבעיה, כשנדרשתי לדהור על סוס. לא רכבתי עד אז. מה לי ולסוסים? למדתי קצת, אבל הסוס שהעלו אותי עליו כנראה לא שמע על חוסר הניסיון שלי ודהר כמו מטורף. כזה פחד לא היה לי בכל ימי חיי. אחר כך סופר לי ששנים לפניי רכב באותו קניון קלינט איסטווד, לא פחות, בצילומי הסרט 'הטוב, הרע והמכוער'".
"פרנקנשטיין": "יש לי איזו אובססיה למצוינות. שנים חיפשתי לעשות משהו וירטואוזי, והגעתי ליצירה המורכבת ממה שקוראים שירים לילדים גדולים ונקראת כשם סרט האימה הידוע. נכחתי בקונצרט שבו בוצעה היצירה וישבתי שם פעורת פה עם דמעות בעיניים. 'אני מוכרחה לעשות את זה!', אמרתי לדורון שלי, בלי להתחשב בכך שכאן המבצע היה זמר בריטון. מוכרחה, מוכרחה. עם היצירה הזאת, שכולה טירוף חושים ואיתי דורון כמנצח התזמורת, הגענו עד ניו זילנד ואמריקה".
אמהות מאוחרת: "בגלל המראה שלי, עד אמצע שנות ה־90 לא נתנו לי תפקידי אמהות. רק אז, באמצע שנות ה־40 שלי, אפשרו לי לשבור את הקרח. בסדרה 'רמת אביב ג'' שיחקתי את אמו של ניר שלמון וב'פלורנטין' את אמו של אבשלום פולק. כשסוף־סוף הגעתי לכך, הרגשתי שאני במקום הנכון".
בחזרה לוויקטור חסון: "אני אוהבת לסגור מעגלים. כפי שב'רמת אביב ג'' שמחתי לחזור לעבוד עם יואל זילברג, מי שבתחילת דרכי היה הבמאי שלי בהצגת 'האידיוטית', כך שמחתי לחזור אל שייקה לוי, ששיחק ב'גבעת חלפון אינה עונה' את ויקטור חסון, אבא של יעלי. כשהציעו לשייקה לככב בסדרות הטלוויזיה 'אסתי המכוערת' ו'אלביס', הוא אמר שהגיע הזמן להפוך בהן את בתו מהסרט לאשתו, וכך היה".
דניס: "כשהוזמנתי לתוכנית הראשונה של 'רוקדים עם כוכבים', לא היה לי מושג למה נכנסתי ומה הקושי של הדבר הזה. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי 'יאללה, נקפוץ למים, מה כבר יכול להיות'. ועוד איך היה! נדרשתי לחמש שעות אימונים ביום עם דניס בלוצרקובסקי, הפרטנר הפרפקציוניסט שלי. החמוד הזה רדה בי עד שסיימנו במקום השלישי".
"אהבה בשלייקס": "בסרט הזה, שיוחנן ולר ביים לפני שנה, שמחתי לחזור לשחק מול יהודה ברקן, שנים רבות לאחר ששיחקנו יחד בסרטים 'כץ וקרסו' ו'חגיגה בסנוקר'. מיד הייתה בינינו כימיה נהדרת. יהודה הוא איש יקר. גם אחרי שחזר בתשובה הוא נשאר אדם נאור ופתוח, שלא הייתה לו בעיה להיכנס איתי למיטה בצילומי הסרט. אם חששתי לו, הוא הרגיע אותי. 'אל תהיי מוטרדת', הוא אמר לי. 'אני יודע מה שאני עושה'".
בחזרה לתיאטרון: "לאחר הדברים הרבים שעשיתי, עלה בי הרצון לחזור לתיאטרון שבו התחלתי את הקריירה אחרי הצבא. זה מה שהביא אותי לשחק לסירוגין עם אסתי קוסוביצקי בהצגת 'ערב שקופיות' של יפתח קליין, שבה כיף לי לשחק. בעקבות ההצגה וכמובן גם המחזמר 'גבעת חלפון אינה עונה' בהבימה, שיניתי את דעתי לגבי התיאטרון הרפרטוארי. שנים נמנעתי מלשחק בו כדי לא להתקשר לזמן רב למקום אחד. כעת מה שאני רוצה זה להיות חלק מאנסמבל שבו ארגיש כמו במשפחה. שרק יפנו אליי. אני מוכנה!".
הפרזנטורית: "בארבע השנים האחרונות הפכתי להיות הפרזנטורית של חברת היופי 'דשלי'. במשך שנים דחיתי פניות לייצג בפרסומות כל מיני חברות יופי, ולקוסמטיקאית אפילו לא הלכתי. הפעם, כשהוזמנתי לייצג את החברה הזאת, נעניתי מפני שהיא מתבססת רק על חומרים טבעיים. אכן, בכל הקשור ללוק יש משהו שלפעמים הוא אפילו אכזרי, במיוחד בעולם הסוגד לנעורים. אם תמיד התעלמתי מכך, יש בהתקשרות שלי עם החברה הזאת מעין השלמה עם הגיל שלי".
"צלילי קסם": "מאז הילדות שלי המוזיקה היא אצלי אהבה גדולה. כשדורון ואני חזרנו ב־1992 מהשהות הממושכת שלנו בלונדון, יצרנו את קלטות הווידאו 'דו רה מי פה' לבת שלנו, איטן. מכאן התחיל להתגלגל הרעיון של 'צלילי קסם', והוא לקרב ילדים למוזיקה קלאסית דרך סיפורי הילדות של מלחינים גדולים. מופעים אלה, שבהם אני היוזמת, העורכת, המפיקה, הבמאית וגם מופיעה, נפתחו מזמן גם לסגנונות אחרים, כמו שירי הביטלס ומוזיקה ברזילאית. לאחר שהופענו כל השנים במשכן לאומנויות הבמה, אנחנו עוברים כעת לאולם צוותא. שינוי המיקום יאפשר לנו להביא את המופעים בלבוש יותר מודרני עם חידושים טכניים. אולי כך נצליח למשוך קהלים שלא מגיעים למשכן האופרה הישראלית".